• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

פרנדלי, תלוי למי

כיצד הפכה הקהילה הגאה למגן בצבעי הקשת על מדיניותה של ישראל? חגי קלעי בעקבות אסי עזר ומסעותיו בעולם בשירות משרד החוץ
חגי קלעי

לפני כשנתיים התנדבתי בתור הרכז המשפטי של האגודה לזכויות הפרט. חלק מהתפקיד היה קבלת קהל וסיוע שוטף לפונים – רובם הגדול זוגות הומואים שהיו מודעים פחות או יותר לזכויותיהם ובאו להתייעצות. כמובן שאני לא מזלזל בפניות הללו. הן חשובות. צריך לתת לכל אחד את זכויותיו. ובכל זאת, הפניות המורכבות והחשובות יותר היו דווקא אלו שהגיעו מתוך אי-ידיעה ומתוך מצוקה; של אלו שאין להן יותר לאן לפנות.

אחד המקרים הקשים ביותר היה של א', גבר ערבי מהשטחים. פגשנו אותו, המנהל של המחלקה המשפטית ואני, בקפה של המרכז הגאה בגן מאיר. למעט שמו, לא ידענו עליו כלום. הדבר הראשון שהתגלה היה שהוא רעב. הוא לא אכל יומיים. עדי קנה לו ארוחה ואחרי זה התיישבנו לדבר. א' ברח מביתו בשטחים כי חשש לחייו. הוא הגיע לתוך שטחי הקו הירוק בלי כלום, ותוך זמן קצר נכנס למערכת יחסים עם גבר ישראלי מבוגר ממנו בהרבה. מערכת היחסים הזאת התבססה בעיקר על ניצול. א' עשה את שלל עבודות הבית והבישול ושימש לסיפוק מיני, ובתמורה זכה ליחס מתיימר ורודני. כמובן שהאפשרות של לצאת מהבית, בהיותו שוהה בלתי חוקי, לא עמדה על הפרק. אלינו הגיע א' מאחר ו"בן הזוג" זרק אותו לרחוב אחרי שהתנהג "לא כראוי".

ישבנו וניסינו לחשוב כיצד ניתן לסייע לא'. אף שרדיפה על רקע נטייה מינית מוכרת כעילת פליטות מכוח אמנת הפליטים, לא יכלה זו לעזור לו. אמנת הפליטים מחריגה פליטים פלסטינים (בצורה מכובסת כמובן, היא מחריגה כל מי שנתמך על ידי האו"ם מתחולתה, ובמקרה הפלסטינים הם היחידים העונים לקריטריון זה). הרציונאל של החרגה זו הוא רציונאל פוליטי הסובב סביב הזהות הלאומית של הפרט, וחוסר הרצון של האו"ם להתערב בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ובכל זאת, גם פליטים הנרדפים על בסיס זהותם המינית אינם יכולים לחסות בצילה המגונן של אמנת הפליטים בישראל אם הם פלסטינים. למעשה, גם לפליטים להט"בים שהם "סתם" לא יהודים הסיכוי לקבל מקלט הוא לא גבוה (למעוניינות, עורכת הדין ענת בן דור, מהקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת תל אביב, ערכה ניתוח מפורט של האופן שבו מוצאים להט"בים פלסטינים מההגדרה "פליטים").

חלופות אחרות לפתרון הבעיה – אין. החלופה הקרובה ביותר היא לנסות להעביר את הפליט למדינה אירופאית שתקלוט אותו. האתגר המורכב שבכך הוא כפול. מבחינת הפליט מדובר במרוץ מול השעון, מאחר והוא יכול להיות מגורש בכל רגע נתון. יתר על כן, הדרך היחידה של הפליט להתפרנס היא בפעילות לא חוקית, אבל רישום פלילי ימנע את יכולתו לעבור למדינה אירופאית. גם מבחינת מי שמסייע לפליט במעבר המצב אינו פשוט. סיוע אקטיבי מדי, למשל במזון ובמגורים, הוא בבחינת עבירה פלילית. לבסוף, ההליך ארוך, מתיש, דורש הסתגלות לתרבות חדשה וניתוק מוחלט מכל מה שהכיר הפליט במדינתו. לא כל אחד יכול לעבור תהליך קשה שכזה (עוד על האופן שבו עובד מנגנון אי הסיוע ללהט"בים פלסטינים אפשר לקרוא פה).

בסוף הפגישה א' הלך לדרכו ואמר שיצור קשר מבלי להשאיר פרטים. קשר כזה לא נוצר מעולם. איני יודע היכן א'. איני יודע אם הוא חי חיי עבדות, או אם הוא חי בכלל.

לתמוך ב"Such things"

באחרונה השיק משרד החוץ קמפיין הסברה לקידום הקהילה ההומו-לסבית הישראלית בארה"ב, בכיכובו של אסי עזר. עזר אמור לעבור במקומות שונים בארה"ב ולהציג את סרטו "אמא, אבא, יש לי משהו לספר לכם" תוך הסבר על הזכויות של הקהילה הגאה בישראל. מהלך זה של משרד החוץ אינו חריג אלא משקף קו הסברתי. כך, לדוגמה, גם בפרשת המשט עלו טיעונים דומים על ידי ישראל כנגד המשתתפים. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, חוזר על מוטיב זה כמנטרה בכל פעם שהוא רוצה להסביר כמה אנחנו נפלאים (למשל בנאום מול הקונגרס האמריקאי). בראיון שלו כאן, מסביר ראש הממשלה שמוזר שהשמאל האירופאי משתף פעולה עם האסלאם הקיצוני השולל זכויות אדם, בעוד שהוא אמור לתמוך ב"Such things". כמובן שמדובר באותו ראש ממשלה שלא מצא לנכון להתייחס לזכויות להט"ב במקומות בהם הדבר דרוש יותר, דוגמת מצעד הגאווה בירושלים, בכנסת או בכל בימה פנים-ישראלית אחרת.

אסי עזר והוריו, מתוך "אבא, אמא, יש לי משהו לספר לכם". הדרך היחידה ל"עלות" בסולם החברתי היא לקבל את כלליו. צילום: יח"צ

כששמעתי על הקמפיין לא ידעתי מה מכעיס אותי יותר: עובדת היותו יפויי קיצוני של המציאות, או עובדת היותו דמגוגי. החלטתי, מטעמי שיוויון, לא לקפח אף אחת מהחזיתות.

כי מה זאת אומרת, בעצם, שמדינת ישראל היא המדינה הידידותית ביותר ללהט"ב במזרח התיכון? עבור עשרות-אלפי להט"בים הנשלטים על ידי ישראל במישרין (בגדה) או בעקיפין (ברצועה) אין שום זכויות אדם, אף לא הבסיסיות ביותר, עם או בלי קשר לנטייתם המינית. כמובן שגם אין להם שום הגנה מאלימות בתוך הקהילה בה הם חיים על בסיס נטייתן המינית. הם, ככל הנראה, אינם אוכלוסיית להט"בית שראוי להגן עליה מרדיפות ואלימות. גם ללהט"בים שנולדו במקרה ערביות-ישראלים לא בדיוק קל ואלו נותרים בשוליים הרחוקים של החברה, חשופות לאלימות ללא מגן.

להיות נער או נערה טרנסג'נדרים בישראל זה גם לא להיט גדול. אפילו מי שסגור על עצמו לחלוטין ומי שיודעת שהיא רוצה לעבור את הליך שינוי המין ה"מלא", שיאפשר לה הכרה בתור טרנסג'נדרית ממוסדות המדינה (למשל, בשביל לא להיות מורשע בהתחזות לאדם אחר, כמקרהו של חן אלקובי) – התהליך לשינוי מין הוא תהליך משפיל. הוועדה בתל השומר הוא ועדה שמרנית, הדורשת מהאדם לוותר על כבודה, פרטיותו ואנושיותה בשביל להיות מסוגלת לחיות בזהות המגדר אותה הוא בוחר; גם הוועדה לבחינתו המחודשת של הנוהל לביצוע ניתוחים לשינוי מין, בה יושבים מספר רבנים שהצהירו בגלוי על עמדותיהם ההומופוביות, לא מסתמנת כישועה גדולה ומשמרת דפוסים של הסתכלות על טרנסג'נדרס כסוג של חולי נפש.

מתוך הקמפיין "Tel Aviv Gay Vibe". כאילו מלקקים פה דבש

כדאי לא לשכוח שאפילו ללסביות מהמיינסטרים הישראל יש רק פאב וחצי בתל אביב. ורק שנייה, מה על ההומואים, גולת הכותבת של זכויות הלהט"ב בישראל? כי גם הפאב היחיד של ההומואים בירושלים, השושן, נשרף בעבר הלא רחוק (באיסטנבול דרך אגב יש כמה אתרי גייז, וכך גם בדלהי ובמומבי), בחדרה נציגי ציבור פועלים באופן אלים להדרת הומואים, חברי כנסת מתבטאים נגד הומואים בגלוי וללא בושה מבלי לספוג שום ביקורת ציבורית על כך על ידי אותן ממשלות שנעזרות בזכויות להט"בים לתעמולה, ואפילו בתל אביב החיים של הומואים הם לא דבש.

אז נכון, אסי עזר הצליח לחדור לקאנון. וכמוהו גם נוספים, כמו אביעד קיסוס. כמובן, שבדרך הם נדרשו למלא את תפקיד עלה התאנה של תוכניות שוביניסטיות כמו 24/7 והאח הגדול (שגם נתנה במה להומופוב מנחם בן). כמובן, שעדיין הם כלואים בביצה קטנה וחונקת. אבל הם כביכול ההוכחה שמשהו משתנה.

האמנם?

חסד מופלא

בל הוקס, בכתיבתה על חוסר ההתקדמות של המהפכה הפמיניסטית, עמדה על הדברים יפה. הדרך הטובה ביותר לנטרל מהפכה, זעם ומרמור היא להביא את אותו שביב אחוז שעבורו החיים טובים בתור דוגמה לכך שהדברים משתנים. האחוז הזה לעולם לא גדל. הוא נשאר תמיד יעד נכסף אליו הדרך של רוב ההומואים, הלסביות, הבי והטרנס סגורה. המחיר של ההצלחה הזאת יהיה תמיד שיתוף פעולה עם המערכת המדכאת את מי שמצוי באותו המקום כמוך.

זאת לא דינמיקה חדשה. זה נכון לגבי נשים, שחורים, ערבים וקבוצות רבות אחרות. לפני זמן קצר יצא לי לשמוע בהרצאה של שופט אמריקאי בדימוס מעין גאווה מרומזת על כך שבניגוד לסטריאוטיפ, אף אחד משופטי בית המשפט העליון בארצות הברית אינו WASP. כמובן שכל התשעה למדו באותן אוניברסיטאות עלית ומקושרים באותם קשרים נכונים. אז בעוד שהמרצה ניסה להסביר איזו מוביליות נפלאה יש בארצות הברית, כל מה שהוא הצליח להסביר בעצם היה שהדרך היחידה לעלות בסולם החברתי היא לקבל את כלליו.

ובכלל עוד לא נגענו בכך שההשוואה למדינות המזרח התיכון מגוחכת. ממתי ישראל משווה את עצמה למדינות המזרח התיכון? ואם כך, אז למה להגביל את עצמו לזכויות להט"ב? הרי בישראל גם אחוז יודעות הקרוא וכתוב גבוהה מבמצרים, המצב הסוציו-אקונומי טוב יותר מבבגדד, והפשיעה נמוכה יותר מאשר בקולומביה. אז מה? נדמה לי שאחד מהעקרונות הבסיסיים בלוגיקה הוא ששתי טעויות לא עושות משהו לנכון (Two Wrongs Don't Make a Right). איזו מין אמירה היא שהומופוביה אחת מוצדקת בגלל שבסביבתה יש הומופוביה חמורה ממנה?

סרטון התדמית Israel – Gay Oasis:

וה כבר מביא אותי למה שמעצבן אותי באמת. כי גם אם נניח שמדינת ישראל באמת ובתמים מאמינה בשוויון זכויות, וגם אם נניח שאנחנו נמצאים בחתירה מתמדת לעולם של שחרור מדיכוי על רקע נטייה מינית או זהות ומגדר, איך ההנחה הזאת קשורה ליחסי החוץ של ישראל? זה בערך כמו שהאמריקאים יצדיקו את המלחמה בעיראק בטענה שאין בארצות הברית עבדות, או שאל-קאעדה יצדיקו את המתקפה על התאומים בטענה שהם לא מאמינים במילת נשים (ואם כבר אנחנו בנושא הזה, אפשר לחשוב על עוד קמפיינים לטובת ישראל על אותו המשקל, דוגמת קמפיין ברוח "בישראל יש מזג אוויר מצוין ולכן הכל מותר" או "בישראל נמצאת הנקודה הנמוכה ביותר בעולם, ולכן באופן יחסי אנחנו על הגובה").

למעשה, עצם הניסיון להשתמש בזכויות הלהט"ב בישראל ככלי תעמולתי בהקשרים אחרים, למשל בהקשר הפלסטיני, טומן בחובו באופן מובנה תפיסה להט"בופובית עמוקה. האמירה הסמויה היא שיש "לנו" (וה"לנו" הזה הוא בעצם לגבר-היהודי-האשכנזי-ההטרו) סל מוגבל של זכויות, ואם נותנים להומואים, זה בסדר שלא נשאר לפלסטינים. אם נותנים זכויות ללסביות יהודיות, מוצדק להיות אדישים לגורלן של לסביות פלסטיניות, אם נותנים זכויות לאסי עזר, מוצדק שלא לתת זכויות לטרנסיות שנאלצות לעבוד בזנות בתחנה המרכזית הישנה, מרחק של דקות ספורות משדרות רוטשילד.

במילים אחרות, הקמפיין הזה מבוסס, ביסודו, על מודל פטריארכלי. הוא מבוסס על ההנחה שללהט"בים בישראל אין זכויות טבעיות, ולכן אלו "מוענקות" להן. הוא מבוסס על האמונה שלאליטה ההגמונית יש זכות על המשאבים הכלכליים והציבוריים, על הרחוב, על המשפט, על הקרקע ועל חדר המיטות, ובכל פעם שהם נותנים לנו (והפעם ה"לנו" הוא לכל מי שלא עונה למודל הבלתי אפשרי, המדומיין והמטופש, משמע, רוב-רובם של אזרחי מדינת ישראל והא/נשים החיים תחת שליטתה) הם עושים עימנו חסד.

הכוונה היא לא שישראל לא צריכה לפעול לקידום זכויות הלהט"ב. היא צריכה. ועוד איך צריכה. כשישראל עושה זאת, היא מתחילה לכפר על חטאיה העמוקים כלפי הקהילה הגאה. אך כפרה זו אינה יכולה להיזקף לכף זכות ואינה יכולה להצדיק עוולות נוספות, ממש כפי שתשלום קנס או ביצוע עבודות שירות אינם יכולים להיחשב כתרומה לקהילה.

אחרי הרצח בבר-נוער, 2009. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

ספקטרום של מאבקים

חסן ג'ברין, בהתייחסו לפרשת אליס מילר, טען שהניסיון לקדם זכויות נשים בצבא הוא ניסיון בעל סתירה פנימית מובנית, שכן הצבא מעצם מהותו נועד לדיכוי האחר, ולפיכך, כל שמבקשת מילר לעשות הוא להתקדם בסדר הדיכוי ולא לערער עליו. הטענה הזאת חזרה לא מזמן באופן מעשי כשארגון הנוער הגאה העולמי ביטל את הכנס שתוכנן להיערך בישראל בגלל אישורו של חוק החרם.

השאלה האם אפשר לקדם מאבק בדיכוי אחד במנותק מסוגי דיכוי אחרים מורכבת וקשה לענות עליה. מצד אחד, ברור שכן. הניסיון להגיד שברגע שמערכת מסוימת מכילה יותר מפגם אחד צריך לטפל בכולם או באף אחד, יכול להיעשות רק על ידי מי שלא נאלץ לחיות בתוך אותה מערכת. להומו הישראלי אין מדינה אחרת. השאלות של מדיניות ישראל בשטחים ודאי שנוגעות לו, אבל הן חסרות משמעות ביחס לשאלה האם יכו אותו ברחוב כשהוא צועד עם בן זוגו. לטרנסית הישראלית שרוצה לעבור ניתוח יש צורך לעמוד מול הוועדה בתל השומר, עם או בלי הכיבוש. מצד שני, ברור שלא. ברור שהמאבק לא יכול להיות קוהרנטי אם הוא מבקש, באותה נשימה, לחזק את עצמך ולדכא את האחר.

דווקא מהנקודה הזאת אני חושב שאפשר להתחיל לחשוב מחדש על הדיכוטומיה שבין מאבקים נפרדים ומאבקים שלובים. כי לא באמת מדובר בניגוד בינארי. נדמה לי שהרבה יותר נכון לדבר על ספקטרום, שבצדו האחד מאבקים לקידום העצמי הקשורים בקשר הדוק לדיכוי האחר (למשל, המאבק של הומואים לפונדקאות בהודו המעורר שאלות מוסריות קשות ביותר), ובצדו השני מאבקים לקידום העצמי שהם גם מאבקים לקידום האחר (למשל, המאבק לפירוק יחסי הכפיפות הכלכליים, המשותף לאוכלוסיות מוחלשות רבות). באמצע יש הרבה מאוד מאבקים לקידום העצמי שאינם נוגעים לאחר לטוב או לרע. מאבקים של קהילה מסויימת למול השיח ההגמוני, שאינם פוגעים בהכרח, ואינם מיטיבים בהכרח, את מצבן של אוכלוסיות מוחלשות אחרות.

על הרקע הזה, הקמפיין של משרד החוץ הוא דמגוגי. הוא מבקש לקשור את הקהילה הלהט"בית בישראל לדיכוי של הפלסטינים. יש בכך סוג של סחר-מכר – אם תעזרו לנו בדיכוי, תוכלו להתקדם בקרב קהילת המדכאים. לעומת זאת, הפעילות של ארגון הנוער הגאה למשל לא נראית לי כמסייעת לדיכוי של מישהו, וקשה לי להבין כיצד ניתן להאשים את אותם בני נוער ובנות נוער, על מדריכיהם, במשהו שקורה ביחסים בין ישראל לפלסטינים.

בל הוקס. לצמוח מתוך השוליים

וכמובן, זה מחזיר אותנו לבל הוקס. כי גם על זה בל הוקס כבר כתבה. כי גם הדברים האלו ידועים. כי פמיניזם זה לכולם, והומוסקסואליות זה לכולן, ולסביות זה לכולמן, וערביות, וטרנסיות ומזרחיות, כל אלה היבטים של אותו מבנה-על היררכי. כל זמן שהמאבק שלנו הוא על מקומנו בתוך מבנה-העל, כל זמן שאנחנו מוכנים להשתמש באחד בשביל להצדיק את הפגיעה באחר, לא עשינו דבר. רק מרגע שנסכים לבזר את המרכז, לפרום את הקשרים ולנתץ את המשמעויות, יוכלו לצמוח מתוך השוליים המוקדים הלא-יציבים של המשמעות הלא-מדכאת, החורגת מקטגוריות של זהות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית לב

    אחרי שקראתי בשקיקה את המאמר, שמתאר בצורה מדויקת את הרגשתי לגבי השימוש של משרד החוץ בקהילה הגאה בתור עלה תאנה (כאשר העומד בראשו, והמפלגה שמאחוריו, לא טרחו במאום לתמוך באותה קהילה, שנרדפת על בסיס יום-יומי), רציתי רק להתייחס לפרט טכני קטן:
    הכנס המדובר לא בוטל. הכנס יתקיים, כמתוכנן, בעוד שלושה שבועות, וישתתפו בו נציגות ונציגים מרחבי העולם.
    הדבר ממנו משכנו את ידינו היה שיתוף הפעולה ההדוק עם ארגון הצעירים והסטודנטים הלהט"בים העולמי, IGLYO, מכיוון שלא יכולנו להסתמך על הבטחותיהם לתמיכה לאור התנודות בעקבות הקריאות לחרם, ולא יכולנו להרשות לעצמנו נזק בעקבות ביטול של הרגע האחרון.
    הכנס יתקיים, למרות קריאות להחרימו, ובכנס יידון גם הנושא הכאוב הזה, של זכויות האדם בישראל אל מול הכיבוש.

    אני מקווה שהקריאה הזאת לחרם הייתה האחרונה, ושמעתה והלאה, יוכלו ארגוני להטב"ק פלסטיניים וישראלים לשתף פעולה בצורה הדוקה כדי לשפר את מעמדם/ן של להטב"קים/ות ישראלים/ות ופלסטינים/ות, וליצור גשר בין העמים שיועיל יותר לקירובם האחד לשני מאשר הפניית גב הדדית.

  2. יוגב

    אתה כותב "הכוונה היא לא שישראל לא צריכה לפעול לקידום זכויות הלהט"ב. היא צריכה. ועוד איך צריכה. כשישראל עושה זאת, היא מתחילה לכפר על חטאיה העמוקים כלפי הקהילה הגאה. אך כפרה זו אינה יכולה להיזקף לכף זכות ואינה יכולה להצדיק עוולות נוספות, ממש כפי שתשלום קנס או ביצוע עבודות שירות אינם יכולים להיחשב כתרומה לקהילה."
    אני מסכים שכפרה זו אינה יכולה להצדיק עוולות נוספות, אבל האם היא באמת לא צריכה להיזקף לכף זכות? בעולם אוטופי, זהות מינית לא היתה גוררת אי-שוויון, אבל בעולם האמיתי, מה לעשות, היא כן. ולטעמי, כל פעולה שמנסה לצמצם את אי השוויון הזה היא מבורכת וראויה לשבח (גם אם אינה מצדיקה עוולות אחרות). במילים אחרות, אני לא חושב שיש פסול בזה שישראל "טופחת לעצמה על השכם" בהקשר הזה (אף על פי שיש עוד הרבה מה לעשות), מבחינה עקרונית לפחות. זה שבאופן ספציפי הקמפיין הזה הוא מגוחך ומהווה בזבוז כספי ציבור משווע זה כבר עניין אחר.

  3. נתן.

    כדאי גם לציין שהאוירה החיובית להומסקסואלים מתרכזת במדינת תל-אביב אותה מדינה שמושמצת על ידי כל נציגי השלטון החל בשרים וחברי כנסת וכלה בקציני חינוך למינהם שקובלים על מספר ההרוגים הנמוך.

    ולמרבה הפלא שכאשר צריך לנופף בגאוה בעולם פתאום הופכים את סמל "השמאלנות הרקובה " לראש שמחתנו.

    מעניין למה משרד החוץ לא מכין סרט על מתנחלי תפוח ויצהר ומפיץ אותו בעולם. האם יכול להיות שפטריוטים זקופי קומה ואיבר כמו ליברמן ואילון מתבישים בהם? לא יעלה על הדעת….

  4. אלעד דקר

    "הניסיון להשתמש בזכויות הלהט"ב בישראל ככלי תעמולתי בהקשרים אחרים"
    הוא בנוסף לכל הדברים הנכונים שחגי קלעי אמר גם האינפנטיליות בהתגלמותה.
    אני ממש מסוגל לדמיין לעצמי ילד קטן שמאשימים אותו במשהו לא טוב שהוא עשה וממשיך לעשות ברגעים אילו ממש, והוא מתחיל לבכות ולצעוק בקול גדול כמה שהוא בסדר בתחומים אחרים (כשלמעשה הוא ממש לא!), האינפנטיליות הזאת תמיד היתה קיימת בHasbara הישראלית אבל בשנים האחרונות היא מגיעה לשיאים חדשים.

  5. יונתם

    העניין לצערי, הוא שבריקודי מלים, יצליחו מי שעינם תמיד צרה במדינת ישראל, וחשים אישית כי היא המשטר הגרוע ביותר ביקום, למצוא סיבות מדוע אסור לומר מילה טובה על ישראל.

    כל יוזמה להציג את ישראל ותושביה באור חיובי בנושא כלשהו תיתקל מיד בתילי תלים של מלים, לרוב דווקא מהצד שטוען לרוממות חופש הביטוי, שיסבירו מדוע ביטוי חיובי שכזה אינו ראוי בעינם.

    באופן דומה, חתמה ד"ר אלחנן-פלד על מכתב הקורא להחרים ביקורה בדרא"פ של יוזמה פרטית של צעירים ישראלים, מימין ומשמאל, להציג את ישראל באופן חיובי בחו"ל וליתן תמונה מעט רחבה מזו המוצגת שם בד"כ.

    חופש הביטוי, אליבא דנאמני אתר העוקץ וחבריהם לאידואולוגיות השמאל מתקיים רק כל עוד הוא מוטה כנגד ישראל.

    מילה טובה אסור, כי אנחנו לא מושלמים ולכן ראוי רק להצביע על הפגמים.

  6. פריץ היקה(הצפונבוני)

    יש והיו מדינות גרועות מישראל ,אבל כאזרח ישראלי יש לי האחריות להאבק בעולות השלטון והן מרובות מספור,סרבנות שלום בראש ומה שנובע מזה.
    כשמחתמת אלג'ריה היתה עדיין בעיצומה היציע השב"כ הצרפתי לדה-גול לפעול נגד סרטר שנהיל מאבק נגד שליטת צרפת באלג'ריה. תשובתו היתה: עזבו אותו גם הוא צרפת למנהיגים אצלנו אין את שאר הרוח הזה.
    אז לידעת יונתם וחבריו: גם אנחנו ה,,סמולנים-עוכרי ישראל" גם אנחנו ישראל וחובתינו להאבק על דמותה ושלומה של המדינה כפי שאנחנו חושבים לנכון. כנראה שממש אינכם יודעים באמת מה זאת דמוקרטיה וזכויות מיעוט.

  7. אפרת

    היי אתם שם, בועת תל אביב היא לא מדינת ישראל.
    הומואים בדויים או לסביות ערביות או טרנסיות חרדיות, כל אלה חווים מדי יום התעללות והשפלות שדי בהן כדי להרוס חיים שלמים.
    אל תתבלבלו, החיים מחוץ לתל אביב עבור בעלי שוניות בנטייה המינית הם גיהנום!

  8. יונתם

    אתה מפספס את הנקודה, פריץ היקר. אינני אומר שאין מקום לביקורת על מדינת ישראל. נהפוך הוא, ביקורת על המדינה יש גם לי, מכיוונים שונים לגמרי מאלו שלך, וראוי שתהיה גם לך מכיוונך.
    הנקודה שהעליתי היא שמשום מה, לדעת המחנה האידאולוגי אליו משתייכים אתה ומרבית המגיבים והכותבים באתר זה, וכן רבים בשמאל "העקבי" מילה טובה על ישראל היא בבחינת רעה אסורה, וכל יוזמה להציג גם את הצדדים החיוביים בישראל, ויש רבים כאלה והם כוללים גם אתר זה והדעה השונה המוצגת בו לרוב, נתקלת ישר בקיתונות של בוז.
    העובדה שישראל אינה מושלמת אינה סיבה להדחיק, להעלים ולתקוף כל דבר חיובי בה.
    העובדה שאתה לא מוכן לקבל שונות מחשבתית, אלא פוטר אותה ב- כנראה שאינכם יודעים…, מוכיחה שוב את הנקודה שלי בדבר העיוורון שלך דווקא למהות הדמוקרטית. יש עוד הרבה עשייה לפנינו. אני חושב שאת המקולקל צריך לתקן ואת התקין צריך לרומם. אתה חושב שעד שלא יתקנו את כל המקולקל, אסור לומר שמשהו תקין כאן, וכל אזרחי המדינה שהם לא אתה הם מפלצות דיקטטוריות.
    זו בדיוק הסיבה שהציבור מתרחק כבר שנים מהשמאל "העקבי" (יותר נכון להגיד שאתם מרחיקים אותו בכוח).
    ככל שתגיד לי שאני תמיד לא בסדר (אפילו מעצם כך שאני מתעורר בבוקר במדינת ישראל), יהיה לי ברור יותר שהבעיה היא המשקפיים שלך שגורמות לבוחן מציאות עקום.

  9. פריץ היקה הצפןנבויני

    אני משנת 1937 בארץ אז פלסטינה . קי בלתי חינוך ,,ציוני טוב" וספגתי את התעמולה הציונית. אבל כיום אני מתקשה לראות צדדים חיובים אינני תועמלן של ,,הסברה" וחובתי כפעיל שלום וחברה להאבק נגד דרכו של הממסד השלטוני סרבן השלום ואידאולוג השוק החפשי הפרוע. גם ירמיהו הנביא היה ,סמולן עוכר ישראל" שקרא: ,,עבדו את מלך בבל וחיו"( איפוא הכבוד הלאומי שלו? שלא כתב על הצדדים החיוביים של יהודה וחבל שלא שמעו לו זה שאני במיעוט קטן לא אומר שדרכי לא נכונה.
    מדינה ששולטת עשרות שנים על מליוני אדם חסרי כל זכויות , מברברת על שלום אבל לא חושבת אפילו לעשות את מה שצריך להשיג שלום. איננה מדינה דמוקרטית אלא מדינת רשע .וצבאה הוא צבא התועבה לישראל.

  10. יונתם

    שים לב לתגובתך ידידי. משורותיה אני למד שאתה מתנגד לאידיאולוגיה הכלכלית המנחה את מדינתנו, ולדידך הדרך הפוליטית גם כן שגויה היא, ועל כן, אתה מסיק שאסור לומר דבר טוב על יחסה של החברה והמדינה בישראל על זכויותיהם ומצבם של בני הקהילה ההומוסקסואלית.

    מרוב שנאה לא נותר בך אפילו שמץ מקום להכיר בטוב. וזו בדיוק הבעיה עליה כתבתי בתגובותיי.

    שנית, אתה כנראה אדם מאוד מיוחד וחזק אם הצלחת להתגבר על "התעמולה הציונית" שקיבלת מינקות. כנראה שרק אתה אדם חושב בעל שאר רוח, להבדיל מכולנו הסומים. אף אחד לא מבקש ממך להיות "תועמלן" של "הסברה" (מונח מזלזל אמורפי שנוע לפסול דעות חיוביות כלשהן, ומשמש באופן מזלזל כזה לרוב את שונאינו בחו"ל – מעניין שבחרת לעשות בו שימוש), אלא רק להיות קצת הוגן כלפי אחיך, שאר אזרחי ישראל. אם אתה מתקשה לראות דברים חיוביים, צר לי עליך שעולמך כה שחור. נסה להחליף משקפיים.