יש דברים שפחדנו לומר

המפגינים בניו יורק אמרו בבירור את כל מה שלא נאמר פה בקיץ האחרון. עדיין לא מאוחר ללכת על כל הקופה
אפרת ירדאי

הנה, הם אמרו הכל. כל מה שפחדנו לדבר עליו במחאה של הקיץ האחרון נאמר על ידי הדודים מאמריקה, הבוסים הגדולים. אנחנו פחדנו להתייחס לזכויות להט"ב ושקלנו היטב באיזה מינון להזכיר את זכותם של מיעוטים שונים בישראל לשוויון, אבל הם אמרו את זה. אנחנו פחדנו לדבר על זכויות בעלי חיים, וגם את זה הם אמרו חד וחלק בהצהרת הכוונות של תנועת Occupy Wall Street (למטה בווידאו, וכאן בתרגום לעברית):

רצינו להיות ממוקדים כי ביבי צחק עלינו, וגם כי אי אפשר לעשות שינוי בן לילה. אז אמרנו שאנחנו ממוקדים, הנה אנחנו מדברים רק על דיור, זוהי מחאה על דיור. אבל רגע זה לא רק דיור, זה גם חינוך והון-שלטון ויוקר מחיה וזכויות עובדים ואפליה והפלא ופלא הכל קשור להכל. אבל בממשלה אימצו את האִמרה "הציבור מטומטם והציבור ישלם", ולכן אנחנו נמשיך בשיטה ולא נשבור את התקציב כי אנחנו צודקים. הממשלה שלנו, שלמרות הכישלון הקטסטרופלי של השיטה הכלכלית עדיין מאמינה בצדקתה. גם את זה הם אמרו.

לא כל כך רצינו ללכלך על הצבא או על המשטרה, הם בסך הכל פה כדי להגן עלינו, כפי שבא לידי ביטוי בסיסמה: "אדוני השוטר, גם אתה שווה יותר"; אז העלו להם את המשכורת והשוטרים המשיכו להגביר את האלימות המשטרתית. גם לזה הם התייחסו בהצהרה הניו-יורקית: לאלימות הלא-חוקית של אנשי החוק, לשחיתות בממשלה, לעסקאות ממשלתיות נגד המין האנושי לטובת רווח כלכלי והמשך הקולוניאליזם במאה ה-21 במעטה דמוקרטי.

רצינו להיות א-פוליטיים, שעה שהקמת האוהל הראשון בשדרות רוטשילד היא אקט פוליטי. מתי נבין שכלכלה היא פוליטיקה?

לא השכלנו להבהיר שהחלוקה בין שמאל לימין היא כלי בידי השלטון למגר את ההיענות העממית ולפלגה. השתמשנו בשיטות שיצאנו נגדן, הלבשנו את דפני ליף בלבוש הילדה הרגשנית ושוב אפשרנו את השוביניזם החוגג בממשלתנו.

רוב המוחים לא מחו נחרצות כשהשתוללה האלימות המשטרתית במאהל לוינסקי חדשות לבקרים, התעלמו מהפגנת הענק בבאר שבע נגד תוכנית פראוור, מהאלימות בענתות וממחוסרי הדיור שעכשיו גם אוהל אין להם. המוחים התעלמו גם מהאלימות הקשה שהופנתה כלפי אב לשישה ברחוב סלמה, שמצא מחסה במבנה נטוש, שעה שהשתלטותם של פעילי המחאה על בניין בתל אביב קיבלה גיבוי מלא. אנשי הצדק החברתי התעלמו התעלמות פושעת מהילדים בפתח תקוה.

והתשובה לא איחרה לבוא: דו"ח טרכטנברג, המתייחס בעיקר למעמד הביניים ומתעלם כמעט לחלוטין מהשכבות המוחלשות.

מוחים יקרים, גם אתם כמו כולם עברתם שטיפת מוח. לימדו אתכם איך לעבוד עם התקשורת ואיך לייפות (שלא לומר להלבין) את עצמכם. אני קוראת למנהיגי המחאה ולמוחים ללכת על כל הקופה, להעלות הילוך ולדרוש דמוקרטיה שהיא לא רק פרוצדורלית. כי רק כשתפגינו ביטחון יתייחסו אליכם ברצינות. צאו ולימדו!

הכותבת היא דוברת האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, סטודנטית לתואר שני במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אבוי פקדו - בעלום יינאדו

    לאפרת;
    את שוב כותבת ואחר סותרת. ראשית, אמריקה זה לא ישראל. רצוי שלא לערב בין שני האזורים. שנית, למה את מתכוונת כאשר את אומרת "אנחנו"? אנחנו במשמעות הערבית, העברית או ה"אתיופית"?

    ובכלל, עושה רושם שאת משטיחה, מצמצמת, מרדדת ורוקחת את "מחאת האוהלים" לתוך מיכל אחד, ללא כל סיבה נראית לעין. אולי זו הסיבה שאת תוהה כעת על מעשי אמריקה ועל זה בישראל.

    לסיום, רוח הדברים ב-"איגרת אל האתיופים" שיצאה מטעם האגודה למען יהודי אתיופיה נאמר בדיוק מה שאת כעת מבקררת – נראה שלפחות אז, האגודה סברה אחרת ונישאה על גבי התמימות שאפיינה את דפני ליף וחבריה.

  2. דב פוניו

    יש אמת מוחלטת בכתבה של אפרת. מחאת אוהלי הקיץ התמקדה בתופעה מרכזית שהיא כאילו בקונצנזוס. היא פחדה לגעת בשורש הדברים.היא לא העיזה לומר שהשיטה היא הדפוקה.
    מי שמשדר פחד, מקבל את טכטנברג. אין אפס.
    כל עוד הכדור לא יעבור למגרש הפוליטי ולא תקום אחדות סביב הנושא-שלא אנו עובדים אצל ביבי אלא יימצא המנהיג שיעבוד אצלנו, השיירה תמשיך לעבור.

  3. אלי

    "לא פוליטית" היא צביעות.
    נכון שהממשלה משחקת על ההבדלים בין שמאל וימין כדי להמשיך לשלוט.
    גם אתם משחקים משחק דומה "- זה לא פוליטי" כדי לעשות מה שלא הצלחתם, והולך ומתרחק מכם, הרצון לשלוט במקום ביבי.
    לכן אתם לא מתייחסים כל כך למעמד הנמוך. גם ביבי לא.
    המעמד הנמוך לא יביא אתכם לשלטון. כדי לבצע מהמך פוליטי דרוש כסף. הרבה כסף. ואותו לא תקבלו מהמעמד הנמוך. אולי מהמעמד הבינוני – ולכן, אם תצליחו, אתם רוצים בחיזוקו.
    נכון שלנוחי דנקנר יש הרבה כסף. אך בבחירות – יש לו קול אחד. כמו שיש לי.
    אני חושב שאפשר ללכלך על הצבא. כי מי שנהנה ממנו זה לא החייל הפשוט.
    מקבלי המשכורות הנדיבות אינם בעלי דרגות נמוכות.
    ולכן יש לקצץ במערכת – ומובן שהם מתנגדים לכך, כלומר הבכירים שבמערכת…
    חבל רק שכאשר יפלו הקטיושות הראשונות בת"א כל זה ישכח. בשדרות זה לא פוגע באף בכיר!!!
    וזו האמת. זה מאבק בין הבכירים שיש להם לזוטרים שאין להם.
    מי ינצח? ימים יגידו.

  4. שבתאי לוי

    בהמה מובלת לשחיטה. בכניסתה לבית המטבחיים, רואה הבהמה את חברותיה השחוטות, כשהם גוססות, מחרחרות חרחורי מוות, גרונם משוסף, ודם רב זב מגרונם.
    הבהמה שלנו, שחושבת את עצמה לחכמה, (כמו מרבית הצ'חצ'חים הישראלים), אומרת בליבה, שלי זה לא יקרא:" אני נתתי לאדם המון חלב, המלטתי הרבה עגלים, – (הטלתי ביצים, נתתי צמר, סחבתי את מטעניו ) – האדם אוהב ומכבד אותי, ומעריך את שרותי הטובים למענו, ואותי הוא לא ישחט".
    הבהמה שלנו, שגרונה שוסף ודמה ניגר, שגוססת בייסורים נוראיים, יחד עם חברותיה, משלימה עם מר גורלה, ואומרת לעצמה שזה רצונו של אלוהים, וזה דרכו של עולם, החזקים והתקיפים רודים, משעבדים, שוחטים, ומנצלים את החלשים, הבהמה עשתה את שלה, עכשיו הבהמה הולכת לשחיטה. זהו גם חוק הטבע, שהחזקים טורפים, שוחטים, רוצחים, משעבדים, ועושקים את החלשים, שהיטלר היה הכוהן הגדול שלה.
    גם ה"בהמות" ההולכות על שתיים, הצ'חצ'חים הישראלים, חושבות ומתנהגות בדיוק כך. הבהמות ההולכות על שתיים, שתרמו לביטחון המדינה, שרתו ביחידות מובחרות, השתתפו במלחמות ישראל, ביצעו פשעי מלחמה, והרגו המון ערבים, משועבדות, מקופחות, ומנוצלות ככוח עבודה זול, וכבשר תותחים למלחמות האין סופיות. וכאשר הם מזדקנות, נפצעות. וחולות, מופקרות לגורלם המר, במצוקה קשה ונוראית, כשהם מתקשות לרכוש מזון, ונאלצות לוותר על תרופות. הבהמות ההולכות על שתיים, הצ'חצ'חים הישראלים, בדומה לבהמות ההולכות על ארבע, אינם חושבות ואינם מסיקות מסקנות ממצבם, משלימות בהכנעה עם מר גורלם, מושיטות צווארם לשחיטה, ומקריבות את חייהם וחיי ילדיהם על מזבח המלחמות, ואינם מתקוממות ונאבקות. הצ'חצ'חים הישראלים אוהבים את אדוניהם שמנצלים, משעבדים, מדכאים ועושקים אותם, חושבים שהם מאושרים, ושטוב להם בישראל, ושהם חיים בגן עדן ממש. גן עדן של שוטים.
    השוביניזם, והשנאה הגזענית הנוראית של הצ'חצ'חים היהודים אל הערבים, מקילה עליהם מאוד את סבלם ואת מצוקתם. הצ'חצ'חים היהודים מוכנים לאכול הרבה חרא, חרא ציונית, שהממשלה מוסיפה להם סוכר וקינמון, ובלבד שהערבים יאכלו גם הם חרא ציונית, אבל בלי סוכר וקינמון.
    "אהבתי את אדוני – לא אצה לחופשי".

  5. לשבתאי

    ולכן הוא ייבחר שוב.