• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

837,300 ילדים עניים, לא שווה ראשית?

לא גרוניס, לא רעשי הרקע של שר הביטחון, איציק ספורטא חושב שמה שצריך להיות יום-יום בכותרות זה הנתון הזה, מדו"ח העוני שהתפרסם בלי יותר מדי רעש
איציק ספורטאאיציק ספורטא

מרצה בכיר בפקולטה לניהול שבאוניברסיטת תל אביב ופעיל חברתי סוציאל-דמוקרט. חבר בוועד המנהל של מרכז אדוה לחקר השוויון בישראל ובאספה הכללית של עמותת הל"ה, ממקימי הקשת הדמוקרטית המזרחית.

מתברר שדיבור על העוני זה לא מה שהיה פעם. התקשורת שנהגה לדבר ולכתוב לפחות יום אחד בנושא, יום פרסום דו"ח העוני (pdf), לא ממש עושה זאת יותר. בהתבוננות באתרי האינטרנט, באף אחד מהם הוא אינו בכותרת הראשית. פעם התלוננו על פסטיבל העוני. עכשיו גם פסטיבל אין, אבל העוני במקומו עומד.

בשנת 2010 ירד שיעור העוני במעט. אבל זה ממש לא מתאר מגמה, אלא פשוט חזרה למצב שהיה בשנה של לפני המשבר הכלכלי בעולם. לא נראה שבעתיד זה ישתנה, כיוון שאין הממשלה רוצה לשנות את המצב. שר האוצר יכול למלמל משהו על ירידה, אבל אותם דברים נאמרו גם ב-2007. גם שר הרווחה, הגיבור הלאומי של המאבק בחברות הסלולר, לא אומר משהו שיעורר תקווה של שינוי עתידי. היעדים שהעמידה הממשלה לעצמה, נדחה יישומם ל-2013. אלא יעדים שעליהם הוחלט כבר בממשלה שבראשה עמד אולמרט, כמה שנים עברו מאז? זו המדיניות ואין בלתה עם מחאה או בלי מחאה.

פעם היה פסטיבל. היום אפילו זה לא. "ידיעות", 2007

עיון קצר בדו"ח, מגלה ש-63.5% מהמשפחות העניות בגיל העבודה הן משפחות שבהם עובד או עובדת אחת, אותו שיעור נמצא גם בשיעור הנפשות העניות במשפחות עובדות. כמו כן לכ-47% מהמשפחות העניות יש פחות משלושה ילדים. פחות מ-13% מן המשפחות העניות הן משפחות חרדיות, בנפשות השיעור עולה ל-19%. עוני הילדים שירד ל-35.3% מ- 36.3%, היה גבוה יותר רק ב-2006 וב-2009. בשנת 1998 שיעור הילדים העניים בישראל היה 21.8% – עלייה של 62%, משהו שלא מתקבל על הדעת, אבל מאוד מתקבל במציאות הישראלית. לא אלאה אתכם בהשוואות בינלאומיות אבל ברור שבכל הקשור לממדי העוני ואי השוויון אנחנו בצמרת.

אלו רק מספרים. אבל מספרים שנוגעים ליותר מ-1.7 מאזרחי ישראל שנאלצים לחיות בחברה שבא עניינם לא ממש מעניין. הם אלו שצריכים להסתפק בהכנסה שכל מי שעיניו בראשו מבין שאי אפשר ממש להתקיים ממנה ובטח לא בכבוד, שלוש נפשות צריכות להסתפק בפחות מ-5,116 שקל לחודש. גם בלי הוצאות שכירות זה נראה כמעט בלתי אפשרי.

המדינה שאוהבת ילדים עושה זאת רק בתיאוריה, כי שיעור הילדים הנחלצים מעוני באמצעות קצבאות מביש: רק כ-12%. במדינות קצת פחות מפותחות הממשלה מורידה את שיעור העוני שנוצר בכלכלה הקפיטליסטית באחוזים שיכולים להגיע ל-70% ומעלה. זה היה גורם לכך ששיעור העוני של ילדים בישראל יכול היה להיות 17%. אבל לחשוב בקטגוריות האלה בישראל זה לחלום באספמיה.

אז השאלה עכשיו, האם להמשיך לחלום או להמשיך להיאבק ולא לתת לנושאים אחרים להיות בכותרות. אם גרוניס או שמוניס או רובינשטיין יהיה נשיא בית המשפט העליון לא מעניין את סבתא שלי. דבריו של שר הביטחון גם הם צריכים להיות רק רעש רקע, מה שהם באמת. אבל 837,300 ילדים עניים זה סיפור שצריך להיות יום-יום בכותרות. כל כך התרגלנו למספרים האלה, שהם הפכו באמת למספרים ולא לבני אדם שחייהם נסובים סביב ניסיון לחיות בכבוד באחת מהמדינות העשירות בעולם.

בהשקעה לא גדולה של 10 מיליארד שקל (כאחוז תוצר) אפשר לשפר את המצב, בהשקעה שתביא את מדינת ישראל להשקעה חברתית המתקרבת לממוצע בארצות המפותחות (40 מיליארד שקל) אפשר להיות ממש במצב טוב. אבל הדיבורים על אין כסף, ואסור להיכנע לפופוליזם (נגיד בנק ישראל), והמצב לא ממש גרוע (שר האוצר) לא יביאו שינוי מהותי במצב. באחת מהפגנות הקיץ היה שלט שבו היה כתוב לא נסתפק בשיירים, אז בואו נוכיח שכך המצב. מי שקורא את הדו"ח הזה בלי להיכנס לקריזה משהו לקוי אצלו, לא שזה יעזור אבל אולי נשתחרר מהדיון הכביכול רציונאלי שמוליך אותנו לשום מקום.

כנראה שיעניין אותך גם: