• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

נשיקה סטירה

הלינץ' שערכו ההמונים במועמר קדאפי הוא התשליל של רצון ההמון המצטופף סביב ביתו של גלעד שליט. יזהר באר על אלה שביקשו לקרוע לגזרים את סמל הטרור המדינתי, ואלה שמבקשים לחנוק באהבה את סמל הישראליות, מוזנים בפמפומיה הדביקים של תקשורת פטריוטית
יזהר באר

חמישה ימים אחרי שחרורו מהשבי, מדווח בליל שישי כתב ערוץ 1 על אלפים שמצטופפים מול ביתו של גלעד שליט במצפה הילה. לולא מחסומי המשטרה – אין כמעט ספק ששום דבר לא היה עוצר מבעד ההמון לשעוט דרך המדרגות היורדות, לפרוץ את דלת העץ ולזנק על המשוחרר הטרי, לחנוק אותו באהבה. לדוגמה מלי וקנין, שהגיעה במיוחד מקרית חיים ועומדת על דעתה כשהיא מכריזה בפני הכתב בתקיפות: "אנחנו רוצים את גלעד שליט. מחכים לו", כאילו היה מבוקש רם מעלה, כמעט אומרת: "חי או מת!".

"בטלוויזיה, לא מספיק?" מיתמם השדרן מרוממה. "לא!", עונה וקנין, כמי שמכירה היטב בזכויותיה. "אני רוצה לראות אותו ולחבק אותו. מאד". "כמוך יש אלפים?", מרמז הוא על הסכנה הצפויה לחייל השברירי שלא ראה אור יום במשך חמש וחצי שנים, אם אלפיים כמוה יזנקו עליו באהבה כזאת. אבל וקנין לא מתבלבלת. "בסדר", היא אומרת. "אבל זה מה שאני מצפה, שהוא ייצא. בגלל זה הגעתי לפה".

מה אכפת לה ממנו. אכפת לה ממנה. היא, כמו האלפים, הזרים, שלא הכירו את גלעד שליט אבל חשים כמי שהוציאו אותו במו ידיהם מהבור בעזה, הגיעה ממרחקים והיא רוצה תמורה על תלאות המסע. גלעד הוא לא אדם בשר וחי, מבחינתה. הוא סמל. וסמל שייך לכולם.

גלעד שליט נכנס לביתו במצפה הילה. אהבה חונקת. צילום: דובר צה"ל

כמה ימים אחר כך, במקום אחר, בממלכה הלובית המשתחררת, התחנן המנהיג המוכה בפני ההמון שהסתער עליו: "חראם! חראם!" (זה אסור). אבל ההמונים, אחוזי אקסטזה, חבטו בו ואחר כך גם ירו. למחרת הפכה הגופה לאטרקציה ואלפי אזרחים צבאו על חדר הקירור להזדמנות צילום עם הגוויה.

"כל חיי הייתי תחת שלטונו", אמרה אזרחית אחת שהמתינה בתור לחדר הקירור במיסרטה, "מגיע לו על מה שעשה לנו, לילדינו ולמדינה". גם היא, כמו וקנין, הגיעה כנראה מרחוק, מאמינה שלא ניתן להפקיע ממנה עכשיו את זכותה להצטלם עם הסמל. מבחינתה אין הוא אדם, בשר ודם, שזה עתה נקרע לגזרים בלינץ' מזוויע. עבורה הוא סמל. וסמל שייך לכולם.

אטרקציה במיסרטה. השפעתו המסממת של כוחו של ההמון

יש אולי משהו מזוויע בעצם החוצפה להזכיר בנשימה אחת את הרודן מלוב, את השבוי הסימפטי ממצפה הילה ואת ההמונים מפה ומשם – שהרי אלה באו בשנאה תהומית ואכזרית ואלה באו מאהבה. אבל כבר אמר המשורר שאלה וגם אלה מיררו את חייו, "אלה מתוך שנאה ואלה מתוך אהבה". הלינץ' שערכו ההמונים בקדאפי הוא התשליל של רצון ההמון המצטופף סביב ביתו של גלעד שליט; אלה ביקשו לקרוע לגזרים את סמל הטרור המדינתי ואלה מבקשים לחנוק באהבה את סמל הישראליות של סתיו 2011, שיצא מהחושך אל האור, מוזנים בפמפומיה הדביקים של תקשורת פטריוטית שלא ידעה לשים מחסום ליצר המציצנות המצוי בטבעה.

"תקשורת המונים", דרש פעם דויד גרוסמן על המושג המוכר, היא תקשורת שעלולה להפוך את נתיניה להמון. ואם הלינץ' בלוב לא היה אלא ביטוי של התלהמות המונית, שגרמה לכך שקדאפי הוענש מבלי שניתנה לו הזכות למשפט הוגן, הרי החיבוק הקולקטיבי של ההמון את החייל המשוחרר, שזקוק אליבא דכל עלמא לשקט, יותר מכל דבר אחר, גם הוא מהווה ביטוי של התלהמות המונית, ללא שימוש בכלי בקרה ושיפוט, שתוצאתה יכולה להיות מרה עד מאד ולהזיק למושא האהבה עד בלי די.

בשני המקרים פרץ ההמון את הגבולות המפרידים בין בני האדם, הפקיע לעצמו את האדם היחיד מתחום התייחסותו הרגיל, והפך אותו לאטרקציה. אותו המון, שעל פי ההגדרה הסוציולוגית הוא ציבור גדול של בני אדם בני אותה חברה, אשר בו הפרט לא רואה עצמו אחראי להתנהגות הכוללת של הציבור. מכיוון שהפרט אינו שולט ואחראי להתנהגות ההמון אליו הוא משתייך, אין הוא מפעיל ביקורת פעילה והוא נתון להשפעה המסממת של כוח ההמון, שיוצרת, לעתים קרובות, תופעות ועיוותים כמו תוקפנות יתר.

מבחינה עקרונית, המוני הלובים שהסתערו על גופתו של הרודן שהוצא להורג, אוחזים במצלמותיהם בקולות צהלה, חולקים צרכים רגשיים דומים במידה רבה לאלה שבאו ממרחקים לדרוש מהסלב הישראלי החדש שייצא אליהם, כדי שיוכלו לחנוק אותו מאהבה.

הכותב הוא מנכ"ל קשב – מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל

כנראה שיעניין אותך גם: