• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

המלה שמתחילה בא'

אל תגידו לאודי אלוני שאין אפרטהייד במדינת ישראל, הוא מכיר את זה היטב מהבית. תשובה למאמרו של השופט ריצ'רד גולדסטון ב"ניו יורק טיימס"
אודי אלוני

אני כותב מאמר זה כיהודי ישראלי שגדל והתחנך בלב הציונות החילונית. הורי מייצגים את כל מה שנחשב יפה וטוב במדינת ישראל בעיני יהודים הומניים מסוגו של השופט ריצ'רד גולדסטון, אשר במאמר דעה שפירסם באחרונה ב"ניו יורק טיימס" הכחיש את קיומו של אפרטהייד בישראל.

אמי נלחמה כל חייה למען שיוויון אזרחי לנשים, הומואים ולסביות וכמובן פלסטינים ופלסטיניות. אבי, ממקימי מנהל מקרקעי ישראל, היה אחראי על כל אדמות הממשלה וטען תמיד שאדמה שייכת למדינה ולא לאנשים פרטיים – טענה שעל פניה נשמעת כאילו באה מהאוהל ברוטשילד. לכן, כנראה, הייתי עיוור לעובדה שבשם ממשלת ישראל היה אבי עסוק בין השאר בהעברת בעלות על אדמות של פלסטינים החיים מזה דורות בארץ, לידיהם של יהודים שמקרוב באו; רק אידיאולוגיה חזקה במיוחד יכולה לעוור אותנו כך שלא נראה, ואם נראה שלא נבין, שאבי ניהל ושיתף פעולה עם מדיניות אפרטהייד אגררית עוד הרבה לפני כיבוש השטחים ב-67'.

האפרטהייד היהודי בישראל שונה בהרבה מזה שהיה בדרום אפריקה, בחלקו הוא אכזרי יותר ובחלקו ליברלי יותר והינו בעל מבנה ואינטרסים שונים. אך השוני העיקרי הוא שבעוד האפרטהייד בדרום אפריקה היה בחוק עצמו, הרי שבישראל עסוק החוק כולו בלהסתיר ולטהר את הפרקטיקה של האפרטהייד – פרקטיקה שבית המשפט העליון הוא נדבך מרכזי בה.

כמי שניסה תמיד להפוך את החברה הישראלית לטובה יותר, הסתירות הפנימיות בבית הורי – בין הרצון לשוויון אזרחי לבין הרצון לגזול כמה שיותר אדמה מפלסטינים – לא הותירו לי ברירה אלא להוריד את המשקפיים האידיאולוגיים שהרכיבו לי בילדותי ולבחון את המציאות. לא אבדוק את המוטיבציות האישיות של השופט גולדסטון בכתיבת מאמר זה, אשאיר זאת ליהודים שאיימו לגזול את משפחתו ממנו; במאמר זה אני רוצה לטעון שהטקסט שלו עצמו הוא ההוכחה למבנה האידיאולוגי הגזעני. הטיעונים שהוא מעלה בעד ישראל הם לא רק פגיעה בערכי היסוד של היהדות, כמו שיהודים הומנסיטים מסוגו ומסוגי רוצים לתפוס אותה, אלא גם נזק בלתי-הפיך לקיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית.

ריצ'רד גולדסטון. שפתו חושפת את שהוא מנסה להסתיר. צילום: UN-photo, jean marc ferre, cc by-nc-nd

כך, למשל, גולדסטון מפרק את הלאומיות הפלסטינית לחלקים שאינם רשאים לתפקד כיחידה תרבותית, כלכלית ופוליטית אחת, בעוד שמנגד הקהילה היהודית מתפקדת כולה כיחידה הומוגנית אחת. ישנו מרחב גיאוגרפי ופוליטי אחד בין נהר הירדן והים התיכון. כולו תחת ריבונות ישראלית מזה 44 שנה. השמים, הים, הגבולות, מקורות המים, מערכת המשפט והשליטה הביטחונית והאזרחית – כולם תחת ריבונות ישראלית. במרחב הנ"ל מתקיימים שני עמים שהתהוו במאה הקודמת: האחד יהודי-ישראלי והשני ערבי-פלסטיני. מאמרו של גולדסטון מבליט בלי משים את האסטרטגיה הגזענית-דמוגרפית מאז קום המדינה, שבה היהודי תמיד שולט על ידי שמירה על רוב דמוגרפי – באופן אלים של חלוקת האומה הפלסטינית לחלקים שכביכול אינם שייכים לאומה אחת.

היום חיים כאן כ-6 מיליון יהודים וכמעט 6 מיליון פלסטינים. בעוד היהודים חיים כעם אחד עם זיקה לתפוצה היהודית, שיהודיה רשאים בכל רגע נתון להפוך לאזרחים מלאי זכויות בישראל, העם הפלסטיני מפוצל בכפייה לחמישה חלקים נפרדים, משוללי האפשרות לתפקד כעם: בערך מיליון וחצי עזתים, מיליון וחצי אזרחי ישראל, שניים וחצי מיליון פלסטינים בגדה המערבית, וכ-300 אלף פלסטינים תושבי ירושלים. בנוסף, ישנה גם התפוצה הפלסטינית שאינה יכולה לחזור לארצה.

הוראות להצדקת אפרטהייד והכחשתו בו בזמן:

גולדסטון מתאר חזון אוטופי בו לכאורה קיימות שתי מדינות לעתיד לבוא, האחת ישראל והאחת פלסטין. אך חזון זה בדיוק מאפשר מדיניות אפרטהייד אכזרית בהווה המתמשך. השופט מתייחס ליהודי כבעל זכויות לאומיות החי במרחב אחד רציף, ולפלסטיני כבודד החי במרחב מפוצל מקהילתו. פשעי האפרטהייד בישראל מתמקדים באי-זכותו של הפלסטיני להיות פלסטיני שלם, כאשר אפילו זכותו לזכור ולהתאבל על יום אסונו, הנכבה, נשללה ממנו על ידי כנסת ישראל. כך ששפתו של גולדסטון חושפת את שהוא מנסה להסתיר: אפרטהייד שבבסיסו רק היהודי נתפס כסובייקט ואילו הפלסטיני נתפס כאובייקט.

1. חצי מיליון יהודים התיישבו באזור שנכבש אחרי 67' ושהינו תחת שליטה צבאית יהודית, סיפוח לא-חוקי או אוטונמיה חסרת שיניים פלסטינית. האדמות הללו נשדדות מחקלאים או מתושבים פלסטינים רק בגלל מוצאם האתני ומועברות לידיים יהודיות רק בגלל מוצאם האתני. לאותן אדמות שנשדדות על ידי מדינת ישראל לאור יום, מגיעים גם אנשים בעלי אזרחות זרה ומתיישבים בהם בעזרת סבסוד ענק של כספי משלמי המיסים הישראלים האמריקנים. לעומתם, פלסטיני החי ברמאללה אינו יכול אפילו לחשוב לבוא להתיישב בבית אביו שבחיפה וביפו או להתחתן אם בחירת לבו בעלת אזרחות ישראלית ולבוא לחיות שם יחד איתה.

2. בית המשפט העליון הוציא צו פינוי למשפחות פלסטיניות בשכונה הירושלמית שייח ג'ראח והעביר אותה לבעלות יהודית על פי מסמכים מלפני 1948, בעוד פלסטיני לעולם לא יקבל את אדמתו וביתו חזרה גם אם ישנם מסמכים.

3. אסירים ביטחוניים יהודים מקבלים זכויות ביקור, קיצור מאסר וחופשות בית. אסירים ביטחוניים פלסטינים אזרחי ישראל לעולם לא יקבלו זאת, גם אם הביעו חרטה (להבדיל מיהודי שלא הביע חרטה). זאת אך ורק בגלל מוצאם האתני.

4. מדינת ישראל מנסה לייצר מאחז עיניים של חוק שווה לאזרחי ישראל היהודים והפלסטינים, אך כל תוכניות המתאר, הריסות הבתים, ההשקעות בתשתיות – כולם מפלים באופן חד-משמעי את האוכלוסייה הפלסטינית. בכך מנהלים אפרטהייד אדמיניסטרטיבי, השונה מהאפרטהייד החוקתי ששמור ברובו לפלסטינים שאינם אזרחי ישראל. החוק עצמו מייצר את האפרטהייד על ידי חלוקה פיקטיבית של הפלסטיני ליחידות משנה. בסיפוח ירושלים המזרחית למדינת ישראל החילה המדינה את החוק הישראלי על השטח הפיזי אך לא על תושביה הפלסטינים, וייצרה מעמד חדש של אזרחים חסרי זכות הצבעה. האם זה לא אפרטהייד?

גולדסטון טוען שהפיתרון התיאורטי של שתי מדינות לעתיד לבוא, מספק הסבר חוקי ומוסרי לא לראות את ישראל כמדינה המיישמת חוקי אפרטהייד. אולם מדינת ישראל הקימה וממשיכה לתחזק ולהרחיב התנחלויות באותם שטחים שגולדסטון והחוק הבינלאומי מכירים כשטחי המדינה הפלסטינית לעתיד לבוא. אותן התנחלויות הם ליהודים ואך ורק ליהודים וכבר מיושבים בהן חצי מיליון יהודים. במקביל, המדינה לא בנתה אף התנחלות אחת לפליטים פלסטינים ואחרים, באותו שטח שכביכול מיועד להם. והרי רק זה לבדו מצדיק כדי לטעון על פי ההיגיון של השופט עצמו, שישראל מנהלת מדיניות אפרטהייד.

גולדסטון טוען שהטריבונל לבדיקת ישראל כמדינת אפרטהייד שהוקם בדרום אפריקה הוא חד-צדדי. אם כן אני מזמין אותו ואת מדינת ישראל למשפט בניו יורק, שבו נבחר יחדיו את השופטים.

הכותב הוא סופר וקולנוען, מחבר הספר החדש: "What Does a Jew Want? On Binationalism and Other Specters"

הפוסט פורסם באנגלית במגזין סלון.קום

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נתן.

    כדאי להזכיר את ערביי מזרח ירושליים שנחשבים אזרחי מדינת ישראל אבל אינם יכולים להשתתף בבחירת השלטון, מצב שהוא אפליה בסיסית שעונה על הגדרת ה"אפרטהייד" אחד לאחד.

  2. פריץ היקה(הצפונבוני)

    יישר כוח. הקץ לצביעות.

  3. חנן שליב

    עזוב אותך מגולדסטון,משט טורקי ואפילו "הדרת נשים".
    אתה אודי אלוני,כן דווקא אתה מכולם (הבן של שולה וראובן) הצלחת להציב את הדילמה הנוראה שלנו ,המנסים כ"כ לחיות חיים איכשהו הומניים וציוניים כאן בא"י על "השפיץ בעובי 1 מ"מ של הדילמה.כנראה שגם אם נסתלק סו"ס מאסון הכיבוש נאלץ להמשיך ולחיות עד הסוף שאותו שפיץ נעוץ בנו.

  4. אלי אמינוב

    מן הראוי שאודי ינסה להכניס את המאמר לניו יורק טיימס.