חומה ומגדל לנצח

ב-30 באוקטובר, אישרה הממשלה את "התוכנית להצלת ערד" באמצעות הקמת כעשרה יישובים קהילתיים בני 500-300 משפחות כל אחד. בכך, שוב עולה השאלה – מתי תחדל פרדיגמת ההקמה של יישובים ליהודים כפתרון קסם לכל מכאוב? דיון זה מזמן גם בחינה נוספת של מאבקי הכוח בזירה הנגבית ובאי-השוויון המחליש את ערי הפיתוח בחסותן של סיסמאות "ייהוד הנגב" ו"משיכת אוכלוסייה חזקה לנגב". שיתוף הפעולה בין הגופים המיישבים בממשלה לבין ראשי הרשויות של המועצות האזוריות בנגב התומכים בהקמת יישובים חדשים רחוק מלהיות תמים.

היישובים הזעירים (רובם חסרי מסה קריטית שמצדיקה קיומו של יישוב) מנקדים את המפה ומשווים למועצות האזוריות, העשירות ובעלות השטחים הנרחבים, נראוּת של מרחב מאוכלס. באופן זה הם מחזקים עוד את מעמדם ומונעים חלוקה צודקת של המרחב על משאביו. "בסיטואציה הדמוגרפית הזאת יש להמשיך ולחזק את ערד, ויחד עם זאת להקים את עשרת הישובים שעליהם הממשלה עומדת להחליט", אומר שמואל ריפמן, העומד בראש המועצה האיזורית רמת נגב (nrg, 21.10); דבר והיפוכו במשפט אחד: כיצד תתחזק ערד מהקמתם של יישובים אשר ירוקנו את שארית האוכלוסייה המבוססת מתוכה?

ריפמן, כפי שנהג בעקביות בנושאי חוות הבודדים וכפרי הסטודנטים בשטחי המועצה, כה נלהב לשמר את כוחו הפוליטי, עד שנבצר ממנו לבחון את תקפותה של הפרדיגמה שהוא אוחז בה מזה עשרות בשנים. הוא נושא הדגל של גישת "חומה ומגדל" עד ימינו אלה, ושם עצמו מעל החוק ומערכות התכנון – התלהבותו וקוצר רוחו מייתרים אישורים ונהלים מסודרים. אז כיצד ירוויחו ריפמן ושאר ראשי המועצות האזוריות בנגב מהקמתם של יישובים אלה? והתשובה: תוספת של אוכלוסייה מבוססת שתזרום אל שטחי המועצות מתוך ערי הפיתוח, שמירה על רמת שירותים גבוהה ותוספת תקציבים וארנונה. במקביל, היישובים החדשים ידחקו את האוכלוסייה הבדווית וימנעו הקמה עתידית של יישובים בדווים בשטחי המועצות האזוריות.

שני תהליכים אלה מצביעים על מגמות הנוגדות את רוח המחאה החברתית מכל וכל. לא רק שאין כאן בשורה של צדק חלוקתי ותיקון לעוולות הפריפריה, אלא שניכרת המשך המגמה של חיזוק מדיניות השוק החופשי – חיזוקם של החזקים והחלשת המוחלשים. ביישובים הקהילתיים תתבסס אוכלוסייה צעירה, משכילה ובעלת אמצעים. בתהליך המזין את עצמו, העזיבה של האוכלוסייה החזקה פוגעת בבסיס המס של העיר, יכולותיה לספק שירותים בכלל וחינוך איכותי בפרט מצטמצמות, העיר נחלשת והדבר מעודד אוכלוסיות חזקות נוספות לעזוב.  הגברת אי-השוויון הבין-יישובי באזור תחריף תהליכי התבדלות בין אוכלוסיות חזקות לבין אוכלוסיות חלשות.

כיצד יועילו אפוא לערי הפיתוח אותם יישובים קהילתיים, שימשכו אליהם את המשפחות המהוות את הליבה החברתית בהן וישאבו נתח חשוב מתקציבי הנגב לצרכי הקמתם?
נוכח התחרות הקשה של ערי הפיתוח בנגב עם אזור המרכז, עם היישובים הקיימים בנגב, עם אפליה תקציבית מתמשכת והזנחה רבת שנים, ערד, דימונה וירוחם, מנסות כיום להתאושש מתהליך ממושך של דעיכה. פרנסיהן חותרים לשדרג את מעמדן ולהפכן לאבן שואבת לאוכלוסייה המחפשת איכות חיים; לחפש ולכונן מקורות תעסוקה מגוונים יותר; לגוון ולשפר את איכות השירותים וחיי התרבות; לתכנן מערכת חינוך איכותית, התובעת סף מינימלי של אוכלוסייה ותקציבים; ולבסס ולזקוף את גוו תושביהן.

האם לא הגיעה העת להפוך סדרים מאובנים ולחשוב חשיבה נועזת הנושאת שינוי רדיקלי לקראת צדק חלוקתי וערכי שוויון? לאור זאת, האם איגום כל משאבי הארנונה והתקציבים הזורמים אל יישובי הנגב וחלוקתם למועצות ולערים לפי מספר התושבים היושבים בהם, לא יהיה נכון יותר?