• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

הדשא הזה הוא פצע

צילומי סרט בגן לוינסקי. סתם סרט על אהבה, לא קשור למחאה, לא משהו פוליטי. עד שמולה, ממפוני המאהל, מביא את האמת לפנים. אבי בלכרמן מספר
אבי בלכרמן

עיתונאי אזרחי, ממייסדי ועורכי הדף ״צדק חברתי חדר המצב״ ומתעד מאבקי חצר אחורית

הלילה שבין רביעי לחמישי השבוע, גינת לוינסקי. חבורת סטודנטים ממכללת "ספיר" מצלמת סרט גמר ברחבת הדשא המגודרת, שהיתה עד לפני חודש וקצת המאהל.

הדשא כל כך ירוק וגבוה, איך לא. דבר לא הפריע לו לצמוח בחודש הזה. רגל אדם לא דרכה כאן מאז אותו בוקר קשה של פינוי. בכל פעם שעברתי לידו, תהיתי אם כל מה שהתרחש על האדמה הזאת בקיץ ובראשית הסתיו, כל האהבה והתקווה, ההתעוררות והכאב, אם כל אלה נמצאים עכשיו בשורשי הדשא שהחליף את המאהל, עושים אותו לכל כך זקוף, ודשן.

זוג שחקנים מצטנף בפנים, שעון על עץ. איש קול גוחן מעליהם. הצלם ממש נצמד לפניהם. מרגיש קצת כמו סרט טבע בשמורה נדירה. סרט עלילתי שבמרכזו זוג אוהבים בדרום העיר. גופי תאורה אימתניים מציפים באור בהיר את השטח. מושכים חשמל מעמוד תאורה עירוני. בפעם האחרונה שמישהו התחבר לעמוד הזה זה נגמר ב-15 עצורים, בשוקרים חשמליים ובגז מדמיע. באלימות קשה של שוטרים ופקחים. שם גם התחיל הקשר שלי עם לוינסקי, כשיצאתי לסקר את האירוע הקשה עבור חדר המצב. אבל זה היה מזמן, ובמקום הקשוח הזה מי זוכר את כל זה עכשיו?

מחוץ לגדר, סמוך למתקני המשחקים, שרועה על קרטונים, ישנה חבורת פליטים. קר הלילה. והם מכוסים בסדינים דקים, חשופים לצינה החודרת גם את המעיל העבה שעלי. צמודים זה לזה, פגיעים כל כך.

רחבת הדשא המגודרת, עד לפני חודש וקצת – המאהל. צילום: ליאת חלווני

שתיים בלילה. שני פקחים מגיחים פתאום וברגליהם מעירים את הישנים, מבקשים מהם להתפנות מטווח העין למקום בו יהיו שקופים יותר, מורגשים פחות. סאבר ואני ניגשים אליהם. ניכר שהם נבוכים, שגם תנועות הרגל מבקשות לרכך ככל האפשר. לא להכאיב או להשפיל. קשה לנו, הם אומרים. אנחנו איתכם יותר ממה שאתם חושבים. בכירי העיריה יושבים בביתם וצופים במצלמות הגן. מתקשרים גם באמצע הלילה ודורשים מאיתנו לצאת ולפנות. הנה שם, על גבעת הדשא בה ישנתם אתם אחרי שפינינו את המאהל, יוכלו לישון בלי שנפריע להם.

קדימה קומו, אנחנו מבקשים מכם לעבור לשם, צועק אחד מהם. אתם רואים שקר להם, אומר סאבר. אולי תביאו להם תה? אתם יודעים שלפני כמה ימים מת כאן פליט ממכת קור? החברים שלו מצאו אותו קפוא בבוקר. לא הצליחו להעיר אותו. היה ותיק בגן. מי זה ? מתעניין אחד מהם. בטח אני מכיר אותו בפנים…

חברו חוזר עם מגש מלא כוסות תה חם. מחלק לפליטים שזה עתה גירש. יד אחת מסלקת. האחרת חומלת, מפצה במשקה חם.

אחד הפליטים לא נענה להפצרות ובקושי מגיב. משהו לא בסדר איתו, אומר הפקח לחברו. בוא נזמין לו אמבולנס. "יש כאן פליט שלא מגיב אלינו, נראה פצוע בראש. הראש חבוש", אומר הפקח בטלפון. כשהאמבולנס מגיע הם ממהרים להסתלק, נמנעים מהמפגש עם אנשי מד"א, עם הצורך להסביר או לעבוד יחד.

ישנים בלוינסקי. יד אחת מסלקת. האחרת חומלת. צילום: קרן מנור / activestills.org

שלוש בלילה. מולה, ממפוני המאהל, מגיע לפתע. מרחוק מבחין באור העז, בתכונה סביב השטח המגודר. המבט בעיניים, הזעם, הפנים המתכווצים בכאב פשוט אומרים הכל. מי אלה? הוא שואל אותי. מה הם עושים כאן? מה הם מצלמים? סרט, אני אומר לו. סתם סרט על אהבה. לא קשור למחאה. לא משהו פוליטי. זוג אוהב בדרום תל אביב.

הם שקרנים, זה לא יכול להיות. מישהו יודע מזה? מי נתן להם להיכנס? מי נתן להם למשוך חשמל? הכל מסודר אני עונה לו. העיריה אישרה הכל. החשמל מהעמוד משולם. יש להם אפילו קבלה. הוא קרוב להתפוצץ, הידיים מנופפות באוויר בזעם, המילים חדות, הוא מקלל. דמעות בעיניו. אף אחד לא מצלם פה כלום. תצאו מפה עכשיו! בידיו הוא מנתק את החשמל, שולף את החוטים מהעמוד עוד לפני שאני מספיק לזנק עליו.

חושך נופל על הסט. הכל עוצר. חבורת סטודנטים המומה מתקבצת סביבו, מנסה להבין. אתם חייבים להבין, אני אומר. המקום הזה הוא צלקת. אפילו החשמל הזה שמשכתם מעמוד התאורה הוא פוליטי. כשאנחנו משכנו אותו זה נגמר כפי שנגמר.

אתם מצלמים סרט בבית שלי. אתם יודעים כמה כאב יש במקום הזה? כאן גרתי! צועק מולה. איזה סרט אתם מצלמים פה בכלל? צלמו אותנו, אותי, ספרו מה קרה כאן! תבין, אנחנו איתכם, אומרת סטודנטית מבוהלת אחת. באמת איתכם. כולנו היינו הקיץ בכל ההפגנות. המחאה הזאת חשובה לנו, אבל עכשיו אנחנו מצלמים כאן סתם סרט סטודנטים. במקרה קיבלנו את המקום הזה. חשוב היה לנו למקם את העלילה דווקא בדרום העיר. אבל זה באמת לא קשור למחאה.

לא יכול להיות שזה מה שאתם מצלמים כאן. אתם לא אומרים לי את האמת. צורח עליה מולה. השטח הזה הוא פצע, את מבינה? פצע! אנדרטה! תצאו ממנו, תעופו מפה!

מולה, אנחנו מבינים את הכאב שלך. תאמין לי שגם לנו זה כואב, מנסה סטודנט אחר. אנחנו מבטיחים שעל הבוקר לא נהיה פה. הכל יישאר כמו שהיה. רק תן לנו בבקשה לסיים לצלם את הסרט.

הצעקות נמשכות שעה ארוכה. הצילום נפסק, כולם מנסים להרגיע. מבט ספק חושש ספק מתחנן בעיניים. אנחנו לא נספיק לסיים ככה, אומרת מישהי. אם לא תהיה ברירה נפנה למשטרה, אומר לי מישהו בצד. אני מושך בכתפיי. מישהי מציעה למולה קפה. אחרים שותקים נבוכים. מתכנסים אל תוך הסוודר או הצעיף. פתאום הוא מתיישב עם כמה בנות על הארץ, משהו בשפת הגוף מתרכך מעט. הם מתחילים לשוחח. ברקע מתחדשים אט אט הצילומים. מדי פעם עולים הטונים ועימם שוב המבטים המתחננים מהסט.

אתה יודע? אומרת לו מישהי בחיוך קטן. אני לא חושבת שיש באמת הבדל ביננו. אין הבדל? משיב לה מולה, את עשירה ואני עני… אני עשירה? משתוממת הסטודנטית. את יודעת מה זה עשיר ומה זה עני? שואל אותה מולה. עשיר זה אדם שיש לו מה לאכול ויש לו איפה לישון בלילה. עני זה עני.

שקט חותך את האוויר הקר. כולם כובשים מבטיהם באספלט.

בושרה ביום הפינוי. צילום: אורן זיו / activestills.org

אני אפריקאי. שחור. הוא לוחש. האדם האפריקאי נלחם. לא מוותר. אני לא מוותר. שום דבר לא באמת יכול לשבור את האדם האפריקאי. הוא מבקש את האמת. את הצדק. את השיוויון. לא את השליטה והדיכוי של האחר. זה מה שניסינו לעשות כאן, במקום הזה שבו אתם מצלמים עכשיו. על כל זה לעולם לא נוותר. גם אם יפנו אותנו. גם אם יעצרו. גם אם זה יקח לנו עוד חמישים או מאה שנה.

ארבע וחצי לפנות בוקר. אני נוסע הביתה. חושב על הסטודנטים שביקשו בתמימותם לעשות סרט א-פוליטי במקום כל כך פוליטי וקיבלו את מולה שבדרכו הסביר להם כמה זה מופרך. חושב על מולה ששטח שם את כאבו ואת לבו השותת וזכה להיות מובן, להישמע, להיכנס להם לתסריט.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אפרת

    הדשא הזה הוא באמת פצע. כזה דיסוננס.