כאן מטביעים אלג'יראים

אתמול ציינו 50 שנה להרג מאות מפגינים אלג'יראים בפריס בידי המשטרה. על אף ההשכחה הרשמית, דבר לא נמחק מהזיכרון

יש דברים שאסור לשכוח, במיוחד לא לדמוקרטיות הגאות, המערביות. אתמול, 17 באוקטובר, מלאו 50 שנה לטבח שביצעה משטרת פריס במאות מפגינים, רובם אלג'יראים, שצעדו ברחובות פריס בהפגנת הזדהות שקטה עם מאבק העם האלג'יראי לעצמאות. צרפת 1961: חילונית, דמוקרטית וקולוניאלית.

בחודשים שלפני כן הסלים המאבק בין הפל"ן (FLN), חזית השחרור האלג'יראית, לבין צרפת. הפל"ן חזר להתנקש בחייהם של שוטרים צרפתים. המשטרה הצרפתית ערכה פשיטות על שכונות אלג'יראיות בפריס ועצרה מי שנראה כאלג'יראי – ובכללם גם מהגרים ספרדים ואיטלקים, מרוקאים, טוניסאים… חלקם הושלכו למי נהר הסן אזוקים.

מפגינים אלג'יראים בפריז, אוקטובר 1961. חלקם הושלכו אזוקים לסן

ב-5 באוקטובר הטיל מפקד המשטרה של פריס, מוריס פפון, עוצר סלקטיבי: על אלג'יראים או אנשים ממוצא אלג'יראי נאסר לצאת לרחוב בין 8:30 בבוקר ל-17:30. באזור פריס חיו אז כ-150,000 אלג'יראים מבין כ-350,000 אלג'ירים שחיו בצרפת. פעילי הפל"ן הודיעו על כוונתם להפגין נגד העוצר הגזעני. פפון גייס מולם יותר מ-10,000 שוטרים ואנשי כוחות הביטחון וחסם את הכניסות לפריס, תחנות מטרו ורכבות. 11,000 איש נעצרו מעצר מונע ובין 3,000 ל-4,000 איש הצליחו להשתתף בהפגנה.

פפון הורה לשוטרים לנהוג באופן "חתרני" במפגינים והבטיח להם חסינות מלאה. השוטרים דחקו מפגינים לעבר גדת נהר הסן; עשרות הושלכו למים מן הגשרים, לאחר שהוכו עד אובדן הכרה. היו מפגינים שנהרגו בחצר מטה המשטרה בפריס, לאחר שנעצרו והובלו באוטובוסים. השוטרים שהשתתפו ברצח המאורגן הסירו לפני כן את תגי הזיהוי שלהם. רבים מן ההרוגים הוכרזו רשמית כ"נעדרים". מספר הקורבנות שנוי במחלוקת עד היום, מעריכים שנהרגו בין 100 ל-200 איש, אולי יותר. במשך 4 ימים היכו השוטרים במפגינים העצורים.

הטבח הושכח. עיתוני צרפת התנהגו יפה: הם הפיצו את הגירסה הרשמית השקרית, ששניים אולי חמישה בני אדם נהרגו. הטלוויזיה הצרפתית כלל לא שידרה את האירוע. העיתונות הבריטית והאמריקאית – שלא היתה נתונה למגבלות הצנזור הצרפתי – הפיצה ביודעין את הגירסה השקרית, כדי לא לגרום נזק פוליטי למשטר הגנרל דה-גול. וההשכחה בצרפת נמשכה: אפילו בשנת 1996 החרימו שוטרים צרפתים את גליון כתב העת האלג'ירי "ליברטה" שדיווח על הטבח. בכלל: בשנות הששים, וגם בשנות השבעים, עוד אסור היה להזכיר שפפון הוא פושע מלחמה, משתף פעולה שסייע לנאצים ברציחתם של אלף יהודים לפחות בזמן הכיבוש הגרמני. לאחר המלחמה פפון קיבל את חסות הממסד הצרפתי. הוא לא היה היחיד בין הפקידים והמפקדים הבכירים של משטר משתפי הפעולה של וישי שזכו לחסינות מלאה לאחר המלחמה.

מוריס פפון. לא הועמד לדין

לפני שהפך מפקד משטרת פריס, פפון שירת כמפקד משטרה בכיר באלג'יריה עצמה והיה אחראי שם להקמת מחנות מעצר מיוחדים, לעינויים ולהוצאות להורג ללא משפט. פפון הביא לפריס הרבה נסיון וידע. רק ב-1998 הועמד לדין בעוון שיתוף פעולה עם הגרמנים. הוא מעולם לא הועמד לדין בעוון הטבח באלג'יראים.

על משתפי פעולה ולוחמי חופש

שום דבר לא פשוט בסיטואציה קולוניאלית, ואין קולוניאליזם בלי משתפי פעולה: בביצוע הטבח – כמו גם בעינויי פעילים ומעצרים שרירותיים – התבלטו באכזריותן יחידות עזר מיוחדות של המשטרה (FPA), כוח שהוקם במיוחד לשם דיכוי המאבק האלג'יראי בצרפת. מפקד הכוח היה צרפתי, רוב השוטרים – מוסלמים אלג'יראים.

ויש צד נוסף לסיפור: הפל"ן, תנועת השחרור הלאומי האלג'יראית, מימנה את מאבק השחרור באלג'יריה בעזרת תרומות – בין 5% ל-9% מן ההכנסה – שניגבו ממאות-אלפי עובדות ועובדים אלג'יראים בצרפת. ככה נבנה מאבק שחרור. הבעיה הלוגיסטית הקשה היתה, איך להעביר כמויות כספים עצומות בחשאי, לא דרך המערכת הבנקאית. לכך דאגו "נושאי המזוודות" – חברי רשת של פעילות ופעילים צרפתים אנטי-קולוניאליים שפעלו בהנחייתם של פרנסיס ז'נסון ואנרי קוריאל, מצרי-יהודי-קומוניסט וגולה ממולדתו מצרים. "נושאי המזוודות" הצרפתים היו אוספים את הכסף שהצטבר אצל הפעילים האלג'יראים – ומבריחים אותו במזוודות ליעדו.

פרנסיס ז'נסון הגיע לשיבה טובה ונפטר בשנת 2009. אנרי קוריאל, שעשה, בשקט, עוד הרבה דברים חשובים מאין כמותם בחייו, ביניהם באיפשור הדיאלוג בין פעילי שלום בישראל לבין אש"ף בשנות השבעים – נרצח ב-1978. אלמונים התנקשו בחייו – ככל הנראה בשל תרומתו למאבק האנטי-קולוניאלי לשחרור אלג'יריה. יש מי שלא שוכח.

כאן מטביעים אלג'יראים, גרפיטי ברציף מלאקה שהפך לסמל המאבק

ההשכחה הרשמית של הטבח לא הצליחה למחוק אותו מן הזיכרון. בתחילת נובמבר 1961, כשבועיים לאחר הטבח, הצליחו כמה פעילים אמיצים לרשום גראפיטו על רציף מלאקה (quai Malaquais) בפריס. הם כתבו: "כאן מטביעים אלג'יראים". פעיל קומוניסט, רכוב על אופניים, הצליח להגיע למקום שהיה מוקף שוטרים ולצלם את הכתובת. כשהחל המאבק הציבורי בפריס, בסוף שנות התשעים, יותר מ-35 שנה לאחר הטבח, לחקור אותו, לזכור אותו, לחפש את האשמים – הפכה הכתובת הישנה, שנמחקה בקפדנות, לסמל המאבק.

הפוסט פורסם באתר תראבוט-התחברות

———

סרט תיעודי מצוין, של הבמאית יסמינה עאדי, עם עדויות הניצולות והניצולים (צרפתית בלבד).

מאמר מעולה של שני היסטוריונים צרפתים, יאן פוטן וונסן למיר, שחקרו את הסיפור שמאחורי הכתובת – ושל התיעוד שלה (צרפתית בלבד… אבל עליו הסתמכנו כאן. תודה ליאן ולוונסן!)

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נועה גור

    הצרפתי? האם מדובר באירוע שנלמד כיום בבתי הספר? או שמדובר באמת שנויה במחלוקת המונשמת ע"י השמאל. אני שואלת בהתחשב בכך שפפון לא ישב בכלא על פשעיו נגד האלג'יראים.