לא תמיד זה מלווה בבכי

מאמר של כתבת המשטרה הדס שטייף מעביר מסר מעוות לנפגעות אונס, אשר מתבקשות לציית לסטריאוטיפ ולהיות קורבן לדוגמה בכדי שסיפורן יישמע, וקורא להעניש "שקרניות". צילי פז וולק עונה לה
צילי פז וולק

הדס שטייף, כתבת המשטרה של גלי צה"ל, כתבה באתר onlife מאמר העוסק בתלונות שווא על תקיפה מינית. אדגיש כי כוונותיה של שטייף טובות, והדבר ניכר בחלקים גדולים מן המאמר. היא מסמנת את הנשים המגישות תלונת שווא כבעיה מרכזית בדרך להכרה בנשים המגישות תלונת אמת. לטענתה, אותן דוברות שקר מעטות יוצרות במעשיהן סטריאוטיפ הפוגע גם בדוברות האמת, ומערים עליהן קושי בנוסף לפגיעה ולתלאות ההליך המשטרתי.

הצרה היא שלצורך הוכחת הטיעון, יוצרת שטייף סטריאוטיפ משלה, אשר אמור להועיל בזיהוי השקרניות. כך כותבת שטייף על הגשת התלונה: "תמיד זה קשה, מלווה בבכי, בבלבול, ברעד, בתחושה שבא לה למות. לא פעם היא מביעה חרטה על שבכלל העזה להתלונן, רוצה לחזור בה. רוצה 'להשתבלל'."

בפועל, אין אלו פני הדברים. לא תמיד זה קשה. לעתים רבות המפגש אינו מלווה בבכי, בלבול, רעד או רצון למות. אכן, לעתים נשים מתחרטות על הגשת התלונה אך קשה לקבוע כי מדובר בתחושה רווחת. שטייף מוסיפה, כי חשוב "לא להתבלבל מהאחוזים הנמוכים של תלונות השווא שמציינים בתקשורת. תיקים רבים שאינם מוגדרים כתלונות שווא – של מילה מול מילה, נסגרים מחוסר ראיות, אבל זאת כשהמשטרה מוצאת סתירות בעדות המתלוננת, או סימנים להתנהלות שמרמזת על מניעים פסולים שעומדים מאחורי התלונה."

לדעתי, חשוב בעיקר לא להתבלבל מניסיונה של שטייף לרמוז כי סגירת תיק מטעמים אלו משמעה כי האירוע המדובר לא התרחש ולכן המתלוננת שקרנית.

באילוסטרציה זה נראה ככה, בחיים לא בהכרח

סתירות בעדות המתלוננת, בעיקר בחקירה הראשונית, רווחות מאוד. מחקרים רבים מספור מראים כי הטראומה המלווה פגיעה מינית מאופיינת בכשלים בזיכרון, בחוסר יכולת לארגן אירועים בצורה כרונולוגית ובהדחקה של חלק מן ההתרחשויות. סתירות הן תוצר לוואי מתסכל גם בעבור הנפגעת, אשר אינה מצליחה לשחזר את ההיסטוריה הפרטית שלה כראוי. קיומן של סתירות בעדות אינו יכול להוות תנאי מספיק להוכחת הפגיעה, אולם הוא ודאי אינו מלמד על כך שזו לא התרחשה.

מניעים פסולים העומדים מאחורי התלונה גם הם אינם מעידים על כך שהאירוע לא התרחש. הם צריכים להדליק נורה אדומה בעיקר בנוגע לעיתוי של הגשת התלונה אך לא בהכרח בנוגע לאמיתותה.

מה מציעה שטייף? להיעזר בסימנים בכדי להבחין בין דוברות האמת ודוברות השקר. הנה: "לאשה המחליטה ללכת להתלונן לוקח בדרך כלל פרק זמן ארוך וממושך עד שמתגבשת בלבה ההחלטה או שהיא אוזרת אומץ להתלונן. בדרך כלל זה נכון לגבי נשים החוות התעללות מינית מתמשכת, המותקפות בידי גברים שהן מכירות או בני משפחה, או קולגה לעבודה."

אכן, נכונים הם הדברים, אולם טוב עשתה שטייף כאשר השתמשה במלים "בדרך כלל". השאלה היא מה יעלה בגורלן של הנשים האחרות, שמספרן אינו ידוע גם לשטייף עצמה, אשר בוחרות להתלונן מיד גם במקרים כאלה. האם במקום לשמוח על האומץ שגייסו במהירה עלינו לחשוד בהן ולהעביר את המסר המעוות כי עליהן להיות קורבן עוד כמה שנים בטרם תוכר פגיעתן ללא שיפוטיות?

"המותקפות בדרך כלל חוזרות וטוענות כי הן לא רוצות 'לעשות בעיות', הן לא מחפשות נקמה, הן רק רוצות שקט לנפש. הן בדרך כלל פורצות בבכי לעתים קרובות, מכונסות בעצמן, העיניים שלהן נראות כבויות, הן משדרות חולשה, פגיעות ופחד."

מבחינתה של שטייף, אשה החווה פגיעה אמורה לבטל חלק ניכר מקשת הרגשות האנושיים ומן ההתנהגויות האנושיות. כל שאר הנשים, אלו אשר כעסן על הפגיעה מעורר את הצורך הלגיטימי כל כך לנקום, הן פשוט שקרניות. מי שאינה בוכה, אינה מתכנסת בעצמה, עיניה בורקות בזעם, משדרת עוצמה וכוח, היא שקרנית. שוב מדובר במסר מעוות לנפגעות אשר מתבקשות לציית לסטריאוטיפ ולהיות קורבן לדוגמה בכדי שסיפורן יישמע. מי שמצליחה לגייס תושייה, אומץ וכוח מוכרזת שקרנית.

מאמרה של שטייף מסתיים כך: "חשוב להדגיש, אסור להרתיע קורבנות אונס מלהתלונן, ולכן גם במקרים בהם אין ודאות מוחלטת שהמתלוננת שיקרה – אין לפעול נגדה. אבל באותם מקרים, אותם 2% מדוברים, בהם ברור מעל לכל ספק שמדובר בעלילה – יש למצות את מלוא חומרת הדין."

הקושי הגדול הטמון בדבריה של שטייף הוא שאם יפעלו במשטרה על פי הסימנים שהיא נותנת, הרבה מעל 2% מהמתלוננות יואשמו בתלונת שווא. במקרים של "מלה מול מלה", בהיעדר ראיות או עדים (כלומר, בחלק ניכר מן המקרים), כל הנשים החזקות, האמיצות, שמיהרו להתלונן, שעמדו על שלהן, שעיניהן ברקו, שכעסו ורצו לגרום בעיות, תוכרזנה כחשודות מיידיות.

על שטייף לקבל את העובדה המצערת כי הגוף אותו היא מסקרת אינו יכול להבחין באמת בין דוברי אמת לדוברי שקר. מדובר באשליה שאין טעם לאחוז בה. כל שביכולתה של המשטרה לעשות הוא לטפל במקרים שעבורם הכלים המשטרתיים יעילים, ולנפות את המקרים המורכבים, בהם אמצעיה המוגבלים אינם יכולים לטפל. לשם כך אין צורך לכנות את המתלוננות שסיפוריהן נדחו שקרניות. להפך, טוב לומר להן כי האירוע המצער אותו חוו מורכב מדי עבור המשטרה, ועל אף הרצון הטוב אין היא יכולה לטפל בו עקב מגבלותיה שלה. כך לפחות יישאר למתלוננת כבודה, והיא לא תיאלץ להוסיף על טראומת הפגיעה המינית את הטראומה של כינויה שקרנית.

הניסיון להרתיע מהגשת תלונות שווא הוא חשוב וראוי בכל תחום, שכן הפגיעה שיוצרת תלונה כזו היא עצומה, אך אין הצדקה לקדם אותו בעזרת כלים חברתיים המייצרים פגיעה נוספת, כמו עידוד חשיבה סטריאוטיפית.

הכותבת היא דוקטורנטית ומתנדבת במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יופי נחמה

    איך להילחם טוב יותר בתלונות שווא?

  2. צילי

    מה אני מציעה? קודם כל עולם שיש בו תגובות מכבדות במקום כאלה. ובכל זאת, אני עונה עניינית.
    בדברים שלי יש הצעה קונקרטית מאוד – להפסיק לעשות שימוש בחשיבה סטריאוטיפית ולבחון כל מקרה לגופו. זהו היחס שכל אחד מאיתנו היה רוצה לקבל בבואו למשטרה.
    בנוגע לתלונות שווא אני לא חושבת שצריך לעשות דבר מעבר למה שכבר נעשה. זה שהדס שטייף חושבת שיש לנו כאן בעיה גדולה לא אומר שהיא צודקת.
    הניסיון בשטח מראה שברגע שבו המשטרה חושדת בתלונה כזו היא מפעילה תותחים כבדים מאוד נגד המתלוננות. במקרים רבים התלונה אפילו לא מוגשת כיוון שבמשטרה מסבירים למתלוננת שתלונתה "חלשה". אם דברים מתגלים תוך כדי הליך המשטרה מבודדת את המתלוננת, לעתים מאיימת עליה, מזהירה אותה ונותנת לה תחושה קשה מאוד תוך יצירת אווירת חשדנות.
    בשורה התחתונה – הנזק הגדול אותו כולנו רוצים למנוע מחשודים נמנע עקב פעולתה השגרתית של המערכת אשר איננה מחבבת מתלוננת לא טיפוסיות וממהרת לחשוד במניעים זרים.
    הבעיה האמיתית, לדעתי, היא התפישה הרווחת של פגיעה מינית ונפגעותיה ולא תופעה רווחת של הגשת תלונות שווא.

  3. צחי

    מדובר במיתוס פיקטיבי, שנולד משורה פזיזה במאמר ישן מאוד, שאין לו כל בסיס בעובדות. אגדת ה"רק 2 אחוז הן תלונות שווא" הועצמה עם השנים ע"י חוגים מעוניינים, והפכה למנטרה.
    כאן אפשר למצוא הפרכה מוחצת של העניין כולו, במקר של ד"ר למשפטים מאונ' ייל:
    http://llr.lls.edu/volumes/v33-issue3/greer.pdf
    יתר על כן: במקום היחיד בו נבדק אונס בראיות אובייקטיביות (די.אנ.איי), מצא מחקר אמריקאי מקיף כי אחוז אישומי השוואה הגיע ל-25 אחוז. שמעתם נכון, אחת מכל ארבע הרשעות באונס – בעלילה יסודה:
    http://www.ncjrs.gov/txtfiles/dnaevid.txt

  4. אחרי שכאילו ענית לעניין

    עכשיו נסי לדמיין את עצמך בתור חוקר שמקבל את ההמלצה "להפסיק לעשות שימוש בחשיבה סטריאוטיפית ולבחון כל מקרה לגופו."
    מה הוא אמור להבין מזה?? זו המלצה של פוליטיקאי שאומר משהו אבל בעצם לא אומר כלום. ככה את: יש לך דעה כללית על מצב מסוים, אבל את לא מציעה שום כלי לטפל טוב יותר. סליחה-את כן מציעה משהו – "לא לעשות כלום מעבר למה שכבר נעשה."…

    לכאורה, כל הויכוח בינך ובין הדס שטייף הוא שאת לא חושבת שיש כאן בעיה מהותית וגדולה והיא כן, ובגלל שאת חושבת אחרת, זה כבר מוביל אותך למסקנות כאילו הוכחת כבר שהיא טועה…

    אחלה לוגיקה… הבעיה שאם זה היה ויכוח תיאורטי אקדמי, זה לא ממש משנה, אבל כאן מעורבים אנשים, וכאן יש מצב שבו מבחינתך אין שום בעיה שאנשים ממגדר מסוים יעלילו עלילות שווא על אנשים ממגדר אחר, ולא יהיה לזה שום מחיר! אז בעצם למה לא?

  5. איש

    Convicted by Juries, Exonerated by Science:
    Case Studies in the Use of DNA Evidence to
    Establish Innocence After Trial

    מדובר לא ברבע מהאישומים שבחלקם אולי היו הרשעות ואולי לא, אלא רבע מכל אלו שכבר הורשעו! לא כל שכן אלו שהמשפט נגמר ללא הרשעה!

  6. ג'ון

    אני שמח שלצילי לא נשמע שיש פה כלל בעיה, אך הנתונים מעידים על כך שמרבית התלונות הן תלונות שוא, והמסקנה הנובעת מכך היא שמתלוננות השוא פוגעות בקורבנות האמיתיים מכך שמטילים ספק באמינותן.

    למעלה מ- 40% הם תלונות שוא! זה לא קורה בגלל שאף אחת לא נאנסת או עוברת תקיפה מינית. זה קורה בגלל שמצב תלונות השוא קיום מחייב את המשטרה להעביר את אותן קורבנות סיוט ארוך ומייגע, ובעצם רובן המוחלט מוותרות על הגשת תלונה.

    אני מבין את הדס שטייף בכל הנוגע לפרופילים, ואני גם מבין שלא כולן מתנהגות כך.

    העניין הוא, שלצד הפרופילים שהיא מציינת מופיעים מידי פעם גם רגעים בהם מתלוננת השוא אינה עקבית בהתנהגותה (לדוגמא, עצירה רגעית של אקט דרמתי לצורך חיפוש מבטי אישור מצד החוקרים). במקרים כאלו, החוקרים מקבלים אישור לכך שמדובר במתלוננת שוא (ובצדק).

    הדס צודקת – אם אכפת לך מקורבנות האונס את\ה חייב\ת לקחת את עניין תלונות השוא ברצינות!

  7. הדס שטייף

    מסכימה עם כל מילה.כולל הביקורת.