בחוץ, לנצח

ספרה החדש של עפרה ישועה-ליית עוסק בטבעה היסודי של החברה הישראלית ככזאת שקיפחה, דחתה ודחקה את רגליהם של בני הארץ, וייסדה מדינת אפרטהייד על בסיס דתי ואתני. את הבעיה הזאת לא ניתן יהיה בשום אופן לפתור בעזרת אותה "יציאה מהשטחים", שאיש כבר לא יודע מה הם
אלי אמינוב

התלהבותי מספרה של עפרה ישועה-ליית, "ארץ, ברית: מדוע אין לישראלים מדינה דמוקרטית חילונית", לא נבעה מגילויים חדשים ומרעישים על החברה הישראלית, ההיסטוריה שלה ומדיניות מנהיגיה, אלא דווקא מהיכרותי הארוכה עם רוב העובדות המתוארות בספרה. למשל, את העובדה שישראל היא מדינת אפרטהייד זיהינו כבר במצפן בשנות השישים של המאה שעברה, כאשר בדקנו את יחסו של המשטר לאוכלוסייה הערבית בארץ. הבעיה האקוטית אז התמקדה בהפקעת אדמותיהם של ארבעה כפרים ערבים בגליל על מנת להקים עליהן את העיר כרמיאל. הממשל הצבאי ששרר הפקיע את אדמות הכפרים בענא, דיר אל-אסד, נחף וכמאנה ואי-הצדק שבהפקעה הניע מאות ישראלים יהודים להגיע להפגנות באיזור שנקרא אז שטח 9.

זו היתה גם ראשית פעילותי הפוליטית, ומהר מאוד נחשפתי למידע על אפליה כלפי אזרחיה הערבים של ישראל. גם על טבח כפר קאסם, שהתרחש כמעט עשר שנים קודם לכן, שמעתי רק אז לראשונה.

קובץ המאמרים "שלום שלום ואין שלום" של שניים ממייסדי מצפן, עקיבא (עקי) אור ומשה מחובר, עמד באופן מדויק ומתועד היטב על טבעה הבלתי דמוקרטי של מדינת ישראל ומדיניות ממשלתה וסייע לחשוף שקרים רבים שהיוו את ההיסטוריה הרשמית ששוננה במערכת החינוך הישראלית. נחשף גם טיבם של גופים ומפלגות של השמאל הציוני שהוצגו בציבור כסוציאליסטים, דוגמת ההסתדרות הכללית, ולמעשה היו ארגונים לאומניים תומכי אפרטהייד. עקי, שהשתתף בשביתת הימאים ב-1951, נדהם לגלות שההסתדרות, הארגון היציג כביכול של פועלי ישראל, העדיפה את האינטרס של השלטון על זכויות הימאים והשתתפה בדיכוי האלים של השביתה הזאת. בעקבות הביקורת של עקי טרחתי אז לקרוא את תקנון ההסתדרות, שלא הסתיר כלל את מטרת-העל של "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל": לתמוך באינטרסים של העובדים העברים (כלומר היהודים) על חשבון הפועלים בני הארץ, ולשרת את הצורך של היישוב הקולוניאליסטי שבנה כאן חברה יהודית-אקסקלוסיבית (שנקראה אז "עברית").

לא יהודים לא היו שייכים ל"ארץ"

הצורך למנוע התארגנות עובדים שתכלול את רוב מעמד הפועלים בארץ היה הגרעין לחברת אפרטהייד – חברה שמצעדיה הראשונים תכננה את סילוק הערבים מסביבת המחייה שלה. הציונות כולה נבנתה על הנחות גרעין כאלה. כך, העברת קרקעות מידיים ערביות לידיים יהודיות הוגדרה "גאולת אדמות"; העברת מקורות הפרנסה מערבים ליהודים נקראה "עבודה עברית" וחרם כלכלי על תוצרתם של ערבים, שבשמו נשלחו צעירים לשפוך נפט בשווקים על עגבניות שמקורן בכפרים ערבים, הוגדר כחובת "קנו תוצרת הארץ". לא יהודים, במלים אחרות, לא היו שייכים ל"ארץ".

וינסטון צ'רצ'יל, תומך מובהק של היישוב היהודי בארץ ישראל שחלם על מדינה יהודית, היה מהבודדים שאיבחנו את הבעיה הבסיסית של היישוב הזה. בעדותו בפני ועדת החקירה המלכותית לפלשתינה הידועה כוועדת פיל במרץ 1937, לא הסתיר צ'רצ'יל את ביקורתו על פעילותם המרכזית של הציונים בעניין גאולת הקרקע: "כשקונים אדמה, אולי יתנו לערבי אדמה מתאימה יותר בשבילו, כך עליהם לנהוג".1 בעניין העבודה העברית והדרת הערבים מהאיגוד המקצועי ומקרבה ליהודים, אמר: "הם שגו כשאמרו שהם יעסיקו בעבודות שלהם רק את האנשים שלהם. לא היתה כוונה שכך יהיה, הכוונה היתה ששני הגזעים יתערבבו זה בזה".2

בחינת שאלת הלאומיות שבה התחלנו לעסוק באותם ימים רחוקים של אמצע שנות הששים גילתה לנו עוד טענות שקריות שעליהן גדלנו וחונכנו. למשל, ש"צבאות ערב" פלשו למדינת ישראל בשנת 1948 – בעוד שהם הגיעו קודם כל לטריטוריה שעל פי החלטת החלוקה היתה אמורה להיות ערבית, ומטרתם היתה לא רק למנוע את הקמת המדינה היהודית אלא גם לעצור כל ניסיון להקים מדינה פלסטינית (ומטרה זו אכן הושגה). במקביל למדנו באותם ימים מתוך פרסומי "העולם הזה" על פרטיה של "הפרשה", אותו מהלך של גיבובי שקרים שנועד לחפות על מי שנשאו באחריות העליונה למבצעי טרור שערורייתיים של מדינת ישראל: הנחת פצצות בשגרירות האמריקאית ובספריה הבריטית בקהיר.

מלחמת ששת הימים הכניסה ממד חדש ואימתני של כיבוש חבלי ארץ שלמים והפיכת אוכלוסייתם לנתינים תחת שלטון צבאי. הגל הלאומני ומפעל ההתנחלויות שהביא בעקבותיו הכיבוש, מיקד גם את מלוא תשומת הלב של תנועות השמאל הישראלי לגווניהן השונים ואת הביקורת בעולם על פעולותיה של המעצמה הישראלית בתחומים שתחת שלטונה. ספרות עניפה עוסקת בעוולות הכיבוש, אך כמעט שאין עוסקים עוד בשאלה המהותית על טבעה היסודי של החברה הישראלית כחברת מתנחלים שקיפחה, דחתה ודחקה את רגליהם של בני הארץ החל מהשנים הראשונות להקמתה.

אריאלה שביד, 1968, מחנה פליטים בעזה (מתוך התערוכה "אלימות מכוננת", אוצרת: אריאלה אזולאי)

בספרה, מציגה ישועה-ליית תשובה מקורית לשאלה שהיא מציגה. זהו שילוב של ניתוח תרבותי מפורט עם שורת דוגמאות מהחיים עצמם – חייה שלה, של בני משפחתה, ומפגשים שחוותה במהלך קריירה עיתונאית מרשימה. זהו אינו ספר שבא מפעילות פוליטית רדיקלית אלא להיפך, מתוך עצם מעצמותיו של המפעל הציוני, ואפילו מתוך הערכה (מוגזמת לטעמי) מהישגיו של המפעל הזה, שהורי-הוריה של הכותבת היו שותפים לימיו הראשונים לפני קרוב למאה שנה.

ישועה-ליית מזהה בדייקנות את המדינה שהיא חיה בה כמדינת אפרטהייד –אפרטהייד דתי, בבסיסו, אך בעל העדפה ברורה ל"אירופים" המתקבלים כאן גם אם אינם יהודים. כפי שמצוין בציטוט המופיע על גב הכריכה האחורית: "בשנות החמישים והשישים מדינת ישראל גררה אל תוכה במאמץ אדיר המוני ערבים, מפני שהם היו יהודים. בשנות התשעים והאלפיים היא עסקה ביבוא אינטנסיבי של המון לאיהודים, דווקא מפני שהם לא היו ערבים".

ראובן רובין, שייח' מוניס, 1923-4 (ציור המופיע על עטיפת הספר)

כבת לאותם יהודים ערבים שהגיעו לארץ מתימן, ישועה-ליית מזהה את ההעדפות האתניות של הישראלים אך מתמקדת בהעדפות השלטוניות והחוקיות, ההופכות את ישראל למדינה שאינה חילונית, ומתוך כך לא-דמוקרטית, המבוססת על אפליה מתמדת בין אזרחיה. היא מוכיחה שגם אם יסתיים הכיבוש וישראל תיסוג מכל השטחים הכבושים, תפרק התנחלויות ותחזור לגבולות 67' – תוכנית שהמציאות מוכיחה כי אין לה צל-צלו של סיכוי ממשי – היא תמשיך להיות מדינת אפרטהייד. ואכן המגמה הזאת הולכת ומתחזקת.

אין זה פלא שממשלת ישראל הנוכחית מפעילה לחץ אדיר על הפלסטינים להכיר בישראל כ"מדינה יהודית" או כ"מדינתו של העם היהודי" – ובמלים אחרות, יצירה פיקטיבית הנותנת לגיטימציה ללאומנות פרועה כנגד לא-יהודים. יותר או פחות טריטוריה – זו אינה כלל השאלה. מפני ש"המדינה היהודית" היא קודם כל האויבת של האזרחות הנורמלית, התקנית. היא מדכאה קודם כל את אזרחיה שלה – אלה המעוניינים לחיות בלא שיכפו עליהם מגבלות דתיות וחוקי אישות בלתי טבעיים ובלתי הוגנים.

אותם אזרחים עצמם, גם כשהם מתקוממים כנגד העוולות שמבצעת מדינתם, מתקשים לזהות את הבעייתיות היסודית שלה, כפי שקובעת ישועה-ליית בצער: "ימין ושמאל מאוחדים בשאיפתם הכנה להילחם בכל מחיר על שמירת 'רוב יהודי במדינת ישראל'. הוויכוח ביניהם הוא רק על הדרך להשיג את הרוב היהודי הזה: האם הוא יושג כתוצאה מהסתלקותם של היהודים מחבלי ארץ המיושבים על ידי לא-יהודים, כפי שמייחל השמאל הנאור? או שיש לסלק את הלא-יהודים מחבלי הארץ שהיהודים חושקים בהם, כפי שמצפה הימין הלאומני?"

הניסוחים הבהירים לצד הקטעים הסיפוריים הכתובים היטב בספר, אינם משאירים מקום לספק שהכותבת אינה רואה מקום לפתרון "שתי המדינות" אם אחת מהן תמשיך להיות מדינת אפרטהייד, שהגדרות רבניות מאפשרות לסמן את אזרחיה על פי מוצאם הדתי והאתני. "מי ייכנס לעם ומי יישאר לנצח בחוץ? שום מדינה אינה צריכה לקחת על עצמה את משימת הגדרת הזהות של אזרחיה. לכן, לא חשוב קודם כל 'לצאת' מהשטחים, או 'להתנתק' ממשבצת כלשהי לתפארת המליצה. הרי איש אינו יודע כבר מה זה 'שטחים' ומה לא. כדי להציל את ישראל, צריך בסך הכל להפוך אותה למדינה ככל המדינות, ואת העם הישראלי לעם ככל העמים".

את המטרה הזאת אפשר יהיה להשיג רק אם תוקם סוף סוף אסיפה מכוננת, שבה יינתן ייצוג שווה ושוויוני לכל מי שחי כיום בשטחים שתחת שלטונה של מדינת ישראל הנוכחית. הנסיון הקודם לכונן אסיפה כזאת הסתיים בסוג של פוטש, שממנו קמה הכנסת הנוכחית, זו המשמרת בקנאות את משטר האפרטהייד.

ארץ, ברית: מדוע אין לישראלים מדינה דמוקרטית חילונית

עפרה ישועה-ליית

הוצאת מעריב, 330 עמודים

———

1 צ'רצ'יל והיהודים, גילברט, דביר 2009, עמ' 134

2 שם, שם

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אייל

    יש לי את גרסת 2004 בהוצאת נמרוד. ספר חשוב, עם סיפורים אישיים וניתוחים חדים.

  2. נתן.

    באיזה טריטוריה שהיתה אמורה להיות חלק מהמדינה הערבית עבר הצבא הסורי לפני שתקף את מסדה שער הגולן וישובי עמק הירדן?

  3. ד.ר

    ישראל היא מדינת אפרטהייד גזענית, מיליטריסטית, פסבדו-פאשיסטית, קולקטיביסטית וכו' וכו'. זאת נכתב בספר שיצא באחת מהוצאות הספרים הגדולות בישראל.

  4. עוזי אורנן

    אינני מבין מה הביא את מנהלי האתר לצרף אל מאמר הביקורת מאיר העיניים אל איזה סרט תעמולה זר. אילו היה הסרט הזה מנסה להציג את ההתבדלות של היהודים מכל זולתם, התבדלות שמקורה אך ורק בציוויים הדתיים של "לא להתערב בגויים", והיה מנסה להגן על התפיסה "הדתית העמוקה" של עקרון ההתבדלות – אפשר היה להבין זאת. אבל הסרט כלל אינה מכוון לטיעון המרכזי של הספר, גם לא לעניין המרכזי של הביקורת והוא פשוט מולבש כאן ללא כל טעם.
    ראוי היה שלא יוכנס בכלל, ולפחות – שיסולק מן המאמר בלי דיחוי.

  5. עודד גלעד

    שוחרי הדמוקרטיה צריכים לחרוט על דגלם לא רק את הפרדת הדת מהמדינה, אלא את הפרדת הלאום מהמדינה. הפיתרון לשנאת המיעוטים הוא לא בהפרדה טריטויאלית שתאפשר לכל לאום להיות רוב בארצו, אלא להכיר בכך שכל בני האדם הם בני מיעוטים, ושהגנת זכויותיהם לא צריכה להיות בידיהם אלא בידי המוסדות הדמוקרטיים המייצגים את כלל האנושות, במסגרת פדרציה. מדינות רבות בעולם הן פדרליות וחיים בהן כ- 40% מאוכלוסיית העולם. אם תרצו – ארצות הברית של כדור הארץ – אין זו אגדה (:

  6. דדי

    לפי המאמר הזה מדובר בספר מקומם שמעוות את ההיסטוריה של בני האדם באשר הם. מדינות ועמים נוצרו מפירוק והרכבה מחדש של אזורים ותרבויות. האיטלקים, למשל, היו חבלים נפרדים ומתחרים במאה ה-15 והפכו למדינה כתוצאה של כיבושים, מלחמות והמלכות. האמריקנים רצחו את האינדיאנים וכבשו את אדמתם. זו המציאות הלא נעימה של הקמת מדינות לאום. הדרישה להקים מדינה דו-לאומית ("ייצוג שווה ושוויוני לכל מי שחי כיום בשטחים שתחת שלטונה של מדינת ישראל הנוכחית") נגועה בצדקנות שלא לוקחת בחשבון את ההיסטוריה של היהודים, את ההיסטוריה של הישראלים והערבים באיזור ואת המהות של מדינת לאום.

    אגב, ברור טוב מאוד מהם "השטחים", והנבואה לפיה היציאה מהם לא תניב תוצאה ניתנה לשוטים בלבד.

  7. שאול סלע

    30 שנה לקח לאפרטהייד להתחסל בדרום אפריקה הוא יתחסל גם כאן

  8. מתי

    כל עוד הצד הערבי אינו תומך בהיפרדות מהלאום ומתרבות החרב שבידו לא תהיה כל תועלת ב"להפוך את מדינת ישראל למדינה ככל המדינות, ואת העם הישראלי לעם ככל העמים". סופו של דבר קיצונֵי האיסלם פועלים גם נגד "כל העמים" ונגד "כל המדינות". ולשם מה לתת בידם נשק דמוקרטי בעזרתו יוכלו להחיל את חוקי השריעה במדינת ישראל-ישמעאל?!

  9. נילי

    לא כל העמדות של ליית ישועה כפי שהוצגו בספרה מקובלות עלי, ויכול להיות שהידע ההיסטורי שלי לוקה בחסר אז גם אין טעם שאתווכח, אבל אני ממליצה בחום על הספר כסיפור אישי ולאומי מרתק. אנשים שגדלו איתה בדור הזה (הקמת המדינה וצפונה) יתמוגגו, וצעירים יותר – ילמדו. כתוב ברהיטות ובגובה העיניים.

  10. יוסי ברנע

    ספרה של עפרה הוא ספר חשוב כי הוא מטפל בנושא חשוב. מאחר והוא ספר מאוד קריא, הקריאה בו מהנה ולא רק משכילה.
    יחד עם זאת ראוי להעיר מספר הערות, גם למבקר וגם למחברת.
    הליקוי הקיים בישראל, אינו רק באפרטהייד, כלומר אפלייה מובנית, אלא גם בכך שישראל אינה בגדר מדינת לאום המכירה בלאומיות אזרחית.
    אם ישראל היתה מדינה המכירה, ככל המדינות הדמוקרטיות ליברליות בלאומיות האזרחית, היתה מתאפשרת אזרחות מלאה ושווה גם לא יהודים.
    ישועה ליית ובעקבותיה מבקרה מתעלמים מכך שמדינה אינה רק מדינת דמוקרטית אלא גם מדינת לאום. אין בעולם מדינות שאינן מדינות לאום.
    לפני שכותבים ברצינות על הפיכת כל הארץ (ארץ ישראל המערבית, כלומר מהים לירדן), למדינה חילונית דמוקרטית אחת, לפי תפיסת מצפ"ן (שאלי אמינוב היה מפעיליה הטרוצקיסטים), ראוי קודם לעשות ניסוי בקטן, על גבולות 1967 של הפיכת ישראל למדינה דמוקרטית ישראלית של כל אזרחיה.
    בשל שתי האינתיפאדות, בשל הסוציליזציה השונה של שתי החברות, אי אפשר ליצור מדינה דמוקרטית לאומית אחת עם תושבי הרשות הפלסטינית. שהו מתכון ליצירת קוסובו,בלקניזציה של האיזור.
    החזון הנו ראו, גם של עפרה וגם של אלי, אבל המדיניות צריכה להיות ראלית.

  11. ג. אביבי

    טרם קראתי את סיפרה של עופרה ישועה לייט. אבל אין לי ספק שהיא ניחנה ביכולת לחוש באמת את כאבם/ן של קורבנות הקולוניאליזם הלבן, כגון בישראל.
    עופרה ישועה-לייט הייתה הראשונה לצעוק שהמלך עוז הוא עירום. היא פרסמה ב'הארץ' כתבת ביקורת על "קופסה שחורה" של עמוס עוז בה הראתה את תפישת עולמו האליטיסטית, המתנשאת והגזענית כלפי המזרחים ומנגד את הדימוי העצמית המגלומני בו לוקה אותו עוז. לצורך המחשה, היא השוותה אותו לריינר פסבינדר (שבכל זאת עולה על עוז ברמות) המחזאי, שבאחת מיצירותיו עיצב דמות של יהודי ע"פ הסטריאוטיפים האנטישמיים באירופה ובכך חיזק את האנטישמיות. אין ספק שהליכתה נגד הזרם האשכנזי-אליטיסטי לא סייע לקריירה שלה.

  12. דוב

    מדוע אין לישראלים מדינה דמוקרטית חילונית, אליבא דהמחברת ששואת את השאלה, החטא מצוי אצל המגזר המוגדר ליברלי-חילוני-ציוני-שמאלי בכך שזנח את הציונות המקורית שאליה היא מתייחסת כנראה בחיוב, ואיפשרה לדת היהודית הבדלנית להשתלט על המדינה ועל מוסדותיה. מכאן שהפרדת הדת מהמדינה היא המרפא לכל תחלואי המדינה הישראלית.

    השקפה זו מתעלמת מכך שהציונות מתחילתה ובמהותה היא תנועה מנשלת-קולוניאלית שלא מאפשרת השתלבות בסביבה המנושלת. בשלביה המוקדמים אמצה אידיאולוגיה לאומית-חילונית ואפילו סוציאליסטית(ואין מקוצר היריעה אפשרות להרחיב) אבל לאחר שהתשתית החומרית לקיום המדינה נשלמה לא היה יותר צורך בכך אלא צורך באידיאולוגיה המצדיקה את ההתפשטות וההדרה של הילידים מאדמתם, שאין אפשרות יותר להצניע אותו ועכשיו הוא גלוי לעיני כל.
    לצורך זה אין כמו האידיאולוגיה הדתית "כצידוק" למעשה הציוני הממשי וכן את חוסר האפשרות לסגת ממנו משום שאין מנוס מההתבדלות הנגזרת מהגורל ומהדת היהודית…

  13. שי

    אז די כל הזמן להשמיץ בלי להבין בכלל מה זה אפרטהייד. אני לא רואה פה ערבים שיושבים בסוף האוטובוס, הם בוחרים ונבחרים(ערביי ישראל) , יש אפליה מתקנת ויש זכויות פרט ואזרח גם לערביי ישראל..

    אז למה בכוח לשקר?

  14. מאיר עמור

    לעופרה ישועה ליית:
    השתיקה הגורפת בה התקבל, בעבר, מאמרך על עמוס עוז ביססה את הקריירה המזרחית שלך. בקריירה מזרחית אני מציין את העולם התרבותי והפוליטי בו חיים נשים וגברים רבים/ת בישראל. עולם זה הוא עולם שעל יצירתו מופקדת הפוליטיקה הישראלו-אשכנזית. זהו עולם שבו אמירות חשובות ונוקבות באשר למהות החיים בישראל, אם הן נאמרות על ידי אנשים "לא נכונים", הופכות את האומר לאילם/ת ולשקוף או לשקופה. פוליטיקה זו הופכת את יכולתו/ה, את כישוריו/ה ואת כישרונו/ה לבלתי ניראים, בלתי נשמעים ולא נספרים. הספר שלך, אותו קראתי לפני כשנתיים לאחר שנשלח אלי לבקשתי על ידך, בהחלט מעניק לך מקום בעולם שקוף ובלתי ניראה זה. יחד עם זאת, זהו מקום של כבוד.

    האמירה שלך המשלבת ביקורת אודות הדיכוי האשכנזו-ישראלי פנימה של מזרחים/ת עם הפוליטיקה הלאומנו-יהודית כלפי פלסטינים מבטיחים כי הקריירה שלך תהיה קריירה מזרחית למהדרין. הניסיון לשלב את החוויה המזרחית במסגרת טענה אזרחית ישראלית הוא אחד מהניסיונות הפוליטיים המרתקים ביותר בישראל. עדיין אין לניסיון זה נפשות פוליטיות רבות גם לא בקרב פעילים מזרחים/ת, ישראלים/ת ו/או פלסטינים/ת.

    ברכות על ההצטרפותך למועדון "הקריירה המזרחית". דרך אגב, המאמר שלך על עמוס עוז, מלפני שנים רבות, עזר לי, כמו לאחרים/ת לנסח את עמדתי בקשר לסופר "הנערץ" ההוא.
    אמירת התודה המתינה שנים רבות אבל טוב מאוחר מאשר אף פעם לא.
    מאיר עמור

  15. ג. אביבי

    חשוב להמשיך בקו הזה.
    עופרה, מאיר, הנה אתגר למאמרי דעה:
    השיח המזרחי ברשת (במקומות האחרים הוא לא נולד) מראה סימני גסיסה, בעיקר עם סגירת האתר 'קדמה'. 15 שנה לאחר הקמת הקשת, נראה שהציבור המזרחי נסוג לאחור במעמדו הסוציו-אקונומי ובעיקר הפוליטי. ב'עליון' – הרשות השלטונית להנצחת עליונות האשכנזים בישראל – מנסים לעבור כרגע לשלב ה"פרענק-ריין" הטהור עם יציאתו של השופט אדמונד לוי לגימלאות. כאן צריך לומר בלי למצמץ: המאבק המזרחי לא יסתפק בפרענק תורן, אלא בלא פחות מהרכב ש 60% ממנו הם מזרחים/יות ופלסטינים/יות. וכך בכל מוקדי השליטה והכוח של מדינת ישראל.

  16. יהל המר

    את הספר לא קראתי, אז אגיב על הכתבה.

    אתניות לא מבוססת רק על דת. היהדות אינה רק דת, אלא, ובעיקר, לאום ותרבות (קצרה היריעה להסביר למה), ולו בגלל ההיסטוריה, בגלל ההתייחסות של עמים "נאורים" יותר ופחות ליהודים, בגלל הסבל שסבלו היהודים (שמתעלמים ממנו בשיטתיות ובאופן מגוחך בכתבה הזו ובאחרות מסוגה), שבשום אופן לא נבע (ולא נובע) מסיבות דתיות בלבד.
    העמדה שמוצגת בקטע כלפי מדינות פוסלת מכל וכל את הרעיון של מדינת הלאום, רעיון שלמרבה הפלא (האומנם?) מהווה את הבסיס ל99% מהמדינות בעולם (ולכן הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה או מדינה דו-לאומית לא תהפוך אותה למדינה ככל המדינות. אין דבר כזה עם דו לאומי). גם זה תוצאה של ה"הגמוניה"??

    יש לזכור ולהפנים שאותם חלכאים ונדכאים שיוצאים להגנתם בלהט כזה בשם עקרונות אוניברסליים – תומכים בכל לבם בעקרון הלאומיות, ואפילו (רחמנא ליצלן) במדינה ולאומיות שמתבססות על דת.