הצפון והדרום

לפני כמה שנים צפיתי בסרט התיעודי "שביתה", נדמה לי שזה היה בסינמטק במסגרת הגלגול הראשון של "מפגשים מזווית כהה". הסרט גולל את סיפורם קורע הלב של עובדי חיפה כימיקלים דרום ומאבקם שהתברר כבלתי אפשרי מול ההנהלה בניסיון להקים ועד. המאבק נידון לכישלון למרות שהצדק, החוק והמוסר היו לצידם; ואת הסיבה לכישלון הידוע מראש זוכים הצופים לראות בסיום הסרט, בתמונת סטילס של ראש הממשלה דאז אריאל שרון מחובק עם הבעלים של המפעל ומסתבר גם מקורבו, איש העסקים אריה גנגר, ואיל ההון האוסטרלי סיריל קרן.

התמונה מופיעה כמו בעיטה ישר לבטן, אחרי שעה וחצי שבמהלכן הצופים חווים את כל שלבי המחאה יחד עם גיבורי הסרט, ומבינים את משמעות ההפסד ברמה האישית וגם ברמה הציבורית.

זה אחד הסרטים הקשים ביותר שצפיתי בהם (במאים: אסף סודרי ואמיר טאוזינגר), עברו כבר שנים מאז הקרנתו והעובדה שקשרי הון-שלטון הם משהו שעובר תחת הרדאר המוסרי של כל מוסדות המדינה הייתה תובנה קשה ביותר ולצערנו עד היום ריאלית לגמרי. אתמול התרחש אירוע גדול מסוגו: עובדי חיפה כימיקלים צפון, ששובתים כבר חצי שנה וזוכים לסיקור תקשורתי מינימלי, חתמו על הסכם קיבוצי שבו השיגו לא רק שיפור בתנאים הסוציאליים אלא הצליחו לגרום לצמצום של המושג המבזה דור א' ודור ב'.

ההסכם שנחתם אתמול מעלה את השאלה, מדוע המאבק של כימיקלים דרום נכשל וזה של כימיקלים צפון הצליח? אחד הגורמים הברורים הוא הארגון שאיגד אותם. אם לפני שנים הארגון היחידי שיכול לסייע היה ההסתדרות – היום ברור כי יש ארגון חדש ובועט, כוח לעובדים, שלא רואה בעיניים. לא רק שהארגון פועל באופן דמוקרטי ובבחירות שמכבדות את המתאגדים, אלא גם אין חשש שבסוף סרט זה או אחר נראה חיבוק של איזה שר אוצר עם אחד מפעיליו או שתצא הצהרה של אי-שביתה מתוך הארגון רק כי שטייניץ ביקש יפה.

איני יודעת מה עלה בגורלם של העובדים שפוטרו מכימיקלים דרום בעקבות ניסיון ההתאגדות שכשל. אבל למרות שאין ספק כי לא חוקי למנוע התאגדות של עובדים, כי במדינת חוק העובדים היו מקבלים פיצויים מוגדלים והאחראים לפיטורם היו מקבלים לפחות ארבע שנים וחצי בפנים – כל אלו אני יודעת שלא קרו.

אחד מהעובדים שואל לקראת סוף הסרט: "בסך הכל אני צודק, אז איך זה לא הצליח, במה טעיתי?" התשובה כנראה טמונה בתמונה של השלישייה ובעובדה שאנחנו חיים במדינת "החוק לחלקנו". מדינה שבה קשה למחוקקים ולשופטים להגדיר מהו קיום בכבוד, באותה נשימה ששכרם מרחיק אותם מכל אפשרות להבנה של עוני והישרדות בעשירון התחתון. הניכור הזה גורם לכך שאנחנו עדיין זוכים לראות איומים של ראשי עיריות לסילוקן של משפחות עניות מבתים נטושים, איומים לפינוי מאהלי אין-ברירה כמו התקווה ויפו – ללא שום מחשבה מה יקרה איתם דקה אחרי.

הניצחון של עובדי כימיקלים צפון הוא יום היסטורי ואופטימי, וסוג של חוויה מתקנת – גם למפוטרי כימיקלים דרום, אני מקווה.

הפוסט פורסם ב-mynet

למאמרים נוספים של יעל בן יפת