לא תם ולא נשלם

עמותת "גישה" הוציאה דו"ח מרתק העוסק באחריותה של ישראל על רצועת עזה – החל בשליטה הפיזית וכלה בסוגיות משפטיות. התקציר לפניכם/ן
העוקץ

בשנים האחרונות עומדת רצועת עזה בלב ויכוח משפטי בעל השלכות הולכות וגוברות על המציאות המדינית באזור, כמו גם על חייהם של פלסטינים וישראלים. במרכז הוויכוח עומדת שאלת המעמד המשפטי של עזה אחרי שישראל הסיגה משטחה את כל בסיסי הקבע הצבאיים ואת ההתנחלויות בספטמבר 2005. העמדה הרשמית של מדינת ישראל היא שכיבוש הרצועה, שהחל בשנת 1967, בא אז אל קצו, ואיתו פג תוקפם של דיני הכיבוש ביחס אליה. לפי עמדה זו, חובותיה של ישראל כלפי תושבי הרצועה נובעות אך ורק מדיני הלחימה, שממשיכים להיות בתוקף כל עוד נמשך מצב של עימות אלים בין צבאה לבין ארגונים חמושים מן העבר השני של הגדר.

בשנת 2007 פירסמה עמותת גישה את נייר העמדה "כובשים מנותקים", בו טענה שדיני הכיבוש עדיין חלים על כל פעולות ישראל ביחס לרצועת עזה, וזאת בשל השליטה הניכרת שהיא עדיין מפעילה עליה. הדו"ח הנוכחי, "מדד השליטה", נועד לעדכן את הניתוח המשפטי ההוא ולהתאימו לשינויים שחלו במציאות ובדפוסי השליטה של הגורמים השונים על רצועת עזה מאז שנת 2007, בין היתר כתוצאה מהשתלטות תנועת חמאס על השלטון הפנימי בעזה.

מסמך זה ממחיש כיצד, גם אחרי ההתפתחויות של השנים האחרונות, ישראל ממשיכה לשלוט במרחב האווירי ובמים הטריטוריאליים של רצועת עזה, בניהול מרשם האוכלוסין הפלסטיני ובמעבר אנשים וסחורות אל עזה וממנה. כמו כן, ישראל מוסיפה לקיים נוכחות פיזית מסויימת בשטחה של הרצועה, לגבות מכס ומע"מ עבור סחורות שנכנסות לרצועה, ולשלוט בתשתיות של רצועת עזה, באמצעות התלות שלהן באספקה מישראל.

האם משמעות הדבר היא שעזה עודנה כבושה בידי ישראל? בנייר העמדה נתייחס ל"סיום הכיבוש", הן בעזה הן בגדה המערבית, כאל תהליך שמתרחש לאורך זמן; כיום אנו נמצאים אי שם על הרצף שבין כיבוש לבין סיומו, קרי מצב בו ישראל כבר ויתרה על סמכויות שלטוניות מסוימות ברצועת עזה ובגדה המערבית ומאפשרת לרשויות הפלסטיניות להפעילן, אולם מוסיפה להפעיל סמכויות שלטוניות אחרות ואינה מאפשרת לאחרים להפעילן. בשל כך, לא ניתן לקבוע כי הסתיים הכיבוש ברצועת עזה, ולכן דיני הכיבוש של המשפט הבינלאומי ממשיכים לחול לגבי ישראל באותם תחומים בהם היא מוסיפה להפעיל שליטה על חייהם של התושבים הפלסטינים. בתחומים בהם ישראל העבירה סמכויות או ויתרה עליהן ומאפשרת לגורמים אחרים להפעילן – אחריותה כלפי האוכלוסייה האזרחית פוחתת או מתאיינת.

בנוסף, למשך תקופת מעבר, ישראל תוסיף לחוב חובות גם בתחומים בהם ויתרה על שליטתה, עד שנציגי העם הפלסטיני יוכלו להפעיל את ריבונותם בצורה עצמאית. זאת, על-פי דוקטרינת פוסט כיבוש, אשר מחייבת הגנה על האוכלוסייה האזרחית במעבר שבין כיבוש למימוש ריבונות חוקית. כמו כן, ישראל מוסיפה לחוב חובות גם מכוח דיני זכויות האדם, בכל מקום בו הפעולות של גורמיה הרשמיים משפיעות באופן משמעותי וישיר על תושבי עזה.

הרשויות הפלסטיניות, אף שהן אינן גורמים מדינתיים (והכרה במדינה פלסטינית לכשעצמה לא תהפוך אותן לכאלה), חבות אחריות בתחומים בהם הן שולטות, מכוח דיני זכויות אדם ודיני לחימה.

כיום, ישראל מפרשת את חובותיה כלפי תושבי רצועת עזה (ובמידה פחותה גם כלפי תושבי הגדה המערבית) כמוגבלות לחובות "מינימליות", הנגזרות ממסגרת משפטית של דיני לחימה. בהקשר זה, היא מאפשרת מעבר אנשים רק "במקרים הומניטאריים חריגים", ובתקופות שונות הגבילה את מעבר הסחורות לאלה ש"חיוניות להישרדות האוכלוסייה האזרחית". לעומת זאת, עמדת עמותת גישה הינה כי ישראל מחוייבת מתוקף דיני כיבוש ופוסט כיבוש לאפשר את רמת התנועה של אנשים וסחורות הנחוצה לקיום חיים תקינים ולהגביל תנועה רק אם קיים צורך בטחוני קונקרטי ותוך איזון עם צרכיהם של תושבי עזה וזכויותיהם.

על ישראל לקיים את חובותיה על פי המשפט הבינלאומי, בכך שתאפשר מעבר חופשי של אנשים ושל סחורות מרצועת עזה ואליה, בכפוף לבדיקות פרטניות ולהסדרי מעבר שנותנים מענה לצרכי הבטחון של ישראל ומקיימים את חובותיה לדאוג ולסייע לקיומם של החיים התקינים בתוך רצועת עזה. משום שפיתוח כלכלי וחברתי, איחוד משפחות, גישה לחינוך ואפשרות לקבלת טיפול רפואי הולם תלויים במידה רבה באפשרות לנוע ולהעביר סחורות, על ישראל לאפשר את רמת חופש התנועה הדרושה לא רק להישרדות אלא גם לשגשוג, פיתוח וקיום זכויות הפרט.

אף שהניתוח שמוצג בנייר עמדה זה מתמקד ברצועת עזה, הוא עשוי להועיל להבנת חובותיה של ישראל בשטחים הפלסטיניים בכלל, בייחוד לאור שינויים אפשריים במרכיבי השליטה שעשויים להתרחש בעתיד, בין היתר כתוצאה מהכרה בינלאומית אפשרית במדינה פלסטינית. בין אם מדובר במדינה או בכל ישות אחרת – שליטה מולידה אחריות, והיקף האחריות וטיבה נקבעים לפי היקף השליטה וטיבה.

להורדת נייר העמדה

לקריאת הפרק הראשון באתר גישה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. לא תם ולא נשלם

  2. אלי

    לכן אין שום חובה לישראל לאפשר מעבר אנשים וסחורות אל ומעזה.
    אנשי עזה יכולים לעבור דרך מצרים.
    כיון שעזה נמצאת במצב מחמה עם ישראל זכותה של ישראל להגיב בהתאם בצורה מידתית כמו הטלת מצור ימי ואוירי