• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

ארץ שוברת גבריה

"אבא, כמו שאני רואה אותך אתה לא יכול להסתדר במדינה שאין בה ערבים". על הפוליטיקה החבויה בין מכתבי אהבה ואתרי בנייה בסרטה של איריס רובין, "אסמר"
דפנה שלום

בכנס לציון 10 שנים לקיומה של הקשת הדמוקרטית המזרחית ב-2007 ולהשקת הספר "קשת של דעות – סדר יום מזרחי לחברה בישראל", תיארה רונית מטלון את הדור השני של המזרחים כ"דור יתום", דור אשר ניסיונותיו לשוטט בתוך עולמם האישי והתרבותי של הוריו נפגש תמיד בחוסר, במרחק, ובכמיהה שאינה מתמלאת בערביות ממשית. חוסר זה הנביט יצירות של אמנים מזרחים מתחומים שונים המחלצים את השיירים התרבותיים של הוריהם שהיגרו מ"ארצות האויב". בתוך שלל הסיפורים הישראלים על "דור האבות" ודור הבנים" שצולמו בשנות החמישים והשישים, סיפורו של הגבר המזרחי נותר ברב המקרים סטריאוטיפי, מתלהם ונלעג, כפי שהיטיבה להמחיש אלה שוחט בספרה "הקולנוע הישראלי" היסטוריה ואידיאולוגיה" (1991).

בסרטה "אסמר" (שחרחר), הבמאית איריס רובין יצרה פורטרט קולנועי מורכב, רגיש וטעון של אביה רחמים, קבלן בניין שעלה לישראל מעיראק בשנת 1960. רובין בחרה לפרוש את מסע חייו של אביה דרך סיפור אהבתו המרטיט לאמה, נגה, ודרך יחסיו מלאי הסתירות עם הפועלים הפלסטינים אותם הוא מעסיק. מערכות יחסים אלו נבחנות לאור שאלות של מגדר ולאור חוויות של הגירה וזרות ושזורות במטענים פוליטיים. "אסמר" – דרמה דוקומנטרית חברתית מרתקת – מאופיין באיפוק והמסרים עוברים בו בין השורות. יהיו כאלה שיבקרו את דרכה המעודנת של רובין להעביר מסרים פוליטיים ואישיים, אך זהו למעשה כוחו של הסרט. היא אינה מונעת מתוך מניפסט פוליטי זה או אחר, אלא מתוך כמיהה עזה לנסח את כאבם וחולשותיהם של הוריה תוך כדי מפגש מודע עם מתחים פוליטיים ותרבותיים.

רחמים ונגה. מתוך הסרט "אסמר"

קיבוץ בצפון הארץ היה תחנתו הראשונה של רחמים רובן בישראל. לאחר ימים ספורים בקיבוץ הבין שאינו יכול להתגבר על תחושת הזרות כלפי חדר האוכל, חדרי הילדים, וחדרי החברים במקום ועבר לדרום הארץ. לא ברור האם ידע רחמים שהחלטה זו נשאה ויתור על השתלבות ב"ישראליות" הקאנונית של התקופה. בבאר שבע עבד כפועל בניין. לאחר ביקור בבית מעסיקו התאהב רחמים בבתו, נגה, ולמרות התנגדות ההורים לסיפור אהבה זה הוא החל במסע חיזורים מרגש המיוצג בהחלפת מכתבי אהבה סוערים בין השניים, מכתבים המוקראים במהלך הסרט. בסרט משולבים שיחות עם הוריה של הבמאית, סרטי ארכיון, צילומי מהתקופה, מכתבים וביקורים באתרי הבנייה שאותם מנהל אביה. כקבלן, האב ידע נפילות כלכליות רבות שלוו באבדן בתים, עיקולים ומתחים משפחתיים רבים בינו לבין אשתו וילדיו, ולאורך הסרט הולך ונבנה חשש סמוי שרחמים ייפול כלכלית שוב במהלך שנת 2008.

ב"אסמר" אנו מכירים את רחמים – כן, חשוף, זר, מלא סתירות, אוהב ומשתדל לרצות את משפחתו בעבודה קשה ובמאבק יומיומי מול מי שהוא מכנה "הישראלים הזאבים".

קיימות בסרט סצינות מצמררות בהן הפוליטיקה, הגזענות והתלישות מוטמעות בתוך סיפור האהבה. בסצינה אחת נפגשת רובין עם דודותיה המספרות בהתרגשות על סיפור האהבה של נגה ורחמים. כולן מסכימות שסיפור האהבה האסורה שהתממש למרות התנגדות ההורים היה העצמתי ביותר במשפחה. במהלך שחזור ההיכרות, האם מספרת על חברה שביקרה אותה על כך שהיא יוצאת עם גבר הנראה כמו שימפנזה– גבר שעיר, הלבוש במכנסי גברדין ונעלי שפיץ, והשונה כל כך מדמות הגבר הצבר הנחשק באותה תקופה. "את לא מתבישת לצאת עם בחור כזה?" שאלה החברה את האם. האם מכחישה כל קשר לגבר החייתי מן התיאור של חברתה וכשהיא מסיימת את הסיפור היא ואחיותיה צוחקות בקול גדול. הצחוק שליווה את התיאורים הקשים של הבעל כקוף מאשר את קיומו המדומיין של דמות אדם חייתי, שאינו האב רחמים, והוא מעיד על הפנמה וקבלה של דעות מקובלות. מבלי לעמת את אמה בשיח פוליטי על הגזענות שהופגנה כלפי אביה, על רקע הדהודי הצחוק של הדודות, רובין מניחה לצופה לדמיין כיצד הרגיש גבר זר החווה את העולם מתוך מבטם של אחרים הלוכדים אותו בגוף מוכתם כשחור ושעיר.

רובין מנגידה תיאורים אלו של רחמים כשימפנזה בהקראת המכתבים העדינים שכתב לנגה. בסצינה מטלטלת נראה רחמים מקבל בחמימות את פועליו הערבים במחסומים. הם משוחחים בערבית וברקע נשמעת הקראה של מכתב אהבה שאותו הוא כתב לאשתו בערבית:

אהובתי נגה,
ביום שפגשתי אותך חשבתי שהבדידות בארץ הזו נגמרה.
האם זו הארץ שעליה חלמתי בבגדד יום ולילה?
כנראה שחלמתי חלומות שווא
כל מה שיש לי זאת שפה שעפה ברוח עם חלומותיי
והופכת לאבק בתוך המדבר.
הייתי נער מלא אומץ וגאווה
והיום אני מרגיש גבר שבור
שבלעדיך אין לו כלום.
מה יש לה לארץ הזו
ששוברת את גבריה
ונותנת להם ללכת מושפלים
על אדמה שאמורה להיות בית?

מילותיו של רחמים לאהובתו המושמעות ברקע בערבית ועיניהם של הפועלים הערבים העוברים את המחסומים, מרמזת על קשר בין מיקומם של רחמים ושל הפועלים הערביים בארץ ש"שוברת את גבריה ונותנת להם ללכת מושפלים". ללא ספק, רחמים הוא אזרח חופשי במדינתו לעומת הפועלים החיים בשטחים כבושים ועוברים יום-יום דרך המחסומים. רובין מדגישה את חוויית הזרות המשותפת. בעיניה, אביה הוא זר במדינתו כמעט כמו הפועלים שאותם הוא מעסיק. ההצמדה בין תצלומי התקריב של עיני הפועלים ומילות המכתב יוצקות הקשר תרבותי הנעוץ בשפה המשותפת.

בסצינה נוספת בסרט, רובין חושפת שוב את הקירבה בין רחמים ופועליו הפלסטינים. סצינה זו צולמה בבית והמצלמה עוקבת בה אחרי הוריה אשר יוצאים לבלויי ערב נפרדים. נגה יוצאת לערב שירה בציבור ורחמים יוצא למסיבה עם פועליו, בה הם רוקדים למוסיקה ערבית וחולקים תרבות ושפה. אולם במסיבה זו למרות המוסיקה הסוחפת והחמימות שבה הוא מתקבל, בדידותו של רחמים בולטת מכל, חיוכו מתנצל, הוא קרוב לחבריו תרבותית אבל לאו דווקא אישית. הוא רוקד ושר אבל לא משוחח. הכתיבה המושמעת במכתבים חושפת בפני הצופה את רחשיו של רחמים בצורה העמוקה ביותר. רחמים אינו מוצא את מקומו עם חבריו הפועלים הערבים וכפי שנראה בהמשך הוא גם לא מוצא את עצמו עם הישראלים, ולמעשה כל אשר נותר לו הוא השפה הערבית ההופכת לבית פנימי החבוי בתוכו.

רחמים. מתוך הסרט "אסמר"

למרות הקרבה בין רחמים ופועליו, עמדותיו הפוליטיות הימניות מובאות בסרט בשיחה עם בתו. רחמים מביע דאגה עמוקה מהשינוי הדמוגרפי וטוען שברצונו להיות בארץ בה היהודים שולטים ומספר על רדיפות שאותן הוא חווה בעיראק על רקע זהותו כיהודי. כאן רובין בוחרת לעמת אותו עם דעותיו ואומרת לו: "אבא, כמו שאני רואה אותך אתה לא יכול להסתדר במדינה שאין בה ערבים", ומעלה כך את האפשרות למדינה דו-לאומית. רחמים מסכים שהוא אוהב את התרבות שלהם וטוען שהוא והפועלים שלו היו חותמים על חוזה שלום תוך כמה שעות, אבל אין הוא מוכן לוותר על כך שתהיה מדינה יהודית בה יהיו היהודים רב.

שיחה זו עומדת בניגוד לשיחה אחרת בסרט, שבה רחמים מבטא סלידה מתרבות ישראלית בשיחה עם אשתו ובתו. הוא מבקר את האופן שבו עסקים מתנהלים עסקים בחברה הישראלית: "בעיראק אנשים לחצו יד ועמדו במילותיהם. כאן אנשים חותמים על אלפי הסכמים ואף אחד לא עומד במה שהוא אומר… הבעיה שישראלים הם זאבים. אני נפלתי בין זאבים. כל הקהילה הישראלית הם זאבים".
איריס: "מה, אתה לא ישראלי?"
רחמים: "אני יש לי את המנטליות שלהם? אין לי את זה. אני מה שאת אומרת לי אני מאמין לך".
נגה: "היית נשאר בקיבוץ היית לומד הרבה דברים. למה עזבת?”

תשובתה של האם ורגעים רבים אחרים במערכת היחסים בין נגה ורחמים, מעלים שאלות הקשורות ב"דיוקני הפנטזיה" השונים שהיו להם לגבי ישראל. נגה, בת לעולים מפרס, נולדה בישראל והשתלבה בתוך מאפייני התקופה התרבותיים הקאנוניים – ריקודי עם, מסיבות סלוניות והווי קיבוצי. אולם לדבריה רחמים, שסירב לוותר על ערביותו ולהיטמע בישראליות המערבית, סחף אותה לסיפור אהבה מעולם ישראלי אחר, שמרכיביו היו שירי האהבה של עבאד חלים חאפז, סרטים בקולנוע "אורות" בבאר שבע ומכתבי אהבה בערבית. ייתכן שכבת למהגרים מפרס, נכנסה נגה לעולמו של רחמים עם רסיסי ידע מוקדמים על ערביותו ומתוך הזדהות רבה יותר עם עולמו מאשר עם עולמם של הגברים הצברים, שייצגו את מודל האהבה בתרבות ישראלית הגמונית.

סרטי שנות השישים והחמישים הבנו במקרים רבים פנטזיות סמויות בלבה של כל אשה מזרחית להתחתן עם אשכנזי, אשר יעזור לה להשתלב במורדי הישראליות המערבית. אולם בחיי היום-יום מהגרים רבים מארצות ערביות שונות מצאו שפה משותפת, הזדהות תרבותית וקרבה, נישאו זה עם זו ורקמו הוויה ישראלית מלאה משלהם. סיפורם לא יוצג רבות בסרטי הקולנוע התקופתיים. אם הדור השני של מהגרים מזרחים הוא "דור יתום", דור ההורים המזרחים בסרטי הקולנוע הישראלים הוא דור שקוף אשר פניו משוחזרות כיום לעתים בסרטים תקופתיים ("סוף העולם שמאלה", סדרתו של חיים בוזגלו וכדומה). בשנות הששים והחמישים נערים ונערות מזרחים עיצבו את חלומותיהם אל מול סרטים ערביים או הודיים, כפי שמיטיב להמחיש הסרט "כיכר החלומות" של בני תורתי.

אמנם הסרט "אסמר" צומח מתוך עולם פנטזיות וחלומות פנים-מזרחי, אך לא אחטא ואצמצם את הצפייה בו כמסמך סוציולוגי פנים-מזרחי מכליל. "אסמר" הוא פורטרט שמציירת בת לאביה וסיפור אהבה המתדפק על חלומותיהם ושבריהם, אושרם או מרירותם, של כל גבר או אישה. נגה ורחמים הם דמויות בפני עצמן בעלות מאפיינים ייחודיים. אך ניתן להביט בהשלכות של בחירתה של נגה ברחמים לגבי השתלבותה בישראליות, מבלי להתעלם מהעובדה שזהו סיפור ייחודי בין סיפורי אהבה רבים.

למרות הממד האוניברסאלי של האהבה, בחירתה של נגה ברחמים הותירה אותה במידת מה מחוץ לישראליות המערבית שאותה העריצה. עם זאת, היא זכתה בסיפור אהבה ממומש שהחזיק בחיוניות לאורך שנים רבות. רמיזות בסרט מבהירות שרחמים לא אפשר לנגה ללבוש חצאיות קצרות, לשרת בצבא ולעבוד בכל עבודה שבה רצתה לממש את עצמה. בשיחה עם בתו מביטים תוך התבוננות בתמונות רחמים אומר שהוא הזדעזע מאיך שנשים התלבשו בישראל, ורצה "לסגור את אשתו" ולא לאפשר לה להשתלב בישראליות. רובין בוחרת שלא להתעמת עם אביה כשהוא מבטא עולם ערכים פטריארכלי.

מה גרם לבמאית להימנע מקונפליקט ישיר עם אביה לגבי זכותה של האשה לבחור בבגדיה, בעיסוקיה ובמעשיה? רובין בוחרת להאיר בסרטיה גם את הקונפליקטים הפחות מדוברים. סטריאוטיפים על הגבר המזרחי המדכא נשים מציפים כל טלנובלה מקומית ועולמית, ולכן בסרט זה היא מעדיפה להעביר אמפטיה וקבלה גם כשאביה מבטא ערכים השונים משלה. למרות שרובין אינה נגררת לוויכוח פמיניסטי עם אביה אין היא פוסחת על קשייה של אמה. דרך שברי שיחה עם האם, מבטים ושתיקות רועמות היא מעבירה את מצוקתה המוחנקת. נראה כי האם ויתרה על חלומותיה האישיים ברגע בו מימשה את אהבת נעוריה.

בסוף הסרט שואלת רובין את שני הוריה מה הם היו משנים אילו היו חוזרים אחורה לגיל שבו הם נפגשו. כדרכן של "מסקנות" ו"סיכומים" בעבור הצופה, מאיימת קמעה הנחרצות של התשובות העומדות להישמע. תשובות אלו ייקבצו את מסע החיים, את פעימות הלב, החלומות, והאהבה הגדולה אל כמה מילים ספורות וממצות. התשובות המושמעות בין היסוס לנחרצות אכן ממצות במשפטים קצרים ודחוסים את הדרמה והקונפליקטים שפעמו לאורך הסרט: נגה אומרת שהיתה מנסה להתפתח יותר וללמוד. היא מוסיפה ואומרת שהאהבה שלה ושל בעלה החזיקה אותם יחד לאורך השנים, אך גם הפחד לעשות צעד ולשנות.

כשרחמים נשאל מה הוא היה עושה אחרת הוא עונה מיד, וללא היסוס: "לא הייתי בא לישראל. לא הייתי עוזב את הורי בעיראק". הבת מוסיפה ושואלת אותו מה הוא היה כותב לאשתו היום, והוא עונה בערבית, השפה היחידה שאותה הוא מדמה כ"בית" ומבטאת במדויק את התחושות שבין לבו ולשונו: "אהובתי היקרה, קבלי את תחנוני ורחמי עלי".

הפוסט פורסם במגזין התרבות המקוון "ערב-רב"

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אסף פ

    היכן ניתן לצפות בסרט.