סגורות מכל הכיוונים

נשים ערביות אינן עובדות בגלל החברה הפטריארכלית, בגלל האסלאם, בגלל שהן מעדיפות לגדל ילדים בבית. ממש לא – הן לא עובדות כי יש מי שדואג שהן לא יתרוממו מעל קו העוני. מיכל שוורץ מסבירה איך בדיוק זה מתבצע
מיכל שוורץ

עוד יומיים תצעדנה ברוטשילד עובדות חקלאות ערביות, המאורגנות בארגון העובדים מען, ותדרושנה תעסוקה וצדק חברתי. הסיבה לצעדה היא תחושתן הקשה, כי המחאה החברתית התעלמה מהן לחלוטין והשאירה אותן ללא פתרון. ולא משום שהן פסיביות או אדישות כלפיה. להפך. מזה חמש שנים שהן צועדות ביום האשה הבינ"ל וב-1 במאי באותן שדרות ממש ודורשות לא צדקה, לא קצבאות – אלא עבודה! ודווקא עבודה פיזית קשה, בגשם ובשמש.

אמנם, הן בדו"ח טרכטנברג והן במסמכי ספיבק-יונה יש התייחסות לשיעור הנמוך של השתתפות בעבודה בקרב נשים ערביות (כ-20%) כבעיה שצריך לפתור. ידוע שהשיעור הנמוך הזה הוא הגורם מספר אחד למצב ששני-שליש מהילדים הערבים חיים מתחת לקו העוני. מאידך, אין כל התייחסות לעובדה ש-60% מכוח העבודה בחקלאות מוצף במהגרי עבודה תאילנדים, המרוויחים 13 שקל לשעה. גם אין במסמכים האלו כל דרישה להפסיק את הסחר המביש הזה בפועלים זרים וחסרי זכויות, היוצר בו-זמנית אבטלה ועוני בקרב נשים ערביות. אגב, אין תקדים לשיעור כל כך גבוה של עובדים זרים בענף כלשהו בעולם.

עובדות חקלאות. בגשם ובשמש. צילומים: צילה זלט

תשאלו, מי אמר שנשים ערביות צריכות לעבוד בחקלאות? תחפשנה להן עבודה אחרת. אלא שאין. מאז שהמשק הישראלי השתלב בגלובליזציה, נסגרו רוב המפעלים שבהן נשים ערביות עבדו, בעיקר בתחום הטקסטיל, והועברו לסין, רומניה, מצרים וירדן, שבהן כוח העבודה יותר זול. אכן נשאר מספר קטן של מפעלי מזון בהן הן עובדות, אך ההעסקה בהן היא באמצעות חברות כוח אדם וקבלני משנה, שאינם משלמים את שכר המינימום, שלא לדבר על זכויות סוציאליות. זה גם המצב של עובדות חקלאות שאינן מועסקות באמצעות מען.

לא, אין עבודה אחרת. צילום: מען

ומה עם עבודה בכפרים? זהו, שאין בהם לא אזורי תעשייה ולא מקורות פרנסה. ואם כבר יש אזור תעשייה ביישוב ערבי, כמו למשל בכפר כנא, לא רק שהוא מוזנח ואין בו כביש גישה, גם דורשים בו ארנונה כפולה מזו של אזור התעשייה המסודר והמרווח הסמוך "ציפורית", ששייך לנצרת עילית. למותר לציין שהאדמות להקמת ציפורית הופקעו בין היתר מכפר כנא. וכן, אפשר לעבוד בכפר אצל עו"ד דין או בחנות תמורת 1,500 שקל למשרה מלאה ב"שחור" בלי ביטוח לאומי, או עם תלוש מזויף.

ומה עם עבודה ביישובים יהודיים? גם כאן יש בעיה. לא רק של השפה, ולא רק של תחרות עם תושבות המקום, אלא שגם אין תחבורה מסודרת וזמינה מהכפרים הערביים לשום מקום, והעלאת מחירי הדלק הופכת את ההגעה ברכב פרטי, במקרה שיש רכב נוסף במשפחה, לבלתי כדאית.

אז מה נותר? להאשים את הנשים הערביות במצבן: הן אינן עובדות בגלל החברה הפטריארכלית, בגלל האסלאם, או בגלל שהן מעדיפות לגדל ילדים בבית. אבל באותו אופן אפשר להאשים את התל אביבים המוחים בהתפנקות ובאכילת סושי, את המתמחים באנוכיות, את העובדות הסוציאליות, את העניים בעוניים, ולהמשיך ולהתעלם מבעיית התעסוקה והעוני בקרב הערבים, ובקרב נשים ערביות בפרט, כי זה לא פופולרי.

הצטרפו בשישי הקרוב לדרישה של מען ושל הנשים הערביות מהממשלה: להפסיק את יבוא מהגרי העבודה התאילנדים, ולאפשר לנשים ערבית לעבוד, ולהתרומם מעל קו העוני וההשפלה.

הכותבת היא מרכזת פורום הנשים של ארגון העובדים מען

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    האלה, תקפים לגבי גברים ערבים באותה מידה שהם תקפים לגבי נשים ערביות. ולמרות זאת, שיעור היציאה לעבודה בקרב גברים ערבים הוא רק במעט פחות מזה של גברים יהודים, בעוד שהשיעור יציאה לעבודה בקשר נשים ערביות הוא כשליש מזה של הנשים היהודיות.
    אין להכחיש את הפערים הגדולים שקיימים בתחומים אחרים גם לגבי הגברים משני המגזרים (כמו למשל בשיעור האבטלה, שגבוה יותר אצל הגברים הערבים). אך העובדה היא שבנושא הזה אין כמעט פער, בעוד שבין הנשים מין שני המגזרים הפער הוא לא פחות מעצום.

    אז כנראה שבכל זאת יש כאן קטע תרבותי….