• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

והיא הופיעה בחלום שחלמתי

אִסדוּד ומַג'דַל נוכחים איתי כשאני נוסעת לעבודתי באשקלון. כשאני נוסעת לבקר את ההורים אני עובדת דרך חַירִיַה, יאזוּר, יִבְּנַה, בַּשִית. תמר נ. על חוויותיה מקבוצת לימוד על הנכבה, שהיו רחוקות מעוד מפגש אינטלקטואלי
תמר נ.

הגעתי לקבוצת הלימוד על הנכבה במקרה, דרך מיילינג-ליסט שמגיעה לתיבה שאני כבר לא כל-כך משתמשת בה. הימים היו הימים של אחרי החגים, ואני הייתי עסוקה בהרכבת השגרה לשנה החדשה. מפגשי לימוד דו-שבועיים, בנושא שאני לא מכירה, וכ"שמאלנית" ראוי שאכיר – התאימו לי בול. ציפיתי ללמוד את ההיסטוריה שלא סופרה, לקבל עובדות – מספרים, שמות, מהלכים. לדעת.

הרמתי טלפון לרכזת הקורס ב"זוכרות". ציפיתי לקבל תשובות לשאלות הפשוטות שקשורות לקבוצה: מתי, איפה, כמה. כבר בשיחה הראשונה – הדברים קרו לא כמו שציפיתי, התבקשתי גם אני לענות על שאלות, כמו במה אני עוסקת? איך שמעתי על הקורס? למה אני רוצה ללמוד? לא הבנתי את פשר ההתעניינות המוזרה הזאת.

בכלל, אני חושבת ש"לא כמו שציפיתי" הוא אחד התיאורים המתאימים לחוויית הלימוד בזוכרות.

מהמפגש הראשון, שבו התבוננו בתמונות של נופי הארץ, ושאלנו לגביהן שאלות – יצאתי מבולבלת: לא הבנתי את מהלך הדיון בקבוצה. זה לקח עוד כמה מפגשים ודיונים מבלבלים, עד שהבנתי שמקור הבלבול הוא התחושה שבעצם מתקיימים כמה דיונים בו זמנית – כמספר המשתתפים בקבוצה. כל אחד מהמשתתפים עסוק בשאלות שלו בקשר לנכבה – למקום שלה בזהות שלו, לרגשות שהיא מעוררת בו, לוויכוח שיש לו איתה – והשאלות המגוונות האלה הן ששרטטו את הקו הלא-תמיד-ממוקד ולא-תמיד-מכוּון של הדיון. ההתעניינות בשיחת הטלפון הראשונה קיבלה הסבר.

הריסות הכפר סֿוּבָּא صوبا. איך אפשר לשפוט את ההיסטוריה כשההיסטוריה זה גם סבא שלי, שלחם בטנטורה והיה ממקימי קיבוץ נחשולים? צילום: cc by-gnuckx

לא כמו שציפיתי, הלימוד בקבוצה לא היה תחום לחוויה אינטלקטואלית של הרחבת הידע. די מהר הסתבר לי שכדי ללמוד על הנכבה צריך לעבור דרך כל מיני רגשות. להרגיש. וזה בהחלט הוסיף קושי ומורכבות למפגשים: חשתי אשמה מכאיבה, לנוכח הידיעה שבשורש הקיום שלי כאן (גם בתוך הקו הירוק!) יש פגיעה באחר הפלסטיני; אחר כך הגיע כעס, על כל מי שהסתיר את הידיעה הזאת ממני; ויאוש – אם אני לא מרגישה שייכת לשום מקום אחר, והמקום שלי הוא כאן – אז אולי המצב הנוכחי, על עוולתיו ואי הצדק שבו חייב להימשך? ובכלל, מה התוחלת בלימוד? איך אפשר לשפוט את ההיסטוריה כשההיסטוריה זה גם סבא שלי, שאחרי מלחמת הישרדות אחת באירופה הגיע למלחמת הישרדות שנייה כאן, כשזמן לא רב אחרי שירד מהאוניה קיבל נשק, לחם בטנטורה והיה ממקימי קיבוץ נחשולים?

קשה ללמוד כשכל הרגשות האלה עולים, אבל נדמה לי שגם אין דרך אחרת ללמוד על הנכבה. הלימוד כרוך במאמץ מכוון ואמיתי, שכן הוא דורש לפעמים לעבור מסביב לרגשות, ובפעמים אחרות לעבור דרכם; מאמץ להתאפק ולהשהות את הרצון להגיע למסקנה סופית וחותכת (אז מי צדק?) – פשוט להיות עם הבלבול, הקושי, האשמה, הכעס והיאוש.

ואז, לא כמו שציפיתי – הופיע רגש חדש: תקווה. פתאום שמתי לב, שבתוך מציאות שנדמית לפעמים כמוכתבת וידועה מראש – של שמאל וימין, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים – המפגשים הפכו למין בועה – שבה אפשר לחשוב (לחלום?) על מסלולים אחרים. אולי אפשר לשבור את "מה שהיה הוא שיהיה", במחשבה שמתחילה ב"מה היה אילו" וממשיכה ב"מה יכול להיות אם". אולי אני יכולה להרחיב את ההגדרה של הציונות שלי, לכזו שמכירה בנכבה ומוכנה לחשוב על שיבת פליטים פלסטינים בלי להיבהל. אני עדיין עסוקה בשאלה הזאת.

בהדרגה הבנתי שבבואי ללמוד על הנכבה עלי להיות מוכנה להשתנות.

המבט שלי על נופי הארץ הוא אחד הדברים הראשונים שהשתנו. היום, כשאני נוסעת בכבישי הארץ אני מבחינה במבנים נטושים ויודעת שפעם חיו בהם אנשים, ושלצידם היו עוד מבנים שכבר לא קיימים אבל האנשים שגרו במבנים האלה – ובטח שהצאצאים שלהם – עדין קיימים. שמות כמו אִסדוּד ומַג'דַל נוכחים איתי כשאני נוסעת לעבודתי באשקלון. כשאני נוסעת לבקר את ההורים אני עובדת דרך חַירִיַה, יאזוּר, יִבְּנַה, בַּשִית ועוד. הנכבה פתאום נוכחת גם בספרים שאני קוראת. לא מזמן היא הופיעה בחלום שחלמתי.

לא כמו שציפיתי, הנכבה הפכה לפרק בהיסטוריה ובזהות שלי. בזה אני מוצאת תקווה: כשהנכבה תפסיק להיות אגדה-שקרתה-מזמן-בארץ-רחוקה, או "נרטיב פלסטיני" שיש לסתור אותו/להלחם בו/או אפילו להכיר בו כ"נרטיב" – כשהנכבה תפסיק להיות כל אלה ותהיה (גם) "שלנו" – נוכל לצאת מהזהות הלעומתית שבנינו כאן, וממסלולי העימות הבלתי נמנע – ולבנות עתיד אחר.

הכותבת השתתפה בקבוצת הלימוד של זוכרות בתל אביב 2010-2011

לפרטי הצטרפות למחזור הקרוב של קבוצות הלימוד, שיחל בנובמבר

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. גרי רשף

    עזבו אתכם משמאל-ימין, נראטיב-שמנרטיב, יהודים-ערבים ושאר חלוקות;
    ונקבל כולנו את הנרטיב הפלסטיני שהציונים אשמים בהכל ושלום על ישראל.

  2. מביא דברים בשם אומרם

    "באב אלשמס הוא מפת-האוצר של פלסטין. הזיכרון שהוגלה מחוץ למפה בארבעים ושמונה, מכתיב עכשיו את הסיפור על הקלף המחוק, והסיפור מצייר מחדש את מפת המולדת האבודה. זכות השיבה היא זכות הסיפור, והסיפור שנפרש כאן בתרגום עברי משיב את זכות הסיפור לבעליו, ואלה שהוצאו אל מחוץ למפה, מחוץ למולדת, מחוץ להיסטוריה, שבים וממשים את זכותם לדבר בשם הזיכרון באמצעות השפה שהפקיעה את קולם…(אנטון שמאס בקטע על ספרו של אליאס ח'ורי שבמלות 50 ל-48' נדד בין מחנות הפליטים בשולי בירות והקשיב לסיפורי עקירה ונדודים).

    הפיוס בינינו ובין הפלסטינים לכשיבוא, יהיה מוכרח להכיל הכרה עמוקה ואמפתייה לאסונם והבנה שתקומתנו כרוכה היתה באסונם (גם אם בעיקר בגינם ובפרט בגין הנהגתם, אולם אין זה משנה ומסייע להגלדת הפצע של העקורים עצמם).

  3. שאול סלע

    מתוך מה שכתבתי בקדמה לפני 5 חודשים

    היה פרהוד, היה גרוש המוני של 120,000 מיהודי עיראק ב 1951 , עיראק הפכה לגהינום עלי אדמות מאז ההפיכה ב 1963. אבל זוהי חצי אמת שנוחה מאוד לממסד האשכנזי , חציה השני של האמת הוא חשבון קשה מאוד עם ממשלת ישראל והסוכנות היהודית.

    על התרמית שביצירת הזיקה בין החרמת רכושם של יהודי עיראק שנתיים וחצי לאחר שהוחרם הרכוש הפלסטיני כתב יהודה שנהב במאמרו השוד המושלם . יהודי עיראק היו אזרחים עיראקים כאשר התרחשה הנכבה הפלסטינית , והפלסטינים שהו במחנות הפליטים חסרי נתינות כאשר הוחרם רכושם של יהודי עיראק. עובדה חמורה נוספת היא שימוש בתרוץ של החרמת יהודי עיראק כדי לתת במתנה את הרכוש הפלסטיני לאשכנזים. בן דרור ימיני הוא מהדוחפים הנמרצים של הספין על "קיזוז רכוש" שמשמעותו מתנות לאשכנזים על חשבון סבל של יהודים עיראקים.

    כמי שלא רואה בפלסטינים את האשמים במעשיה של ממשלת עיראק, חשוב גם להזכיר שיהודי עיראק ששהו בעיראק במלחמת 48 לא אחראים למעשיה של ממשלת ישראל. משמעות המושג של "קיזוז רכוש" היא הפיכת התנועה הציונית לגורם מסכסך בין יהודי עיראק לבין הפלסטינים הערבים.

    יהודי צפון אפריקה פוזרו בעיירות הקיפוח והניחשול משום שהסוכנות שלטה בכמות העולים שמגיעים בתקופת זמן קצובה. מאידך יהודי עיראק גורשו בהמוניהם ולכן בגלל שהסוכנות לא שלטה במספר הנכנסים הצליחו יהודי עיראק במאבקם להשגת מגורים במרכז. את המאבק על מקום המגורים הובילו פעילים קומוניסטים כאשר הציונים העיראקים המשיכו לציית לאדוניהם האשכנזים. משום שהעולים האשכנזים קיבלו מהר מאוד פתרונות דיור ופתרונות בתעסוקה הוברר שהדור השני של עולי רומניה עלה ברמת ההכנסה וההשכלה על הדור השני של עולי עיראק. בנקודת ההתחלה, כלומר עם הגעתם לארץ של עולי עיראק ורומניה בזמן חופף, עלתה רמתם של יהודי עיראק מהדור הראשון על זו של עולי רומניה מהדור הראשון. התנאים הקשים של המגורשים מעיראק גרמו לנסיגה של הדור השני בהשכלה לעומת הדור הראשון.

    ציון הפרהוד הוא זכרון לדם השפוך ולא כתב מחילה או אינדולגנציה לדיכוי וניחשול המגורשים מעיראק בידי התנועה הציונית.

  4. סמי.כ

    החוייה כאן מזכירה לי את טיול השורשים שלי במרוקו- איך חשבתי שם בביקורי בבתי העלמין היהודים ובשכונות המוגנות איך מרוקו הייתה יכולה להיות מדינה ליהודים אילמלא הכיבוש הערבי..ואז זה מעלה את השאלה האם ישנו חבל ארץ על פני הכדור שלא ניכבש לפחות פעם אחת? האם יש אדם שלא היגר או נעקר לפחות פעם אחת מרצון או לא? הוא, אביו , סבו, אבי סבו או אביאבי סבו..האם האדמה שייכת למישהו ? או שתפקידה רק לכסות עוד שכבה ועוד שכבה של קבוצה כזו ואחרת שחשבה שאותה אדמה היא ביתה?.. הבלים.

  5. דרור בל"ד

    לא, את לא יכולה.
    רעיונותיהם המשונים של חיים גנז ושל דימיטרי שומסקי עוסקים אך ורק ברגשותיהם של היהודים. מה עולה בראשו של פלסטיני (כלשהו) כשהוא שומע את המושג ציונות? מי שמסרב להיות אוייב של הפלסטינים ראוי לו לברר היטב את התשובה לשאלה הזו, ומי שמסרב להיות אוייב של הציונים ראוי לו שילך וישתה ממימי ים המלח.

  6. עדי בן יעקב

    איש לא מכחיש את הנכבה אלא זוכורות ואת. אי אפשר לדבר רק על העובדה שערביי ארץ ישראל נאלצו באשמתם הם ובגין אלימותם ואכזריותם ונבלותם לעזוב את ביתם. ואי אפשר לנתק את זה מהעובדה שבעקבות מלחמת העולם השניה בערך כ120 מליון איש (יש המעריכים 160 מליון) נאלצו לעוב את ביתם. ואיש היום להוציא את הפלסתינאים לא מנסה להחזיר הגלגל אחורה כי אפשר גם הלגיע למלחמת 100 השנים ככה. אבל אם רוצים נכבה אז בבקשה. אני מציע (והצעתי בצורה פורמלאית לגדעון סער) לכפות על כל תלמידי ישראל (במיוחד במגזר הערבי ) ללמוד לבגרות את הפרק האחרון בספרו של בני מוריס 1948 שמה יש פרוט מדויק למדי של כל העוולות ההדדיות וחשובה כאן ההדדיות מאד של שני העמים אחד לרעו ב1948. מי שרוצה לזכור את אסדוד ומגדל בבקשה שיזכור גם מה צווחו המואזינים באותם כפרים ב1947 ו48 ולא רק את הסבתא שמתהדרת במפתח ב1967.
    אבל כאמור זה יגמר ברע. וזה יגמר ברע כי אין שום הומניות או "צדק" בתועבה שזוכרות מפיצה אלא רק אנטישמיות רעה ורצחנית צווחנית ויבבנית מהסוג שיוסף גבאלס היה נוהג להפיץ. וכפי שאיש לא מציע להחזיר את פליטי הסודטים לצ'כיה אין שום סיבה היום לא ענינית ולא מוסרית לא לזכור ובודאי לא להחזיר את פליטי אשקלון למגדל. ועל כן זה יגמר ברע. ברע ממש והמסיתים מהסוג של הכותבת כאן הם לא ישלמו אתה מחיר אלא כרגיל אותה סבתא או נכדה במחנות הפליטית שמסתובבת כבר 64 עם המפתח המתנדנד על הצוואר ומאמינה לשטויות שחולי שטיון השלום מאכילים אותה.
    רק לסבר את האוזן על הנכבה קרוב לרבע מליון גרמנים נהרגו רק בסודטים לאחר מלחמתה עולם השניה וקרוב לשלושה מליון גורשו לחלק האמריקאי. זה עונשם של עמים שפותחים במלחמות.
    מי שמבקש צדק באמת ל48? אם הוא אדם הגון ו"צודק" צריך לדרוש גרוש מוחלט של כל ערביי ארץ ישראל המערבית עוד היום. הבעיה שלה פלשתינאים שאיש לא מתעניין באינטרסים שלהם אלא ב"צדק" שלהם.
    ועל כן במקום לחיות כאן במדינה אחת ביחד הם מעדיפים להסתובב עם פפתח על הצוואר. וזוכרות? ממשיכות לעשות קפיטל מהסבל שלהן.

    איך אומר אלי ואאלך בטוב הרע והמכוער? NEVR MIND I WILL KILL THEM BOTH.
    ושלא תהיה כל אי הבנה בעניין זה ועל העניין הזה אני אישית מוכן לתת את חיי. זה מה שנקרא "יהרג ובל יעבור" וכפי שאמרתי? זה יגמר ברע כנראה.

  7. מאור

    אח, לו הפלסטינים לא היו מתנגדים לציונות. לו היתה הגירה יהודית חופשית לפלסטינה (א"י) בשנות ה-30, ומאות אלפי יהודים היו מגיעים אליה במקום למשרפות. לו מדינות ערב היו מסתפקות בהגנה על החלק הערבי לפי תוכנית החלוקה ולא היו מנכבות את ניצנים, גוש עציון, משמר הירדן והרובע היהודי בעיר העתיקה בדרך להחריב את הישוב העברי. היתה יכולה להיות כאן מדינה קרובה לחזונו של הרצל. אותה "ידיעה שבשורש הקיום שלי כאן (גם בתוך הקו הירוק!) יש פגיעה באחר הפלסטיני" היא למעשה העלמה של האמת, שלאותו אחר פלסטיני לא הפריע כלל גורל היהודים, גם אם לא נלחם בהם בפועל.

  8. נתן

    גם חלק גדול מהערבים הם מהגרים שהגיעו לכאן ויעידו על כך שמות המשפחה הנפוצים בעיקר בקרב תושבי אזור החוף – "טורק" – תורכיה, "עג'מי" – פרס,"הינדי" – הודו, "אל-מסרי" -מיצרים, "מוגרבי" מגרב(צפוןאפריקה), "שאמי" – סוריה, "אל-ימאן" – תימן,"חוראני" – הר חורן בסוריה, "אל ערקי" – עיראק.

  9. רתם

    משותפה שלך לתקווה

  10. דמוקרט

    זו טענה ישנה ושחוקה שכבר הופרכה. השמות הללו אכן קיימים, ואפשר להוסיף עליהם גם את בושנאק (בוסני), רק שכל נושאיהם הם מיעוט קטן בחברה הפלסטינית. רוב הפלסטינים גרים בארץ מדורי דורות. חלקם אפילו צאצאי העברים הקדמונים, כפי שהראו מחקרים גנטיים. מה שקרה בארץ הוא שמהגרים מאירופה (ברובם) באו ודחקו החוצה את התושבים הילדים- דומה מאד לקולוניאליזם קלאסי.

  11. פריץ היקה(הצפונבוני)

    עבדתי כ10שנים בקרית מלאכי (עד לפני כ15 שנה) ונסעת יום יום מרחובות.אז עוד אספתי חיילים ששאלו לאן יכולים להגיע איתי ענית בתחילה קרית-מלאכי עד שנפל לי האסימון וענית צומת קאסטינה שלא ישכח השם ומה שהיה שם. לשמחתי עמישראל עדיין אומר צומת קאסטינה וצומת מסמיה.
    יש לי אוצר יקר: מפות של ישראל בקנה מידה של100.000. אלו מפות מנדטוריות עם עדכון ישובים וכבישים חדשים עד לשנת 1952. במפות מופעים כל הכפרים הפלסטיניים שהיו קימים עד מלחמת .47-9

  12. נתן.

    בנוזף לשמות המשפחה המגוונים המעידים על מקורות המוצא הרבים של הפלשתינאים שהגרו לארץ ישראל כדאי גם להזכיא את סקר האוכלוסין הרשמי שנערך בשנת 1931
    על-ידי שלטונות המנדט הבריטי, ובין השאר נחקרו במחוז ירושלים מקומות הלידה ושפות הדיבור היומיומיות של התושבים היהודים, הנוצרים והמוסלמים. הנתונים לגבי האוכלוסיה המוסלמית לא מותירים ספק:
    מסתבר, שתושבי מחוז ירושלים המוסלמיים נולדו – מלבד בארץ-ישראל – גם ב:
    סוריה, עבר הירדן המזרחי, קפריסין, מצרים, חצי-האי ערב, עיראק, תימן, שאר שטחים ערביים, פרס, טורקיה, שטחי אסיה התיכונה, יבשת הודו, המזרח הרחוק, אלג'יריה, מרוקו, טריפולי, טוניסיה, שאר שטחים באפריקה, אלבניה, צרפת, יוון, ספרד, בריטניה, ברית המועצות, ארצות-הברית, מרכז אמריקה ודרומה, אוסטרליה.
    ושפות הדיבור בשימוש יומיומי אצל המוסלמים במחוז ירושלים היו, מלבד ערבית ועברית – גם:
    אפגאנית, אלבנית, בוסנית, סינית, צ'רקסית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, יוונית, צוענית, עברית, הינדוסתאנית, ניבים הודיים, יאוואנית [הניב של האי יאווה], כורדית, פרסית, פורטוגזית, רוסית, ספרדית, סודאנית, תכרורית, טורקית.
    (מתוך הספר מפקד ארץ-ישראל, 1931, כרך א. פיטרס) מופיע גם במאמרו של דר יובל ארנון-אוחנה
    http://www.e-mago.co.il/Editor/history-2705.htm

  13. דוב

    מה שמאחד את רוב רובם של הישראלים (הערבים לא נחשבים כאן לישראלים, אם נודה על האמת)יותר מכל דבר אחר הוא השוד והגזל והדבק שמאחד אותם כצידוק לשוד והגדל הוא האידיאולוגיה הדתית (גם בצורתה החילונית ששרשיה דתיתים) מי שאשם "כמובן" בשוד ובגזל הם הערבים עצמם שלא שיתפו פעולה.
    בסתר ליבם יודעים הכל ששיתוף פעולה כזה הוא בניגוד לטבע. לכן כל ערבי לפני שיגיד מילה הוא התרסה על השוד והגזל ואיום מתמיד. לכן זה "יגמר ברע. בכל המובנים" ( עדי בן יעקב
    לעיל).
    השאלה אם רע בכל המובנים כולל גם את הישראלים או שלגביהם לעולם חוסן?

  14. עדי בן יעקב

    בהחלט יכול ויסתיים ברע גם לישראל כולה. אולם הערכתי שז ה יגמר ברע לפלשתינאים ובזה אין שום חדש. חולי שטיון השלום גורמים להם סבל כבר 64 שנים (וחלקי האישי לא נגרע..). אלם לדתעי זה יגמר ברע כי הסכסוך הזה יוכרע בדם. שבחלקו גם יהא מלחמת אחים בתוכנו. זה יהא רע לא סתם רע אלא רע לתפארת.