• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

אנחנו יהודים הגלנו גלות

רגע לפני שהשמאל במדינת ישראל הופך לא חוקי, נועם תירוש מתגעגע לתקופה בה בהם אנשים קראו את והתווכחו על "חרבת חזעה". עכשיו בעשרה שקלים בקניון באר שבע
נועם תירוש

מעת לעת מאווררות הוצאות הספרים הגדולות את מחסניהן המאובקים ומוציאות למכירה את עודפי הייצור שלהן, יחד עם ספרים פגומים במקצת שלא ראויים להדר את מדפי חנויות הרשת. את הספרים המצורעים מכתימים באלימות ומפיצים למכירה בדוכנים שונים ברחבי הארץ. כך מצאתי את עצמי נובר בין עשרות כותרים בהמולת יום שישי בקניון באר שבעי. 20 שקלים לספר! זעקו המודעות מסביב לדוכן ועודדו אותי להתנתק מכבלי הקניות בעולם הזה ולהיבלע לכמה רגעים ספורים בעולם אחר לחלוטין.

בדוכן המקרי הזה נתקלתי לראשונה בסיפורו של ס. יזהר, "חירבת חזעה". השם הדהד לי כזיכרון רחוק. ידעתי כי מדובר באחד הספרים שאדם "צריך לקרוא", אבל בבושתי לא עשיתי זאת עד כה וגם לא ידעתי מדוע. "חרבת חזעה" הנו מקום דמיוני. כפר אחד מיני רבים שנכבש, הותש, גורש ונכתש באותה מלחמת 1948, שגם אם מנסים להכחיש זאת, עד היום מלווה את חיינו. אל הכפר העזוב מגיעה קבוצת חיילים שעסוקה בסיזיפיות הגירוש וביניהם חייל אחד מתחבט, מתייסר ותוהה מה לעזאזל הוא עושה שם. הסיפור נכתב במהלך המלחמה והופץ בארץ מיד לאחריה, מעורר אמנם סערה, אך זוכה להכרה תרבותית וערכית.

חרבת חזעה. כיצד הפך דבר התוכחה הנוקב הזה לחלק מהקאנון העברי?

כיליד תקופתי קראתי את סיפורה של חרבת חזעה הדמיונית בתדהמה. כיצד הפך דבר התוכחה הנוקב הזה לחלק מהקאנון העברי? איך ייתכן שסיפור המתאר בבהירות כואבת כל כך את הנכבה, האסורה לציון בימינו, הפך חלק מחובות הקריאה שלמדו ילדי ישראל לקראת מבחני הבגרות שלהם?

מעולם לא הייתי בגולה – דיברתי אל עצמי – מעולם לא ידעתי איך זה… אבל דיברו אלי, וסיפרו ולימוד וחזרו ושיננו באוזני, בכל פינה בספר ובעיתון, ובכל מקום: גלות. על כל מיתרי ניגנו. תגר עמנו על העולם: גלות! וזה היה בי, כנראה עוד עם חלב אמי. מה בעצם עוללנו כאן היום? אנחנו יהודים הגלנו גלות. (חרבת חזעה, עמ' 91)

האומנם קיבל כותב פסקה זו את פרס ישראל?

קל להתגולל על אותה נוסטלגיות מזויפת של פעם. אותו רצון תכול עיניים ויפה בלורית להחזיר עטרה ליושנה. איזו מין התרפקות על עבר מדומיין ו"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי". קל עוד יותר לבקר את תופעת "היורים ובוכים", שעשויה לתת הסבר, גם אם חלקי, להתקבלותו של "חרבת חזעה" בתרבות הישראלית שלאחר 1948. אבל רגע לפני שהשמאל במדינת ישראל הופך לא חוקי, יש מקום לתהות ואולי גם להתגעגע קצת אל תקופה אחרת. רחוקה. זמנים בהם אנשים קראו את והתווכחו על "חרבת חזעה". יכול להיות שהם ירו ובכו, אבל לפחות הם לא ירו ורקדו, לא ירו וצהלו "תג מחיר".

הרגשתי שאני על פי חלקלקות. התגברתי לשלוט על עצמי. כל קרבי צעקו. קולוניזאטורים, צעקו קרבי. שקר, צעקו קרבי. חרבת חזעה אינו שלנו. מעולם לא הקנה מקלע השפנדאו זכות כלשהי. הו-הו, צעקו קרבי. מה לא סיפרו לנו על פליטים. הכל למען פליטים, שלומם והצלחתם… כמובן פליטים שלנו. אבל אלה שאנו מגלים להיות לפליטים – זה עניין אחר לגמרי. המתן: אלפיים שנות גלות. מה לא. הורגים יהודים. אירופה. עתה אנחנו האדונים… (חרבת חזעה, עמ' 93)

שר החינוך, הנה משימה עבורך. גנוז את שאריות "חרבת חזעה" שמגיחות להן מפעם לפעם בחנויות ודוכנים. עצור גם את אלו הפגומים שנמכרים לציבור במחירים מגוחכים. אסור את המוכרים הסוררים ואת הקוראים אתר לאלתר. במחנות החינוך מחדש שתתקין עבורנו נשמח לקרוא את הקאנונים החדשים. את המבחן על "תורת המלך" אנחנו מבטיחים לעבור בהצלחה.

כנראה שיעניין אותך גם: