• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מאיים על הסדר

"העולם הזה" היה העיתון הראשון שניסח כאן מהו תחקיר עיתונאי, כזה שמפשפש במקום החשוך – לא רץ ומצטופף עם העדר מתחת לפנס. ענת סרגוסטי מסבירה מדוע ראוי שעורכו, אורי אבנרי, יקבל את פרס ישראל
ענת סרגוסטי

אפתח בגילוי נאות: עבדתי עם אורי אבנרי יותר מעשור. אני חבה לו את כל מה שאני יודעת על עיתונות, על אתיקה עיתונאית, על אומץ, על יושרה מקצועית, על התוכן שיצק לאימרה שטבע: "ללא מורא, ללא משוא פנים". אני חבה לו את פתיחת הדלת והאפשרות שהעניק לי להפוך לחברת מערכת "העולם הזה", אי שם בתחילת שנות השמונים.

השבוע המליצו רינו צרור, דורון צברי ויאיר לב על הענקת פרס ישראל לאורי אבנרי. אין ספק שתרומתו לחברה ולמדינה בישראל הינה ללא שיעור, וקשה ברשימה אחת קצרה למנות את כל השפעותיו והישגיו. אולם ייתכן שיש היום מי שאינם מודעים להשפעתו.

אורי אבנרי. יושרה מקצועית ואישית. צילום: ygurvitz, cc by-nc-nd

שורה ארוכה של עיתונאים, עורכים וצלמים גדלה בשבועון "העולם הזה", שאותו רכש אבנרי עם שותפו (אז) שלום כהן (ז"ל) מיד אחרי מלחמת העצמאות ושאותו ערך שבוע-שבוע עד למכירתו ב-1991. כל האנשים האלה התפזרו אחר כך בכלי התקשורת השונים ולקחו איתם את מורשתו של אבנרי (רשימה חלקית בלבד: רינו צרור, דן מרגלית, רונן ברגמן, סילבי קשת, אורי דן, נתן זהבי, אהרן בכר, חיים ברעם, נתן זך ואפילו שר החינוך, גדעון סער).

"העולם הזה" היה מוצר ייחודי בנוף התקשורתי בישראל, וככזה סלל דרך לעיתונות כפי שהתפתחה מאז ועד היום. הוא היה שם ראשון. הוא עיצב במידה רבה את המסגרת העיתונאית המקצועית והאתית. הוא היה העיתון הראשון שניסח כאן מהו תחקיר עיתונאי, כזה שאינו מפחד מאיש, ומפשפש במקום החשוך – לא רץ ומצטופף עם העדר מתחת לפנס. "העולם הזה", בעריכתו של אבנרי, רשם לזכותו רשימה ארוכה של הישגים עיתונאיים: חשיפת פרשת ידלין, פרשת עופר, פרשת לוינסון, פרשת קסטנר, הטבח בכפר קאסם; הוא כיכב בפרשת עסק הביש, ואפילו בפרשת קו 300 (שכיכבה לאחרונה בסרטו המצוין של גידי וייץ) היה שחקן מפתח; לולא הוא, ספק אם היתה הפרשה נחשפת כך. בעשרים השנים האחרונות – מאז סגר "העולם הזה" את שעריו – קשה למצוא תחקירים נוקבים, רציניים, חשובים, מעמיקים, המאיימים על הסדר הקיים כמו אלו שהוביל.

במהלך השנים גילה אבנרי אומץ לב אישי וציבורי רב. למשל, כאשר סירב להסתיר את נוכחותה של הצנזורה הצבאית והקפיד להותיר כתמים לבנים בכל מקום שידה מחקה קטעים מן הטקסטים בעיתון. הוא גילה אומץ לב כאשר כתב ופירסם מדי שבוע רשימות וכתבות שחשפו את התנהגותם הרעה של נבחרי הציבור והפקידות הבכירה, הוא גילה אומץ לב כאשר המשיך לדבוק בדרכו המקצועית והפוליטית אף שהיה מאוד לא פופולרי בלשון המעטה, ואפילו הותקף פיסית. הוא גילה יושרה מקצועית ואישית. מעולם לא היסס להביע את דעתו, לא ויתר על מאמר, ידיעה, כותרת, או תחקיר בגלל מניעים אישיים.

אורי אבנרי לא רק היה עיתונאי ופוליטיקאי (חבר כנסת יותר מעשר שנים), הוא אדם בעל תפיסת עולם הומניסטית מגובשת ולעתים קרובות רתם את העיתון בעריכתו לקידום אותם ערכים. כך עמד בראש המפגינים נגד הכפייה הדתית בשנות השישים, הפגין לביטול הממשל הצבאי על היישובים הערבים בישראל, מחה נגד הפקעת אדמות, טיפל בנחישות בחיסול המעברות, העלה לסדר היום את אפליית המזרחים בישראל, וכן, גם הגדיר רכילות מהי וסיפק את הבמה הראשונה לאבי מדורי הרכילות "רחל המרחלת". "העולם הזה" גם העניק לצילום העיתונות מקום שווה למילה הכתובה ואימץ בפרקטיקה את האמירה "תמונה שווה אלף מילים". העיתונים האחרים חיקו את המגמה הזאת רק בשנות השמונים.

אבנרי היה מראשוני המנסחים של הדוקרטינה שהייתה מאז לנחלת הכלל: דוקטרינת שתי המדינות. הוא ניסח אותה כשהייתה מאוד-מאוד לא פופולרית, אבל הוא לא ויתר, כתב, נפגש, דיבר, הסביר, ולא התייאש. הוא שילם מחיר אישי, פוליטי ומקצועי – אבל לא ויתר לא על עקרונות וערכים עיתונאיים, ולא על תפיסת עולמו החברתית והפוליטית. מפרסמים נמנעו מלפרסם מודעות בשבועון, כדי לאלץ אותו לחדול מן התחקירים, הממסד הדיר מודעות מהעיתון, כדי לשכנע אותו למתן את דעותיו הפוליטיות – אבל אבנרי לא ויתר באף אחת מן הזירות והמשיך ללכת בדרך שבה האמין.

עכשיו, כשהוא בן 88, אחרי שהתאלמן לפני חצי שנה מרחל, רעייתו ובת זוגו במשך 58, יכולה ועדת פרס ישראל להסתכל עליו, על פועלו, על השפעתו, על דבקותו בדרך, על אומץ לבו הציבורי, האישי והפוליטי, ובעיקר על "תרומתו לחברה ולמדינה" ולהעניק לו את פרס ישראל.

הכותבת היא מנכ"ל ארגון אג'נדה

כנראה שיעניין אותך גם: