"עוד מישהו נגעל מהשיט שמשודר עכשיו בערוץ 10?"

את המשפט הזה, על פי מקורות זרים, כתבה נועה מימן בחשבון הטוויטר שלה בעקבות שידור הפרק הראשון של "מעושרות" בערוץ 10. תוכנית הריאליטי, שאין להתפלא אם הוכרה כתוכנית תעודה בידי הרשות השנייה, עוררה כצפוי הדים רבים. היו שתהו אם אין טעם לפגם לשדר דווקא תוכנית כזאת בימים של מחאה חברתית. אבל נדמה כי יש חשיבות בעצם השידור שלה, ולאו דווקא הפקתה, משום שהיא מציגה עוד לבנה בחומה שיצרה כאן בעשור האחרון ההערצה לכסף.

"מעושרות" היא אמנם תוכנית נחותה, אבל היא לא גרועה יותר מאשר "סברי מרנן" או כמעט כל סדרה ישראלית שהופקה כאן. המשתתפות אמנם מצטיירות כרודפות פרסום, כמו כל משתתף בריאליטי, אבל הן לא פחות מכורות לחשיפה מאשר ח"כים כמו כרמל שאמה הכהן או יריב לוין. תחומי העניין שלהן צרים והתובנות קלושות ומבהילות, אבל למרות זאת הן לא מסוכנות לחברה הישראלית כמו משה בוגי יעלון, איווט ליברמן או לימור לבנת. ניקול ראידמן, לאה שנירר ושאר הנשים המככבות ב"מעושרות" מבקשות להצטייר כבעלות מודעות עצמית גבוהה, נשים דעתניות וחזקות. אבל הגדרות כמו "דעתניות" ו"חזקות" הן אלה שמפילות אותן במלכודת וחושפות עד כמה הן לא מודעות לעצמן. משום שהן רק מחדדות כך את הסטריאוטיפים שיצר העולם הגברי סביבן. גבר הרי לא יוגדר כמעט לעולם בתקשורת כ"דעתן" או "חזק". אשה כן, משום שהתכונות האלה כביכול אינן מובנות מאליהן על ידי אלה שמכתיבים את דעת הקהל.

יתרה מכך, משתתפות "מעושרות" נבחרו לתוכנית בזכות המיליונים המלטפים אותן, אבל לרובן יש כסף בזכות הגבר שהיה או עדיין לצדן. אין זה אומר כמובן שהן עצלות או מפונקות, אלא שתמורת תחושת ההון והביטחון הכלכלי, מזויפת וריקה ככל שתהיה, הן מוכנות לוותר על הערכים שכל כך חשוב להן להתהדר בהם. מרוב מאמץ להראות עד כמה הן עצמאיות, בטוחות בעצמן, נאמנות זו לזו ו"מסודרות בחיים", הן חושפות את היותן פגיעות ואנושיות אפילו יותר מבני התמותה שהן כביכול מביטות עליהם מלמעלה.

החברה הישראלית נהפכה בשנים האחרונות לבהמית ואלימה עוד יותר מכפי שהיתה. פרט לתחושת ה"מגיע לי", שהולכת ותופסת תאוצה, אפשר לשמוע מכל פינה את צמד המלים "תראו אותי". לי יש טלפון משוכלל יותר, מכונית חדשה יותר, בית גדול יותר. תרבות הצריכה, שמחריבה את כל העולם המערבי, קיבלה כאן חיזוק משמעותי מעיתוני הכלכלה שהפכו את המתעשרים החדשים והישנים לסוג של אלים שהאדם מן היישוב צריך לקנא בהם על כך שלהם יש כסף ולו לא. ההצהרות החלולות שלהם, כמו "נשארתי אותו אדם שהייתי" או "כסף זה לא הכל בחיים", רק גרמו להם להיראות מרוחקים וקרים יותר.

כיום, ברוח המחאה החברתית, יש ביניהם כאלה שמכים על חטא. לא צריך להאמין להם כל כך מהר. כמו אז, כך גם היום, הכל מתוכנן ומתוזמן, מובל בחוטים של אנשי יחסי ציבור. אם כסף באמת לא היה הכל בחיים בעיניהם הם לא היה עושים כל כך הרבה מאמצים כדי להראות לנו שיש להם אותו בכיס.

פורסם בבלוג של איתמר זוהר – חיים של אחרים