העור בו אנו חיים

כשצופים בסרטו החדש של אלמודובר אי אפשר שלא לחשוב על גלעד שליט. וגם על בית הכלא הגדול שלנו, המנוהל על ידי יצר נקמה בלתי-מרוסן
יובל בן-עמי

באורח אירוני עולה לאקרנים סרטו החדש של פדרו אלמודובר, "העור בו אני חי", בדיוק בשבוע בו משתחרר גלעד שליט מהשבי. עד כאן הערת המפתח לרשימה הזאת, וראשית שתי אזהרות: 1. הפסקאות הבאות מכילות ספוילר רציני של הסרט, אז קחו את זה בחשבון. 2. הרשימה מתעסקת בהיבטים קודרים למדי של סיפור שנוגע רגשית בכל מי שחי בארץ הזאת. הנרתעים בקלות, מוזמנים לנטוש אותה עכשיו.

המוח מקשר בטבעיות בין עלילת הסרט, המתאר שבי אכזרי של אדם אחד, ובין שביו של אדם אחר במציאות. הקישור טבעי, ובכל זאת הלב נבוך. בסרט נכלא ויסנטה הצעיר (יאן קורנה) על ידי מנתח פלסטי (אנטוניו בנדרס) מפורסם ומוטרף בתאוות נקמה, עובר ניתוח כפוי לשינוי מין וזהותו מתחלפת לזו של ורה (אלנה אנאיה). בסיום הסרט, לאחר מעט יותר משש שנים של כליאה בבית מבודד בפאתי טולדו, הוא שב הביתה בחזות שונה לחלוטין מזו שבה נחטף.

חולני? ודאי, אלמודובר אוהב לעסוק במה שנתפס כחולני; גם מצבנו כישראלים הוא חולני בהחלט. הנה אנחנו יושבים, מצפים לשובו של גלעד שליט, ומדמים לנו את חזותו. איש לא מצפה לראות את אותו חייל ממושקף שחייך בתמונות הישנות וגם לא את זה שניבט אלינו בקלטת הווידיאו לפני למעלה משלוש שנים. האם גלעד צנום להחריד? האם הוא מזוקן? האם הוא מטורף? האם התאסלם? הממד המגדרי בסיפור גלעד שליט אינו מפורש כמו בסרט, אבל הוא קיים בהחלט. כאשר נכלא בחור בשנות העשרה לחייו, אולי בתול, לתקופה של שנים על ידי ארגון דתי קנאי, יש בדבר ממד של סירוס זמני. הציבור הישראלי מכיר בזאת, וכך השבוע נפוצה בפייסבוק קבוצה (בת כמה חודשים) בה מתנדבות נשים ישראליות "לעשות לשליט טובה" לכשישוב. כן, מדובר בהלצה, ובכל זאת האש בוהקת מתחת לעשן: מצבו של שליט כאדם מיני מעסיק את התת-מודע הציבורי.

מתוך "העור בו אני חי". יצר נקמה בלתי מרוסן

אולי יותר מכל הקשר אחר, משקף "העור בו אני חי" את סיפורנו אנו בכך שהוא מציג יצר נקמה בלתי-מרוסן. אלמודובר סיפר שהעיסוק בנקמה הוא ששבה אותו ברומן הצרפתי "מיגאל" עליו מבוסס הסרט. המנתח רוברט נוקם בויסנטה על כך שאנס את בתו פגועת הנפש, ומנסה להחיות ביצירתה של ורה את זכר אשתו שהתאבדה לאחר שנפגעה בתאונה. שרשרת כזאת של כאב, אובדן, כעס ופגיעה בוודאי אינה עניין בלתי-מוכר במחוזותינו. כליאתו של ויסנטה היא בעצם תג מחיר.

אז מה יש לנו כאן? יצירה קולנועית גרוטסקית ששואלת מאופרות סבון, מסרטי אימה זולים ומסרטי פורנו ביזאריים, ספוגה באלימות ובהומור אפל מצליחה לשמש קנה מידה למצב בו אנחנו חיים. כמה מתסכל, אלוהים ישמור. כבר חמש שנים אנחנו חיים בסרט של שליט, שלא היה ברור מתי יגיע סופו, חווים באופן רגשי את הטראומה של משפחה שבנה נשבה במערבולת כזאת.

במקביל, אנו כמעט ולא נוגעים בכאבן של משפחות פלסטיניות שילדיהן שבויים בידי צה"ל (למעלה מ-3,000 מהאסירים המוחזקים על ידי ישראל הם בגדר עצירים, ולא זכו למשפט). הסיקור התקשורתי בימים האחרונים העמיק במעשיהם של משוחררי העסקה שהיו רצחניים ואלימים במיוחד, היתר זכו להתעלמות. כך נוצרה תמונה ברורה: האנטי-גיבור הצנום שלנו, תמורת המפלצות שלהם. אנחנו במשקפיים, הם בחגורת הנפץ. בקולנוע, כידוע, יש הפרדה ברורה בין רעים לבין טובים.

אנחנו מקבלים על עצמנו את המסגרת החולה הזאת מתוך תחושה של אין-ברירה, ובכך אנחנו עצמנו דומים במשהו לכלואים. הבית בו לכוד/ה גיבור/תו של אלמודובר נקי, מהודר ומעוצב בעכשוויות. הוא מזכיר במשהו את בית האח הגדול, מקום שישראלים מוכנים להניח לאחרים לכלוא אותם בו מתוך קבלתו של סדר יום קפיטליסטי. ההנהגה הישראלית מנופפת בדיוק בסדר יום כזה כדי להסיח את דעתנו מסרט האימה בו אנו לכודים. הצטרפנו ל-OECD, לא? אז מה אנחנו מקטרים?

בית האח הגדול. איש לא יוציא אותנו מן המלכודת

החתימה על עסקת שליט מציינת מהלך לטובת נרמול המרחב, אבל יש לזכור שזהו מהלך נרמול נדיר ביותר מצד הממשלה הנוכחית. בבוקר יום החתימה עסקו הכותרות בנסיונו של נתניהו להלבין מאחזים לא-חוקיים. מאחזים אלה הם זרע הטרגדיה הביזארית אותה אנו חיים, ויש משמעות עצומה בניסיונו של ראש הממשלה להלבין אותם, כלומר לקבע את הטרגדיה הזאת כמציאות.

מיד לאחר הכרזה על החתימה הבטיח השב"כ שלא יהסס לחסל את המשוחררים, כך שלסרט בו כיכב שליט צפוי סרט המשך. הנה שוב תער המנתחים של רוברט, הנה הנקמה שאין לבצע שום מעשה בארץ הזאת, גם האופטימי ביותר, מבלי לכרוע ברך ולהישבע להמשיך בה. עד מתי נחיה בתוך טירוף שכזה, כלואים בתוך המרתף של דוקטור ליברמן?

איש לא יוציא אותנו מן המלכודת, העולם לא יחתום על עיסקה לשחרורנו. יותר מאשר לשליט הכלוא, אנחנו דומים לויסנטה/ורה של אלמודובר. שלא כמו הדמות, לא נזדקק לאלימות כדי להיחלץ מכלאנו, אבל כדאי בהחלט לאמץ את דרכי חשיבתה ולהתחיל ולתחבל תחבולה מתוחכמת.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. הכובשים (פינת הרב קוק)

    44 שנים למלחמת ששת-הימים הן הספירה השניה של מדינת ישראל. הגילגול שעברה המדינה ביוני 67' לא היה גילגול הנער לגבר, ולא גילגול הגולם לפרפר. אם כבר, זה יותר קרוב ל"גלגול" של קפקא.

    לא גאולה הביאה עימה המלחמה כי אם סיאוב והשחתה.

    הכיבוש והשלטון היומיומי על עם אחר, מחלחל ומשנה את דפוסי ההתנהגות והמחשבה שלנו.

    עם כובש המתרגל למצבו – מצבנו מאבד את כוח עמידתו מפני השומן המכסה על לבו.

    לנכבשים יש לפחות חלום – להשתחרר, ואילו לנו יוותר רק השבר.

  2. אריה הרשקוביץ

    מסתבר שגם מחומרים טובים אפשר לבשל מאמר חסר טעם

  3. דניאל

    מעניין כמה הוא יראה נורמלי אחרי הפיצריה הבאה שתתפוצץ.