אל תפחידו אותנו בטילים

כמה נוח ששוב יורים על הדרום, כך אפשר להתנהג בברוטליות למפגינים ולהומלסים בלי שאף אחד ידבר על זה. דיווח ישיר מציר שדרות-באר שבע: הטילים הם רק הדובדבן שבקצפת של הבעיות שלנו בדרום
רנן יזרסקי

הטילים בשטח, ישראל במתח. עכשיו אפשר להתעלם מהדברים החשובים באמת: מחאה חריפה שמשתוללת בחוץ, מחוסרי דיור שמפונים באלימות ממבנים נטושים ומפגינים מול הכנסת שנעצרו בברוטליות רק בגלל שהפגינו. אבל כל עוד הדרום חוטף אש, ביבי יכול לבלבל את המוח על איראן ועל המכה הקשה שיפיל על החמאס אם יימשך הירי. והוא יימשך; אז יהיו לנו עוד סיבות למסיבות. בינתיים, החגיגה האמיתית ממשיכה ברחובות, בחסות המשטרה וחברות אבטחה פרטיות, עושות דברם של מי לעזאזל יודע.

בואו נתחיל בחדשות האמתיות בחזית הדרומית: לאף אחד מהצדקנים בכנסת, או מהתקשורת שמדווחת, לא ממש אכפת מה קורה שם. דוגמאות? בזמן עופרת יצוקה התבוננו תושבי שדרות במרכזי החוסן בעיר פושטים רגל, במקביל למלחמה ששיתקה את העיר המשותקת גם ככה משך תשע שנים. כן – בזמן המלחמה, ובזמן שמעל ל-70% מהילדים בעיר סובלים מפוסט-טראומה. תושבי שדרות גם נאלצו לצפות בקיבוצים שהתמגנו הרבה לפניהם – כאשר 18 חודשים אחרי עופרת יצוקה, לא הסתיים עוד מיגון העיר (נכון ליום שעזבתי את שדרות).

שדרות. אם במרכז קשה לגמור את החודש, בדרום בלתי אפשרי למצוא עבודה. צילום: Akiva, cc by-nc-nd

בזמן שבועת הנדל"ן הלכה ותפחה ברחבי ישראל והעולם, בשדרות נרשמה סטגנציה מרשימה שלא נראתה כמוה: 0% צמיחה בשוק הנדל"ן במשך תשע שנים. ב-2008, פשטו רגל מפעלים באזור התעשייה בגלל סירובה של מצרים להמשיך לעבוד עם עסקים מישראל. מישהו התערב? מישהו מצא לאנשים האלו עבודה? מישהו הציל את מרכזי החוסן? מישהו עוקב אחרי הילדים שגדלו בצל הטראומה ומוודא שיקבלו ולו את הסיוע הבסיסי ביותר? מישהו בכלל יודע מה קורה עם עוטף עזה?

כשממשלת ישראל החליטה שהיא מפסיקה להעניק מלגה של 50% לשכר הלימוד בספיר, סכום שהיא אפילו לא נאלצה להשקיע (הסיוע העיקרי היה מתרומות של הסוכנות היהודית ו-ות"ת), הוציאו סטודנטים יצירתיים (תמיר כהן, עופר לביא) את הסטיקר הבא: "50% > 5% קסאמים זה חשבון פשוט". כבר ב-2009 היה ברור שהבעיה של הדרום ועוטף עזה בפרט היא לא הטילים – אלא הנטל הכבד של תחלואי השיטה הכלכלית ומצוקת האבטלה. תקראו לזה ניאו-ליברליזם, הון-שלטון, מרכז-פריפריה; אם במרכז קשה לגמור את החודש, בדרום בלתי אפשרי למצוא עבודה.

המלחמה האמיתית

הירי על הדרום הוא איום ונורא. מעבר לפגיעה הקשה בחיי התושבים ובקושי שבקיום השגרה תחת אש, הוא נורא מפני שתי סיבות נוספות: הראשונה היא שמה שקורה כרגע חשוב וחמור בהרבה מבעיה שישראל פשוט נמנעת מלפתור ברצינות מעבר לאמצעים של כוח, והוא שיבוש סדר היום הציבורי: בשבוע שעבר פונו 30 מחוסרי דיור מבניין נטוש ברחוב פינסקר על ידי חברת אבטחה פרטית. כי בזה המשטרה שלנו עסוקה היום: היא נחה מלהציק לסטלנים, ועברה לנקום בהומלסים. הדיירים שהזעיקו את המשטרה, מאחר ולפי חוקי מדינת ישראל הפינוי חייב לקבל צו מבית משפט, נדהמו לגלות שהשוטרים עומדים שכם אל שכם עם הבריונים שתקפו אותם. כמה פשוט: להפריט את המשטרה ולהכניס חברות פרטיות שלא מחויבות להזדהות (ובאמת, הבריונים סירבו להזדהות) או לפעול בשקיפות. ודאי שאינן מחויבות לכללי ההתנהגות של המשטרה. מבריק – אלימות בלי צורך לתת הסברים. ככה משליטים חוק וסדר במדינת ישראל.

הפגנת המחאה מול הכנסת, 31.10.11. כמו סרט מאפיונרים. צילום: מנשה יוסף (מתוך האתר הרשמי של המחאה)

בזמן שאתמול בערב (שני) עסקו החדשות בלהקרין שוב ושוב את אותן תמונות ולהשמיע אותם דיבורים כדי לשרוף זמן מסך, קרה משהו חשוב מאוד ליד הכנסת, בגן הוורדים. ולא מדובר בישיבה של מרכז הליכוד ובאיומים של נתניהו על החמאס. בעת ההפגנה שכללה כמאה אנשים, חסמה המשטרה כל גישה ליציאה מגן הוורדים ולא אפשרה למפגינים לקיים צעדה לעבר הכנסת. אף על פי שההפגנה היתה חוקית, הוחרם ציוד ונעצרו ארבעה מפגינים. הסיפור הזה הפך לסרט מאפיונרים כששניים החלו לטפס חזרה לגן הוורדים אחרי שנואשו מלהתווכח עם השוטרים, ובעודם בגבם נתפסו מאחור ונמשכו לתוך ניידת. כל הסצינה הזאת נראתה כמו חטיפה מסרט רע: איש עומד בגבו והולך, ונגרר פנימה במכות לתוך הרכב. לראות ולא להאמין.

שובם של הטילים לדרום אינו פותר את תשומת הלב מהבעיה האמיתית: אדרבא, ההשקעה בדרום אינה בירי על עזה, המצב של שדרות לא פחות חמור היום כי פיצצנו לעזה את הצורה לפני שלוש שנים. אם רוצים באמת לעזור לדרום צריך להתחיל מהתחלה, לנזק שנגרם עוד מהרקטה הראשונה. אשקלון עוד לא ממוגנת, ואשדוד ובאר ושבע רחוקות מלהיות מוכנות להתקפה. ככה שביבי יכול לספר סיפורים מהיום עד מחר כמה הוא דואג לתושבי הדרום.

בסופו של דבר, אלה אינן אותן הבעיות של המרכז אלא ההקצנה שלהן, אותו נטל כלכלי והזנחה שזעקו עליו ברוטשילד עד לפני חודשיים, רק רע וחמור יותר. הטילים רק מחמירים אותו באלף מונים. במקביל להזנחה הפושעת הזאת, בצל האיחוד הלאומי שפוקד אותנו כל פעם שיורים עלינו, הומלסים נבעטים ברחובות, זקנים, נשים, ילדים וכל מי שיוצא מהבית כדי להגן עליהם. אסור שהדבר הזה יסית את תשומת הלב מהדברים החשובים הנוספים שקורים כאן, ונדמה שכרגע הם מתעלים על הכל. אל תפחידו אותנו בטילים, ואל תבלבלו באש את הציבור. המלחמה האמיתית כרגע היא ברחובות.

הכותבת היא סטודנטית לתואר שני במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בןגוריון, חיה בבאר שבע ותושבת שדרות לשעבר

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יונתם

    רוצי למקלטים באשקלון פעם -פעמיים בלילה. רוצי למקלט בקומת הקרקע בבניין בבאר שבע עם 3ילדים, כולל תינוק קטן באמצע מקלחת, ואז תזלזלי בתושבי מדינת ישראל שאינם יכולים לשלוח את הילדים לבית ספר וללכת לעבודה כדי לנהל חיים נורמלים בין מתקפת שעמום למתקפת זעם של שכנינו.

    בתור מי שקוראת לצדק חברתי היה ראוי שבעת הזאת, ולו באופן זמני, תפגיני קצת פחות זלזול כלפי מצב איום ומאיים בו נמצאים מיליון איש מבני מדינתך. לא חיים צודקים הם מבקשים כעת, אלא רק את החיים.
    היותך תושבת שדרות בעבר, וסטודנטית בבאר שבע אינם מקנים לך את הזכות לבוא ולומר למיליון אזרחים, אני מבינה שקשה לכם עם הטילים, אבל יש מפגינים שנעצרו, אז נעזור לכם כשנעזור גם להם. גם כיום תשומת הלב מופנית כמעט לכל הנפצה של חבורת רוטשילד, אפילו אם לזמן מסך קצר, רק מה לעשות, אנשים מאויימים עכשיו באופן כמעט רנדומלי בכל הדרום, אז ראוי שמרבית תשומת הלב תופנה לטיפול בהם.

    מר לי על כל חסר-בית שנאלץ למצוא עצמו ישן באוהל על מדשאה, אבל העולם אינו מושלם, ומציאת פתרון עבורו, והלוואי שיימצא במהרה, אינה מצדיקה זלזול במותם של אחרים מפגיעת טיל באשקלון, או חיי חרדה קיומית במועצה אזורית אשכול. חסר הבית ישרוד, בתנאים לא תנאים, עוד מספר ימים-שבועות-שנים. משפחתו של עמי משה ז"ל נהרסה ברגע אחד.

    נוח? למי? לממשלה או לעיריה שבמקום להתעסק עם 100 חסרי בית בגינה ציבורית צריכה להתעסק עכשיו עם סכנת פינוי מסיבי של אזרחים והפסקת כל הפעילות העסקית והציבורית ב- 4 ערים בדרום?

    מדהים כיצד אנשי הרוח והרווחה מטעם עצמם, כגון הכותבת, אינם מסוגלים לראות קצת מעבר לקצה אפם ה-הו-כה-נאור, וכאשר עולה מפלס הסבל הלאומי (בבחינת מיליון תושבים סובלים), עדיין מסוגלים לראות רק שורת רווח מדומיינת אצל השלטון-משטר-ממשל הנלוז בעיניהם.

  2. שושי

    יונתם, אני הבנתי להיפך.

  3. יואש

    את תגובת יונתם ניתן לייחס לחוסר הקשבה והבנה. פירוש אחר יכניס אותה לקטיגוריה לא מחמיאה.
    חבל!