דיווח מתוך השמורה

המאבק הלהט"בי הרבה יותר בסיסי ממה שחושבים לפעמים, ומתחיל בזכות ללכת ברחוב ולהחזיק ידיים בלי לחשוב פעמיים. חגי קלעי על אלימות ליברלית והתפקחות
חגי קלעי

השבוע, לא בפעם הראשונה, "זכיתי" לשמוע שלל קללות ונאצות על ידי רכב מלא בארבעה בחורים שחשו צורך עז לבטא את חוסר הנוחות שלהם מאחר והחזקתי ידיים עם בחור אחר. זה לא היה בירושלים. זה גם לא היה בבני ברק. זה היה בפינת נמיר ז'בוטינסקי.

לפני שנה בערך עשיתי לי חוק לפרסם בקרב חברי כל מקרה שכזה. לפרסם, כי יותר מדי לא מאמינים שזאת תופעה רווחת גם בתל אביב של 2011. בגלל שיותר מדי לא מבינים שיש עוד שנאה עמוקה ותהומית. בגלל שעבור הרבה מאוד, בעיקר הטרואים, המחשבה שיש אנשים שחיים בשמורות קטנות, ושגם בהן התחושה המתמידה היא של חשש, היא מחשבה שמעולם לא עברה בראש.

אז נכון, בתוך השמורה (משמע, בין אבן גבירול במזרח לדיזנגוף במערב, ובין רוטשילד לנורדאו, עם מובלעת הילטון) אנחנו יכולים ללכת יד ביד ואפילו להתנשק ברחוב בלי חשש (זאת כמובן, כל זמן שיש אנשים אחרים, אם זה רק אנחנו וחבורה של זרים פתאום השמורה לא כל כך מוגנת, וכדאי לחשוב טוב אם באמת אנחנו רוצים לבדוק מי האנשים האלה).

נכון שאנחנו יכולים גם ללכת במקומות אחרים כל זמן שאנחנו עוברים כהטרואים. אני למשל גר בירושלים מזה חודשיים, וטרם חוויתי אף לא חוויה הומופובית אחת בעיר. כמובן שבירושלים לא הייתי מעלה על דעתי ללכת שלוב זרוע עם מישהו (וחלילה וחס מחובק).

וזה עוד בכלל בלי לדבר על ההתנהגות כל פעם שאנחנו מגיעים למקום "לא מוכר". בעוד שהנחת המוצא ההטרואית היא שלמעט במקומות מוגבלים, אין בעיה של ממש עם מגע ברחוב, התייר ההומו יוצא מנקודת מוצא הפוכה. למעט אם אתה מסתובב באזור שאתה יודע שהוא "בסדר", אתה חושש (כי הומופוביה בשפה שאתה לא מבין תמיד נשמעת יותר גרוע). זה קצת דומה לבחירה לגלות שאתה יהודי בסביבה שאתה לא יודע אם היא אנטישמית. זה לא נעים. לפעמים זה גם מסוכן.

המדהים בכל העניין הוא עד כמה מהר אנחנו יכולים, מתוך מקום של מודעות, לשוב ולהיות עיוורים לתופעה הזאת. אני מכיר את התופעה. אני מכיר אותה הרבה שנים. אני מכיר אותה על בשרי ועל בשרם של חברי וחברותי. ובכל זאת, מאחר ולא שמעתי הערת רחוב הומופובית מזה זמן מה, פתאום קצת שכחתי שהמאבק אינו רק מאבק כללי ואקדמי על השוואת זכויות, שנוגע לשוליים של חיי הלהט"בים בישראל. המאבק הוא הרבה יותר ראשוני. השלב שבו אנחנו נמצאים הוא עדיין השלב של יצירת מרחב ללא פחד ללהט"בים בישראל. זהו שלב של מאבק באלימות הגלויה והישירה.

בפוסט קודם העלתי את השאלה למה הליברלים, שאוהבים כל כך להפעיל אלימות עקיפה, אוהבים את מנחם בן, שמפעיל אלימות ישירה. התשובה, שנדמית לי מובנת מאליה, הייתה שזה מציב אותם במקום טוב באמצע, במקום המפשר, הבוגר, האחראי. השאלה שלא עלתה, היא למה הקהילה הלהט"בית כל כך אוהבת ליברלים (וממש חוששת משיח רדיקאלי).

נדמה לי שהתשובה לשאלה הזאת, לפחות לגבי אבל נדמה לי שגם אצל רבות אחרים, יכולה להיות מורכבת מכמה רבדים.

הרובד האחד הוא שהרבה יותר קל לנו להאמין שהרוב ה"דומם" מתעלם מכל כך הרבה שנאה להט"בופובית בגלל בורות וחוסר ידיעה ביחס למעשים של השוליים שלו, ולא בגלל הסכמה פעילה או שבשתיקה למציאות האלימה הזאת. הליברלית אינה, על פי הגדרתה, להט"בופובית, ונדמה שאם נצליח לשכנע אותה שבעצם מה שנדמה לה כחברה חופשית היא חברה אלימה מאוד, אולי היא תסכים לקדם את שיוויון הזכויות שלנו. כמובן שלעולם איננו מצליחים לשכנע אותה. תמיד יהיו שיקולי נגד. תמיד יהיו איזונים מורכבים. תמיד תהיה פשרה כואבת. על חשבננו.

ראייה מפוקחת של הדברים צריכה להוביל למסקנה שאין שום סיבה להאמין לכל ההצדקות הליברליות ללהט"בופוביה. כמו שהראו מאות אקדמיות ואקדמיים (לרבות ג'ון סטוארט מיל, אבי הליברליזם), לא פעם אין שום קשר בין הנימוק לבין התוצאה. במיוחד בהקשרים של שנאה, הנימוק הוא רק דרך יפה להגיע לתוצאה המבוקשת. כך למשל, הבחירה להדגיש את הזכות לפרטיות כשרוצים להכניס להט"בים לארון (ולא את חופש הביטוי של מי שעושה את האאוטינג), את רגשות הציבור הדתי כשרוצים למנוע מצעדי גאווה (ולא את רגשות הציבור הלהט"בי), את חופש הביטוי כשרוצים לאשר ביטויים הומופוביים (ולא את הזכות לחיים של הלהט"בים), את הזכות לקניין כשרוצים להצדיק אפליה (ולא את הזכות לשיוויון) היא בחירה שמשקפת אך ורק הומופוביה. אין בה שום דבר "אנאליטי" או "נכון", אפשר היה לעשות את הבחירות ההפוכות לחלוטין. ההכרעה כיצד יש לאזן בין שני ה"ערכים המתנגשים" אינה נובעת מהם. היא נובעת מהרצון להגיע לתוצאה שנבחרה מראש.

לכן, עצם ההבחנה בין שיח ליבראלי ושיח שמרני או הומופובי על פי סוג הנימוקים שניתנים ושמובילים לתוצאות זהות היא אבחנה עקרה מתוכן. השאלה צריכה להיות מי מקדם מציאות להט"בופובית ומי דוחה אותה. כששואלים את הדברים ככה, נדמה לי שהתשובה תהיה שהרוב הליבראלי הוא לא פחות שמרני מאלו המזדהים בגלוי כהומופובים.

צילום: CocteauBoy, cc by-nd

רובד אחר הוא האמונה שהרוב הוא ליברלי לפחות בסוג השיח שהוא מפעיל (גם אם לא בתוצאות אליהן הוא מגיע). כמובן שהאמונה הזאת, אין לה הרבה על מה להתבסס חוץ מעל נרטיב המוחדר לנו מאז שאנחנו ילדים קטנים. אנחנו בוחרות להאמין שהשורה המפורסמת ההיא במגילת העצמאות ("תקיים שיוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה ללא הבדל דת גזע ומין") היא החלק החשוב של המשפט והפתיחה ("לאור חזונם של נביאי ישראל") היא רק קישוט ולא קבלה של מציאות בה רבים ורבות מפרשים את חזונם של נביאי ישראל כחברה נטולת להט"בים.

אנחנו בוחרים להאמין שרוב הציבור במדינת ישראל מעדיף את הפרשנות של בתי המשפט לשיוויון זכויות ולא את הקריאות המושמעות אף על ידי חברי פרלמנט להדרתם של הומואים ולסביות (קריאות שלא פעם אף חיות, נושמות ובועטות בשיח המשפטי). אנחנו בוחרות להאמין שהתומכים במנחם בן וחבר מרעיו עושים זאת באמת בגלל שהן מאמינים בחופש הביטוי, ולא בגלל שהם מאמינות בעמדות הלהט"בופוביות עצמן. הבחירה הזאת היא בחירה שאין לה בסיס של ממש. היא נובעת מחינוך שיטתי ושקרי שמאשים את המיעוטים (ערבים, רוסים, חרדים) בכל מה שרע בחברה ה"נאורה", הליברלית. העובדה שרב חברי הליברלים יסרבו להיראות (לא כל שכן להיות מצולמים) באירוע הפונה לקהילה הגאה אינה נובעת מכך שבש"ס יש הומופובים, היא נובעת מכך שגם הציבור החילוני עצמו הוא ציבור הומופובי ברובו.

הסיבה היא שגם במשפחות חילוניות ילדים להט"בים סובלים מאלימות מילולית, ולא פעם גם פיזית, אינה קשורה לערכי המשפחה בחברה הערבית. המציאות שבה בשיעורי חינוך מיני במערכת החינוך הממלכתית לא מדברים על מיניות להט"בית היא מציאות שאינה קשורה לעלייה מברית המועצות. גם הבחורים בפינת נמיר-ז'בוטינסקי לא היו דתיים, רוסים או ערבים. הם היו ה"רוב הדומם". הם היו חלק מחברה שמתיימרת להיות "נאורה". הם היו הליבראל ההומופוב. ויש הרבה כאלו.

כבר עכשיו אני יכול לשמוע בראש שלי את הקולות המתנגדים של חבריי וחברותיי הליברלים (בהנחה שהן קוראים עד כאן). קולות ששואלים "מה החלופה?" ואומרים "אין שום דרך אחרת" או "מבחן האיזון בין הערכים הוא הדרך היחידה לגשר בין עמדות ערכיות מתנגשות". עם כל הכבוד, זה לא משכנע אותי. ראשית, מאחר שאני חושב שיש חלופה, ושאפשר ליצור מערכת חברתית נקייה מלהט"בופוביה (התחלתי לגעת בזה, בין היתר, כאן). אבל זאת לא הסיבה המרכזית. הסיבה המרכזית היא שבעצם האמירה שהמצב הנוכחי הוא הטוב ביותר בגלל שהוא ברירת המחדל יש הטייה ברורה.

מי קבע שהמצב הזה חייב להיות ברירת המחדל? אם ממילא מדובר במערכת שרירותית, למה לא לבחור אחת שתאפשר ליותר א/נשים לחיות בכבוד? מה כל כך קדוש בחוקי המשחק המדירים הללו שאנחנו רוצות להמשיך איתם רק בגלל שהם המצב הקיים שאין לו חלופה? הרי יש המון המון חלופות. האמירה שאין חלופה משמע שאין חלופה נכונה יותר אנאליטית. אם כך, הבעיה היא בעצם השאלה. אולי הגיע הזמן להפסיק לשחק במשחק האנאליטי ולחזור לשיח שעוסק בבני אדם ממשיים.

אני קורא שוב את מה שכתבתי ומגלה ששוב חזרתי למקום הליברלי. שוב אני מנסה לנמק למה צריך לשנות את מערכת האיזונים. יכול להיות שבחברה שלנו חשוב לדעת לעשות את זה. חשוב לדבר בשפה של הרוב, גם אם היא אותה השפה שקובעת שאתה הוא המיעוט. יכול להיות שצריך לגייס כוחות, לעטות חיוך חביב, ולנסות להסביר שאתה בן אדם למישהו שלא רוצה להאמין לך. אבל לא כאן, ולא היום. הפוסט הזה הוא לא פוסט שנועד להסביר. הוא לא פוסט שנועד להשפיע. הוא פוסט שנועד לידע בלבד.

חברים, חברות, זאת מציאות חייו של ההומו. זאת מציאות חייה של הלסבית. זאת מציאות חייהם של טרנסג'דרים וטרנסג'נדריות. זאת מציאות החיים של בי-סקסואלים ובי-סקסואליות. החיים שלנו מתוחמים לשמורה עם הגנות חלשות ביותר. מחוץ לשמורה אנחנו יכולים להתקיים באופן חלקי בלבד. שטחה הכולל של השמורה כולה לא עולה על כמה מאות מטרים. מחוץ לשמורה, כמו גם בתוכה, אנחנו חשופות לאלימות שיטתית בצורות שונות. זאת המציאות שבה חיים בישראל מאות אלפי בנות אדם ובני חוה.

הבחירה מה לעשות עם הידע הזה היא בחירה של כל אחת ואחד, אבל כל שיח אודות זכויות, אודות שיוויון ואודות כבוד שמתעלם מהידע הזה הוא שיח להט"בופובי באופן מובנה. הסיווגים ל"שיח ליברלי" ול"שיח שמרני" אינם מעלים ואינם מורדים דבר כל זמן שגבולות השמורה נותרים יציבים. אולי הרצון שלי בפוסט הזה הוא להגיד – כשאנחנו מדברות על עצמנו, כשאחרים מדברים עלינו, בואו לא נשכח את היומיום שלנו, שחשוב לא פחות מהקיום האבסטרקטי שלנו במסגרת החשיבה האנאליטית.

הפוסט פורסם במסגרת שיתוף הפעולה בין העוקץ לבלוג יחסי מין

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יריב מ

    כהטרוסקסואליסט חשוך מרפא ככל הנראה, בהחלט השכלתי והצלחתי להתקרב קצת יותר להבנה של החוויה הלהט"בית.

  2. אריק

    גם בבתי הספר של ילדיי בבתל אביב הקללה הומו או לסבית עדיין נפוצה.
    מהצד נראה שהומואים בבתי הספר לא נראים או שקופים, כששאלתי את בתי מי הומו בכיתה שלה(שביעית) היא לא ידעה להגיד למעט "חשדות" כאלו ואחרים.

  3. גרגר

    גרם לי להזכר בטראומות מישראל, כולל מכות שחטפתי, לא רוצה לחזור.

  4. יותם

    הזכות לפרטיות עולה על זכות הביטוי של מבצע האאוטינג; זכותו להתבטא כרצונו, אך לא לתחוב את אפו לענייני אחרים.