אנחנו עומדים במדרון

במוצאי שבת צעדתי בהפגנה גדולה וצעקתי את הסיסמה המוכרת "התשובה להפרטה – מהפכה". הרבה אנשים שדיברתי איתם לפני ואחרי, הסבירו לי שססמאות מסוג זה הן בדיוק הסיבה שבגללה הם נמנעים מלהגיע להפגנות. "צריך שינוי, בטח, מה אני לא עובד? אני לא מרגיש את זה?" הם אומרים, "אבל לא מהפכה", הם חותמים את הדיון. קשה מאוד לשנות את דעתם.

אחת ההתמודדויות המתסכלות יותר של אנשים שלוקחים חלק במחאה, היא עם הפחד הבלתי-מנומק הזה והרצון להישאר עם הקיים. אבל כעוצרים לחשוב מאיפה הפחד הזה מגיע, אפשר להבין את המקור. כשחושבים על המילה "מהפכה" מדמיינים אירועים אלימים, המובלים על ידי אוטופיסטים שכנראה נתקעו באיזה שהוא שלב טינייג'רי שגורם להם לרצות מרד מושלם רק למען המרד עצמו. אותם אוטופיסטים הזויים מבקשים למחוק את כל מה שהושג, את כל המוסדות שכנראה כן מתפקדים מספיק בשביל לאפשר לנו לחיות, את כל החוקים שנחקקו בתבונה, את המערכות שמגינות עלינו מהיום בו נולדנו – שאולי יש לנו ביקורת עליהן פה ושם אבל למחוק אותם יהיה לשמוט את הקרקע שמתחת לרגלינו.

הדימוי הזה של המהפכה העולמית המתרחשת ככדור שלג שהולך ומתגלגל וגדל ומאיים לרמוס את הקיים הוא דימוי מאוד מפחיד. רק שהוא שגוי לחלוטין.

אנחנו לא כדור השלג הרומס, אנחנו האנשים שעומדים במדרון ומנסים לבלום את אותו כדור שלג. תהליכים של הפרטה וריכוזיות הם אלה שמאיימים לרמוס את המוכר והעובד ולהוביל אותנו אל מקום לא ידוע – זוהי אינה מהפכה של נסיינים הזויים, זוהי מהפכה של תלמידים טובים לאזרחות ולהיסטוריה, והנסיינים ההזויים הם אלה שאנו נלחמים  בהם.

כיצד מניעים תהליכי ההפרטה והריכוזיות את כדור ההרס הזה? על ידי כך שהם הופכים את הדמוקרטיה, את ספרי החוקים ואת זכויות האזרח לחלשים ולבלתי-רלוונטיים. אחד ההישגים הדמוקרטיים שארצות הברית הכי מתגאה בהם הוא חופש הביטוי שלה, החרוט כל כך חזק בספר החוקים, שהוא אמור להילחם גם על זכותו של האדם הכי חלש להתבטא גם כנגד התאגיד הכי חזק וגדול. כל זמר ומוזיקאי בארצות הברית רשאי לכתוב שירים על אלימות, סמים, הפלות והומוסקסואליות. אך כשוול-מארט (לפני מהפכת המוזיקה באינטרנט) ריכזה בידה כוח כל כך גדול, כך שיותר מ-60 אחוז ממכירות הדיסקים בכלל בארה"ב נעשו בסניפיה, מהי המשמעות של חופש הביטוי?

וול-מארט כ"רשת לכל המשפחה" ש"ערכי המותג" שלה לא עומדים בקו אחד עם חלק מהנושאים אותם זמרים רוצים להעלות, השפיעה על שוק המוזיקה בצורה שאינה שונה מאוד מהמקארתיזם לפניה. חופש הביטוי למעשה הופרט במקרה זה והוא מופרט בדרך דומה עד היום בארצות הברית. אמנם החוק עצמו מרשים מאוד, אך הוא הופך ללא רלוונטי כשאילי תקשורת כמו רופרט מרדוק ששולטים על חלקים נרחבים בתקשורת יוצרים מאין מדינה בתוך מדינה. נכון שאתה, מר עיתונאי, חי במדינת ארצות הברית ורשאי לבטא את דעותיך, אך בתוך המדינה הזאת ישנה מדינה נוספת שנקראת "ניוז קורפ". זוהי מדינה פרטית, ולה חוקים משלה.

הקושי בתהליך הזה הוא שאינו מצטייר כמספיק דרמטי או דורסני. בעוד שבאיראן עיתונאים נרדפים, מועמדים לדין, נשלחים לכלא או גרוע מכך על כך שהעזו לדבר נגד המשטר (אך בכך הביקוש לתקשורת שמבקרת את המשטר נשאר, ואיתו הפוטנציאל המהפכני), מנגנון ההפרטה עובד בצורה מתוחכמת יותר. המרחבים הדמוקרטיים בהם מותר לעיתונאים להתבטא נגד המשטר נשארים, אך עוברים הפרטה: מותר לבקר את המדינה החיצונית ארצות הברית, כל עוד לא מבקרים, או מבקרים תחת בקרה, את המדינה הפנימית התאגידית.

שנים של מחקר שיווקי פורץ דרך באמת גרמו לאמריקה התאגידית להבין כיצד לענות על הצורך בביקורת ובדמוקרטיה בלי להיות חשופים לסיכונים שבהם. אותו עיתונאי אמריקאי לא יוכנע בקרב הירואי כז'אן דארק, אלא יעבור תחת אותו מכבש מתוחכם שיגרום לכך שעיתונאים באמת ביקורתיים וחתרניים בארצות הברית יהיו מוגבלים ונדירים מאוד. אותו מנגנון מתוחכם יודע לשחד ולהסיח את דעתם של המוכשרים ולשבור מוקדם מאוד את רוחם של החלשים יותר.

תופעת ה"מדינה בתוך מדינה" מתפרשת על עוד ועוד תחומים בחיינו ברחבי העולם כולו. בישראל אפשר לראות זאת במקרים רבים: חוקי העבודה של ישראל למשל מקסימים כל סטודנט למשפטים ביכולתם להגן על העובד, אך עובדי הקבלן לא חיים תחת חוקי העבודה של מדינת ישראל; על ידי כך שהצליחו לשבור את הקשר בתוך "יחסי עובד-מעביד", חברות כוח אדם למעשה הצליחו להעביר את העובדים למדינה אחרת בה עובד מפוטר כל חצי שנה ונמנע מזכויות שאם המחוקקים היו רוצים שלא יקוימו, הם פשוט לא היו כותבים אותן.

כשבית חולים מופרט הוא הופך את חוקי הבריאות של ישראל, שאמורים לדאוג לבריאות חינם לכל דורש לפי צרכיו, ללא רלוונטיים. אותו דבר תקף גם לגבי בית ספר שמופרט. המערכת הציבורית עליה חשבו מקימי הארץ, בדומה למערכת הציבורית שמניעה כלכלות מוצלחות בעולם (על פי מדדי איכות חיים של האזרחים, למשל בסקנדינביה), בנויה על עקרון חכם אחד: בתוך מערכת ציבורית בה כל האזרחים שווים בלי קשר להונם, בה אין כרטיסי זהב או מחלקות VIP לעשיר ולעני אינטרס משותף, ביחד הם יילחמו בחוסר התקנים בבתי החולים ולמען איכות החינוך. ההפרטה בונה מנגנון הפרדה בין עניים ועשירים ומוודאת שמי שיש לו כסף שבעזרתו הוא יכול לשכור לוביסטים ולנהל קמפיינים יחיה בתוך המדינה הפרטית ולא במדינה הציבורית, ויציית לחוקיה.

שיאה של ההפרטה שהופכת את הדמוקרטיה ללא רלוונטית היתה כשבנימין נתניהו החליט להוציא מכרז בינלאומי בין חברות ייעוץ אסטרטגי על כתיבת החזון של ישראל. בכך הפתק בקלפי, מה שמסמל דמוקרטיה עבור כל אזרח, הופך גם הוא ללא רלוונטי – כי מהי המשמעות של להצביע לעבודה, ליכוד, או ישראל ביתנו כשאת החזון בסופו של דבר כותבת חברת ייעוץ?

הפרטות שנכשלו כשלון מוחלט ומוכח ברחבי העולם חוזרות לסדר היום שוב ושוב, הפרטת בתי הכלא, הפרטת הרכבות, הפרטת החשמל, כל אלה הן קריטיות במיוחד בגלל פוטנציאל האסונות והעוולות שבהן. שריפות ענק, זיהום, הפקעת מחירים, וסדרה של מעצרי שווא כתוצאה משופטים שמקבלים עמלה, הן רק חלק מהתוצאות ההרסניות של  העברת מונופולים מסורתיים של המדינה הציבורית לידי המדינה הפרטית, בה אין לנו אפשרות אמיתית לערער על החוקים.

טיעון ה"תחרותיות" בו משתמש משרד האוצר כדי להצדיק את ההפרטה הוא עדיין חסר ביסוס, לא הייתה אף הפרטה בארץ שגרמה לתחרות אמיתית וששיפרה את איכות חיינו (ואם תגידו לי בזק אני ממליצה שתחשבו על התחרותיות שבין השיחות הקוויות לסלולריות, כשבזק היא הבעלים של חברת פלאפון, ושתחשבו האם ההוצאה המשפחתית על צרכי תקשורת באמת ירדה בעקבות ההפרטה). בארה"ב, הירידה התלולה באיכות החיים של רוב האזרחים הגיעה לשיאה במקביל לשיא פריחת ההפרטות במדינה.

המוחים בארץ מבססים את הטיעונים נגד ההפרטה לא רק על דוגמאות מרחבי העולם אלא גם על העובדה הבלתי מעורערת שלפני 30 שנה, לפני גל ההפרטות הגדול, כשיותר מהשוק היה בבעלות המדינה, הפער בין השכר לבין הוצאות המחיה שכללו בריאות חינוך ודיור היה קטן הרבה יותר ומספר השעות שהיה צריך לעבוד בשביל הפרנסה הזאת היתה נמוך יותר. למי שחושב שה"מבוגר האחראי", זה שמבסס את רעיונותיו על ניסיון ממשי, יושב במשרד האוצר ו"הילדים המשוגעים" צועקים בהפגנה – כדאי שיסתכל שוב.

הרגע הכי מדהים מבחינתי מתחילת המחאה, היה הפעם הראשונה ששמעתי את הסיסמה "התשובה להפרטה – מהפכה", סיסמה פשוטה שמחביאה בתוכה את מהות המחאה. מאחוריה מסתתר כבוד גדול לתבונה של הדמוקרטיה ולזכויות האזרח ואגרוף לוחמני לניסיון להעלים אותה, להפוך אותה ואת האזרחות שלנו בה, לבלתי רלוונטיים.

הכותבת היא עורכת וידאו