אנחנו יהודים הגלנו גלות

רגע לפני שהשמאל במדינת ישראל הופך לא חוקי, נועם תירוש מתגעגע לתקופה בה בהם אנשים קראו את והתווכחו על "חרבת חזעה". עכשיו בעשרה שקלים בקניון באר שבע
נועם תירוש

מעת לעת מאווררות הוצאות הספרים הגדולות את מחסניהן המאובקים ומוציאות למכירה את עודפי הייצור שלהן, יחד עם ספרים פגומים במקצת שלא ראויים להדר את מדפי חנויות הרשת. את הספרים המצורעים מכתימים באלימות ומפיצים למכירה בדוכנים שונים ברחבי הארץ. כך מצאתי את עצמי נובר בין עשרות כותרים בהמולת יום שישי בקניון באר שבעי. 20 שקלים לספר! זעקו המודעות מסביב לדוכן ועודדו אותי להתנתק מכבלי הקניות בעולם הזה ולהיבלע לכמה רגעים ספורים בעולם אחר לחלוטין.

בדוכן המקרי הזה נתקלתי לראשונה בסיפורו של ס. יזהר, "חירבת חזעה". השם הדהד לי כזיכרון רחוק. ידעתי כי מדובר באחד הספרים שאדם "צריך לקרוא", אבל בבושתי לא עשיתי זאת עד כה וגם לא ידעתי מדוע. "חרבת חזעה" הנו מקום דמיוני. כפר אחד מיני רבים שנכבש, הותש, גורש ונכתש באותה מלחמת 1948, שגם אם מנסים להכחיש זאת, עד היום מלווה את חיינו. אל הכפר העזוב מגיעה קבוצת חיילים שעסוקה בסיזיפיות הגירוש וביניהם חייל אחד מתחבט, מתייסר ותוהה מה לעזאזל הוא עושה שם. הסיפור נכתב במהלך המלחמה והופץ בארץ מיד לאחריה, מעורר אמנם סערה, אך זוכה להכרה תרבותית וערכית.

חרבת חזעה. כיצד הפך דבר התוכחה הנוקב הזה לחלק מהקאנון העברי?

כיליד תקופתי קראתי את סיפורה של חרבת חזעה הדמיונית בתדהמה. כיצד הפך דבר התוכחה הנוקב הזה לחלק מהקאנון העברי? איך ייתכן שסיפור המתאר בבהירות כואבת כל כך את הנכבה, האסורה לציון בימינו, הפך חלק מחובות הקריאה שלמדו ילדי ישראל לקראת מבחני הבגרות שלהם?

מעולם לא הייתי בגולה – דיברתי אל עצמי – מעולם לא ידעתי איך זה… אבל דיברו אלי, וסיפרו ולימוד וחזרו ושיננו באוזני, בכל פינה בספר ובעיתון, ובכל מקום: גלות. על כל מיתרי ניגנו. תגר עמנו על העולם: גלות! וזה היה בי, כנראה עוד עם חלב אמי. מה בעצם עוללנו כאן היום? אנחנו יהודים הגלנו גלות. (חרבת חזעה, עמ' 91)

האומנם קיבל כותב פסקה זו את פרס ישראל?

קל להתגולל על אותה נוסטלגיות מזויפת של פעם. אותו רצון תכול עיניים ויפה בלורית להחזיר עטרה ליושנה. איזו מין התרפקות על עבר מדומיין ו"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי". קל עוד יותר לבקר את תופעת "היורים ובוכים", שעשויה לתת הסבר, גם אם חלקי, להתקבלותו של "חרבת חזעה" בתרבות הישראלית שלאחר 1948. אבל רגע לפני שהשמאל במדינת ישראל הופך לא חוקי, יש מקום לתהות ואולי גם להתגעגע קצת אל תקופה אחרת. רחוקה. זמנים בהם אנשים קראו את והתווכחו על "חרבת חזעה". יכול להיות שהם ירו ובכו, אבל לפחות הם לא ירו ורקדו, לא ירו וצהלו "תג מחיר".

הרגשתי שאני על פי חלקלקות. התגברתי לשלוט על עצמי. כל קרבי צעקו. קולוניזאטורים, צעקו קרבי. שקר, צעקו קרבי. חרבת חזעה אינו שלנו. מעולם לא הקנה מקלע השפנדאו זכות כלשהי. הו-הו, צעקו קרבי. מה לא סיפרו לנו על פליטים. הכל למען פליטים, שלומם והצלחתם… כמובן פליטים שלנו. אבל אלה שאנו מגלים להיות לפליטים – זה עניין אחר לגמרי. המתן: אלפיים שנות גלות. מה לא. הורגים יהודים. אירופה. עתה אנחנו האדונים… (חרבת חזעה, עמ' 93)

שר החינוך, הנה משימה עבורך. גנוז את שאריות "חרבת חזעה" שמגיחות להן מפעם לפעם בחנויות ודוכנים. עצור גם את אלו הפגומים שנמכרים לציבור במחירים מגוחכים. אסור את המוכרים הסוררים ואת הקוראים אתר לאלתר. במחנות החינוך מחדש שתתקין עבורנו נשמח לקרוא את הקאנונים החדשים. את המבחן על "תורת המלך" אנחנו מבטיחים לעבור בהצלחה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. גרי רשף

    ראו איזה קטע- למרות שישראל כידוע מדינה פאשיסטית בה אין חופש דיבור וכולם חייבים לחשוב לפי מה שהשלטון אמר להם; מופיעים פה ספרים כמו חרבת חזעה ומחברם זוכה בפרס ישראל, ויש אתר כמו "העוקץ" והכותבים בו מזדהים בשמם הפרטי למרות שלכאורה הב"כ עלול לחסל אותם.
    מדהים!
    אני עוד עלול לחשוד שיש כאן דמוקרטיה! (סתאאאאם.. נראה לכם?)

  2. אבו עלי

    הקהל הרחב קץ בחרבת חזעה ודומותיה. הציבור מבין שלא הקפיטליזם ולא הסוציאליזם, שאינם מושלמים, הולידו משברים כלכליים וחברתיים, אלא רק ממשלות ישראל לדורותיהן. אם תמשיכו לנפנף בדגל הסוציאליזם תגלגלו סופית את האבן על קבר המהפכה.

  3. בני נוריאלי

    האמת שלא קל בכלל להתגולל. תן קצת קרדיט לנוסטלגיה. אבל יותר מעניינת ההבחנה שעשית בין היורים. אולי באמת קודם כל בוכים ורק אחר כך (לאחר ההידרדרות המוסרית, כנראה), רוקדים. אולי באמת היום הבוכים לא רוקדים, והרוקדים לא בוכים. אולי. אבל אולי, במקום געגוע צריך לשאול האם אפשר שהאחד לאו דווקא מקדים את השני? אולי ירי מוביל באותו זמן גם לבכיות וגם לריקודים? ומי מרוויח מהאחד ומי מהשני? הנה, למשל אובדן חיים זה הבכי, ושליטה על-80% מאדמות המדינה, איזו דירה בג'מוסין, וכמה דונם בגדה, זה ריקוד הטנא ביכורים. ושניהם מתקיימים יחדיו, מהים ועד לנהר.
    וברצינות, אם כבר כותבים אאולוגיה לביקורת השלטון בעבר, צריך לקחת בחשבון כמה דברים. 1)שהרוב המוחלט בתקופה המתגועגעת סבל הרבה יותר מהיום. לא עליך, לא עלינו. 2) שהביקורת מצד יהודים על השלטון ב-1949 היא כלום לעומת היום, פעם הגבלת חופש הביטוי שלהם לא הצריכה חוקים. 3)שכדי לשמור על פריבילגיות, אנשים נוטים להאמין שהקומבינות שלהם זה בעצם "ערכים". כך למשל, נוסטלגיה.

  4. גיל

    יצא לי לדבר קצת עם סבתא שלי על 48', ואולי מדובר על אנקדוטה, אבל בכל זאת אני חושב שניתן ללמוד ממנה משהו. סבתא שלי לא "שמאלנית", אני מניח שהיא הרבה יותר ימנית ממני, אם בכלל הקטגוריות הללו חלות עליה בגילה. ולא הייתה לה שום בעיה לספר כבדרך אגב על מפגש שלה עם ערבייה אשר הגיע לחצר ביתה (של סבתי) על מנת לקטוף ענף מעץ אשר שתלה במקום שהיה ביתה שלה (של אותה ערבייה) לפני המלחמה. זה לא שסבתי אמרה את זה ומייד קנתה כרטיס טיסה חזרה לאירופה, היא פשוט אמרה את זה ללא "מטען עודף". אני זוכר עד כמה הופתעתי מההתייחסות האגבית הזו שהיום היתה מסמנת אותה כשמאל קיצוני בוגדני איסלאמו-פאשיסטי וכל שאר הבבל"ת.

    48' הפכה להיות עוול מכונן. משהו שחייבים להדחיק אותו, חייבים לשקר לגביו. מטבעם של שקרים כאלו, הם הופכים להיות מיתיים, נוראיים יותר ומפחידים יותר ככל שהם נקברים תחת שכבות של הדחקה והסתרה. ככל שעובר הזמן מפחיד אותנו יותר ויותר לגעת, ולו קלות, באותו סוד מודחק שהדור של הסבים והסבתות שלנו יכול היה להתייחס אליו כפשוטו ללא גינוני כבוד או חרדות שנצברו שנים על גבי שנים.

  5. מאור

    תמהני. בסביבה שלי, היום קל בהרבה מבעבר לדבר על "עם פלסטיני", "גירוש הפלסטינים ב-48'", "חורבות כפר שנחרב בתש"ח" וכו'. לפני כ-20 שנה, כשהייתי בתיכון, היה ברור שהפלסטינים ברחו מוזמתם, שרוב הארץ היה ריק, ושבעצם מה זה בכלל משנה אם היו כמה "חרבת חיזעה" תו"כ הקרבות – ממילא כולם טרוריסטים ואין עם מי לדבר.

  6. אבנר פאר

    הוא סיפור דימיוני שלא קרה במציאות. גם אין מקום כזה בשם 'חרבת חזעה'. הסיפור נולד במוחו של הפוליטרוק ס. יזהר כאשר צה"ל רדף אחר הצבא המצרי במה שנקרא היום "עוטף עזה", והמחבר ראה שם ערבים אזרחים, שלאחר שני עשורים יקראו להם פלסטינים, מכתתים את רגלם אחר המצבא המצרי, מפחד התבוסה והחשש שמה יעשו להם חיילי צה"ל.

    לכן אין דבר שיכול להטריד בסיפור, והוא מביע לכל היותר את תחושותיו של הספר שהיה איש רגיש במיוחד שחשב שגם לאוייבים אסור להפסיד המלחמה.

  7. מישהו

    הסרט בכיכובם של גידי גוב ודליק ווליניץ שודר בסוף שנות ה70 בטלוויזיה הממלכתית, אירוע שעורר הרבה מאוד ויכוחים וסערות – אבל עוד עדות לימים יותר דמוקרטיים בחברה הישראלית – ואולי גם עדות ראשונה והסטורית להתחלת ההשתלטות של המתנחלים על השיח הציבורי במדינת ישראל
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3365194,00.html

  8. שירי

    תתמה אך גם היום תלמידי תיכון לומדים את אותה הסטוריה שלמדו לפני 20 שנה . גם היום הם בטוחים שכולם טרוריסטים . ההבדל הוא שכיום להזכיר נרטיב אחר הוא עבירה על החוק (ראה חוק הנכבה)

  9. חנן

    ומנם באיחור רב אבל בכמה משפטים קצרים קצת סדר ברקע לכתיבת "חרב'ת חזעה" ע"י ס.יזהר שאכן היתה בין הטקסטים שעליהם נבחנו בבגרות בשנות ה60.יזהר סמילנסקי בן לחלוצי רחובות אולי גדול "מפאריה במילים" של ארצנו לחם בתש"ח,בין השאר גם במורדות הר חברון,איזור ממנו (הוצאו,גורשו,סולקו,הוזזו)-יבחר כל אחד את הגדרתו,מספר אלפי פלסתינאים-כפריים.על אירועי אותם ימים,הקרבות באיזור ומה עבר על החיילים הצעירים (שאלתרמן קרא להם ובצדק "מגש הכסף") ותחושותיו האישיות בנידון נכתב הספר הנ"ל כמו גם יצירתו המונומנטלית "ימי ציקלג".
    להכניס יצירות מסד אלו של הספרות העברית בכלל, ובמיוחד ובפרט של "ספרות-תש"ח" להקשר של ויכוחי שמאל -ימין, זה אפילו לא מטופש,זה סתם מעליב.