נמאס לנו לעבור מהסבתא, אל הדודה, אל האחות

בישראל למעלה מ-40,000 מבנים ריקים. כשאנחנו ישנים עם ילדים באוהלים, הבניינים ריקים. שום חוק לא יכול להצדיק מצב כזה – הצהרת מאהלי ה"אין ברירה" בירושלים
העוקץ

אנחנו, מחוסרי דיור ממאהלי "אין-ברירה" בירושלים, הגענו למצב בו כל תקווה לפתרון מהמדינה אפס, ולא נותרה לנו ברירה אחרת, אלא לקחת את האחריות על פתרונות הדיור לידינו, ולדאוג לקורת גג לעצמנו. זאת לאחר שהמדינה הוכיחה לנו באופן סופי כי אין היא דואגת לדיירי הדיור הציבורי בפרט, ולנושא הדיור בכלל. במלים אחרות, לא בחרנו להיאבק – המאבק נכפה עלינו מתנאי החיים והדיכוי שאיתם אנחנו מתמודדים יום-יום.

נמאס לנו לעבור מהסבתא, אל הדודה, או אל האחות. החפצים שלנו במקרה הטוב במכונית, ונעים איתנו ממקום למקום. או יותר גרוע בין פינוי לפינוי. גם כשכבר אנו מוצאים דירה במחיר סביר, איננו יכולים להשכיר אותה בגלל התנאים הנוראיים – אחרי הכל, מי ישכיר דירה למשפחה או אם חד-הורית שחיה ממשכורת מינימום. רובנו מזרחים, ורובנו אמהות חד-הוריות. זה לא מקרי, וכאן ניתן לראות איך המאבק שלנו הוא לא רק בעד הזכות לדיור, אלה מערבב בתוכו מאבק נגד דיכוי מגדרי וגזעני שבמשך שנים רבות הממסד יצר.

אנו לא לבד, ונתונים מראים כי בישראל יש עשרות-אלפי אנשים במצב הזה. אבל המדינה לא בודקת, היא מעלימה עין. כך בדיוק הקפיאה את חוק הדיור הציבורי, הפסיקה לבנות, הקשיחה קריטריונים, ואת כל הכסף שיועד לדיור ציבורי הטביעה בקופה, ולקחה כספים שיועדו לדיור ציבורי, לעצמה. אחרים בינינו, שלא לומר רוב האוכלוסייה, וגם חלקים מקבוצתנו המשותפת, יודעים כי חודש בלי משכורת הוא הישארות ברחוב. לאלו אומרת המדינה שתדאג לדיור בר-השגה. עוד לא ראינו את זה באמת קורה. דיור ציבורי או דיור בר-השגה מהווים את אותו רעיון שהמדינה דוחה – לקחת אחריות על בניית דיור נגיש לכולם.

בארבעת החודשים האחרונים ניסינו לנהל משא ומתן עם הגורמים השונים. ברמה העירונית ביקשנו כי הכסף שמיועד לבניית ורכישת דיור ציבורי, שנלקח על ידי העירייה והאוצר מחברת הדיור הציבורי העירוני פרזות – 120 מיליון שקלים שיכלו לתת פתרון לפחות ל-120 איש בירושלים ובשימוש נכון להרבה מעבר לכך – ישוחרר לשימוש מיידי. דרישתנו לא נענתה. בינינו זכאיות לדיור ציבורי, שפתרון כזה יכול היה לעזור להן. אבל איש לא טרח לעשות זאת.

פנינו במכתב לשר האוצר, הלכנו לביתו למסור לו אותו אישית. לא היינו חמדנים. רק ביקשנו שיתייחס לדו"ח מבקר המדינה שביקר את המדינה על המיליארדים שגזלה מהדיור הציבורי. ביקשנו שיחזיר את מה שהמדינה לקחה, כסף שכבר מחר ניתן לשכור או לרכוש או לבנות עמו אלפי דירות. אפילו לא נענינו. כך הלכנו משר לשר, ואין קול ואין עונה.

ביקשנו להציע חלופה. נכנסנו למבנה מעונות של האוניברסיטה שעמד ריק שנים. הצענו לגוף שאמור להוביל את החשיבה והמוסר בחברה הישראלית, האקדמיה, ללכת איתנו על פרויקט חדשני בו שליש מהמבנה יוקדש לדיור ציבורי, שליש לדיור בר-השגה, שליש לסטודנטים.

לא סתם הצענו זאת, כי במאבק הזה חברנו יחד מי שמצוקתם מיידית, ומי שמצוקת הדיור שלהם נמדדת בחודש או חודשיים ללא עבודה. חברנו מתוך הבנה שהמאבק שלנו משותף, שהחזון שלנו בתחומים רבים, לחברה אחרת, הוא אותו חזון. הפכנו לקהילה, וביקשנו לבנות אותה כדי להוות מודל, דוגמה. לא לחזור למקום בו חיינו קודם, בו הופרדנו, על ידי בניית דיור ציבורי במקום אחד מבודד. חלמנו על פרויקטים שנעשה למען הקהילה, מתוך התודעה החדשה שרכשנו יחד. חברת הדיור הציבורי פרזות תמכה בנו, גם שר הרווחה הביע את תמיכתו. אבל שוב, לא נענינו. הבניינים עומדים ריקים, ואנחנו במאהלים.

הבניין המשוחרר בירושלים. צילום: קרן מנור / activestills.org

אז החלטנו שדי. למדנו שבישראל למעלה מ-40,000 מבנים ריקים. כשאנחנו ישנים עם ילדים באוהלים, הבניינים ריקים. שום חוק לא יכול להצדיק מצב זה. כאן עלינו לבחון סוגיות של צדק בלבד. מבנים אלו הם מבנים שהמדינה יכלה לרכוש או לשכור, וחלקם כבר בבעלות המדינה. לייצר שם חיים. אבל היא מעדיפה לאפשר שהמבנים יעמדו ריקים, ואנחנו נהיה ברחובות.

המשוואה הזאת מסתיימת היום. לא יהיו בניינים ריקים ואנשים ללא קורת גג. אנחנו נמצאים כבר שלושים יום במבנה הזה, ונגור בו, נקיים בו חיים ופעילויות לטובת כלל תושבי ירושלים, סדנאות וחשיבה משותפת על החברה שאנחנו רוצים ליצור. אלו יהיו המגורים שלנו, זה יהיה בית שפתוח לכול. אנחנו קוראים גם לאחרים לקחת את האחריות על חייהם, להיכנס לבתים ובניינים נטושים, לגור בהם, לפעול מתוכם לטובת הקהילה. אם יש משהו טוב שהאדישות השלטונית עשתה, זה להחזיר לעצמנו את האחריות על חיינו וללכד אותנו כקבוצה.

לא יעזרו ההפחדות של חברות אבטחה פרטיות, שניסו הבוקר לפלוש לבניין ולהוציא אותנו ממנו. אנחנו יוצאים מחוזקים, מתוך מודעות לזכויותינו החוקיות ולחולשתו של מי שזקוק לחברות פרטיות שיגרשו אנשים בניגוד לחוק, ואנחנו נשארים בבניין.

אנחנו מבקשים מהמדינה במעמד זה לא ללכת שוב למסלול הידוע לה מראש, של מאבק לפינוי של אזרחים שרק מבקשים ליצור להם ולילדיהם חיים טובים יותר. אנחנו קוראים לה לבוא איתנו במשא ומתן, ולאפשר לנו, מתוך חשיבה משותפת, להמשיך את מה שהתחלנו ליצור, ולבחון איך יוצרים פתרונות לכולם. פינוי ומעצר שלנו יוביל רק להסלמה, לא לפיתרון. זריקת המשפחות שלנו לרחוב רק תגרור את אותה פעולה בבניין נטוש אחר.

אנו פועלים מתוך רוח התקופה שסביבנו, אביב העמים, שנמצא במדינות ערב, באירופה, בהודו, בארצות הברית, בדרום אמריקה ובכול העולם. בכול העולם יש רוח של שינוי, בה אנשים יודעים שהמשאבים שייכים לרוב, ולא למעטים. מהפכות חברתיות מתחילות מרעיון והכרה תודעתית בדיכוי, שנהפך למאבק בו אנשים מחליטים ליצור חיים חדשים, ולא להמשיך לחיות כעבדים של שיטה.

מכאן אנחנו קוראים לנוער, לסטודנטים, שכבות הביניים, פלסטינים, זקנים, נשים וגברים, מזרחים ואשכנזים ולכל מי שנמאס לחיות במצב החיים הבלתי נסבל הזה, תחת הדיכוי הבלתי נגמר. הצטרפו אלינו! עזרו לנו לשנות את המציאות לחברה טובה יותר, לקחת שליטה מאלה שמנהלים את חיינו, ולתת אותה לעם. תנו לרוח השינוי שמתעוררת בכל העולם לסחוף גם אתכם. הרוח הזו נמצאת גם פה, וכל מה שנותר לכם, הוא להצטרף.

התפרסם בבלוג המעברה

לעמוד הפייסבוק

לפניות: hamaabara@gmail.com

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רוני

    לכתבה קוראים "נמאס לנו לעבור מהסבתא, אל הדודה, אל האחות", וכל-כולה כתובה בלשון זכר. משל כל הפעילות החברתית שנעשתה בחודשים האחרונים נעשית על ידי גברים, וכל הנשים הן רק סבתות, דודות ואחיות, שמחכות בבית לטפל בגברים. אין להן תפקיד מלבד תפקידן המשפחתי שאמור להכיל את הגברים הפועלים למען צדק חברתי.

    גם אל המדינה מתייחסים פה בלשון נקבה. זה כמובן קשור לייחוס הלשוני המובנה בשפה. אבל מעניין לבחון את תפקידי הנשים בכתבה הזו – מצד אחד המטפלות הדואגות, ומצד שני – האישה ה"רעה", החומסת.

    כדאי לחשוב להבא על דברים כאלה. הצורה בה כתובה הכתבה הרחיקה ממני את התוכן שבה.

  2. שי

    נשים. אימהות חד-הוריות (יש מציאות של אימהות חד-הוריות יותר מאבות כאלה). כך שאם השפה גרמה להרחקת התוכן ממך, כנראה שלא היית קרובה ל"תוכן" הזה מלכתחילה.

    לאשמה כבדה כמו שהאשמת צריך לספק יותר דוגמאות מהכתוב. לא נתקלתי בדוגמאות רבות כפי שרמזת שישנן אלא להפך – פנייה לכולם ולכולן.

    חוסר ההתייחסות שלך לסוגיה שהועלתה הרחיקה ממני את טענתך ונראה לי שהפסקת לקרוא אחרי שתי פסקאות.

  3. שי

    מירושלים תצא תורה