• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

על עיתונות ורוקנרול

הפגיעה הגדולה ביותר בעיתונאים ובעיתונות, ומכאן גם באזרחים ובדמוקרטיה, לא נעשית רק על ידי הח"כ הנלהב מדי – אלא על ידי בעל הבית. נאומו של דרור פויר מכנס החירום של העיתונאים
דרור פויר

התקופה קשה, העננים קודרים, הגלים גבוהים והזרמים עכורים. אין ספק. בגלל זה אנחנו פה.

אבל בזמנים כאלה הבנאדם נמדד.

אפשר להתכופף, לשחות עם הזרם. אפשר לעמוד בצד ולחכות שיעבור. אבל הדרך הנכונה, דרך הרוקנרול, היא להתנגד, לעמוד איתן מול הזרם השוצף, לשחות נגד הכיוון. דווקא עכשיו. להמשיך לעשות את הדבר שלך. באומץ.

האמת שלא צריך מי יודע מה הרבה אומץ, עוד לא התחילו להוציא פה עיתונאים להורג. יש למה לחכות. הישארו עמנו.

וחוץ מזה, מתי העיתונות לא מתה? מתי לא הייתה תקופה אפלה? העיתונות תמיד בסוף דרכה, שברירית, נרדפת, מאוימת, גוססת. זו לא הפעם הראשונה, ולא הפעם המאה.

עיתונות היא כמו רוקנרול. שגם הוא מת ונקבר מיליון פעמים, אבל הוא חי בכל פעם שילד מחבר גיטרה למגבר. העיתונות אמנם מריחה ככה, אבל היא לא מתה. אנחנו תחת מתקפה, זה נכון, אבל נעבור את זה.

ככה שזה לא טקס אשכבה, מה שקורה פה. זה כנס התעוררות.

כנס החירום של התקשורת החופשית בסינמטק תל אביב, 20.11.11. הרוב המוחלט של העיתונאים הוא לא טאלנט ולא מולטי-טאלנט. צילום: אורן זיו / activestills.org

איך נעבור את התקופה הזאת? הדרך היחידה לעבור אותה היא ביחד. הסכנה הגדולה היא לא הממשלה ולא חברי הכנסת, אלה באים והולכים. לא שאני ממעיט בתלילות המדרון שהם מדרדרים אותנו בו, אבל הסכנה הגדולה בפני העיתונות היא דווקא בתחום יחסי העבודה.

הפגיעה הגדולה ביותר בעיתונאי ובעיתונות, ומכאן גם בדמוקרטיה ובאזרחים, לא נעשית רק על ידי הח"כ הנלהב מדי, היא נעשית על ידי בעל הבית. בעל ההון, על ידי מה שנקרא כוחות השוק. עיתונות חופשית היא לא רק תוצאה של דמוקרטיה איתנה או שופטים נכונים, היא גם תוצאה של עיתונאי חזק, מוגן, מיוצג, לא מבוהל.

חופש הביטוי נפגע גם כי עיתונאי חלש – ממש לא כמו רוב הדוברים פה – הוא עובד חלש. בודד. לא מאוגד, לא מאורגן. תעסוקתית, הוא רחוק רק סנטימטרים מעובד הקבלן. חתום על חוזה אישי, שהדבר היחיד שאישי שם הוא מספר תעודת הזהות. אם יש לו מזל עשו לו ביטוח מנהלים.

חוזה אישי, ביטוח מנהלים – מילים ישר מהמכבסה, נקיות ומולבנות, ממשפחת ה"גמישות התעסוקתית" וה"חישוף". אתה לא מנהל ואין פה שום דבר אישי. אתה לבד, חבר.

הרוב המוחלט של העיתונאים הוא לא טאלנט ולא מולטי-טאלנט, לא דובר ולא פרזנטור. הרוב המוחלט עובד קשה מדי בשביל מעט מדי, ואף אחד לא מייצג אותו, מדבר בשמו או מגן עליו. בשביל האנשים האלה אנחנו כאן.

האנשים האלה הם גם אני וגם אתם. מחר יכול לסור חיני, מחר יכול לסור חינכם ואז לכו תחפשו. בסוף הכול נגמר בשתי שורות במדורי הברנז'ה. זה מה שאנחנו רוצים?

אנחנו הדור הראשון או השני של החוזים האישיים, אנחנו אלה שאכלנו את פירות הבאושים האלה. לא שהייתה לנו ברירה.

אבל זהו. די. חאלאס.

אם יש דבר אחד שלמדנו בחודשים האחרונים – מחאה חברתית וכל זה, למי שזוכר – הוא שאנחנו לא לבד ושביחד זה כוח. זה גם הדבר היחיד שאנחנו יכולים ללמוד מלהתבונן בשוק העבודה הישראלי. זה הזמן להתאחד, להתארגן, להתאגד. זו התשובה היחידה.

עכשיו, יש לנו איגוד מקצועי. הוא פשוט לא מתפקד ואף אחד לא רואה אותו ממטר. מה עושה אגודת העיתונאים מלבד הכנס באילת? קולה לא נשמע בכל מה שקרה לאחרונה, וגם אם אמרה משהו, הרי שאף אחד לא הקשיב. האגודה הזו היא די כלום, זו האמת העגומה.

אני לא מאשים רק את האגודה. מאז שהתחלתי לעבוד בעיתונים לא היה לי אף עורך, ראשי יותר או ראשי פחות, שהיה באגודה, שחינך אותי לעבודה מאורגנת, שפקד אותי, שאפילו הזכיר את האגודה הזו ברמז. כעיתונאי, גדלתי על ברכי ההכרה שהאגודה זה כלום ושאני לבד.

אני גם לא מאשים את הקודמים לי. גם אני לא עשיתי הרבה כדי להגן על קולגות. פה ושם חתמתי על עצומה. אבל עצומות, ברוב המקרים, זה לטאלנטים. כבר שנים ששכבה שלמה של עובדים הולכת ונשחקת ונמחקת מול עינינו. מגיהים, עורכים, משכתבים, גרפיקאים, פרילנסרים, מפיקים, תחקירנים, כתבים – אנשים שעובדים קשה, מרוויחים חרא, ומפוטרים כמו כלום. היום הם פה, מחר מי יודע. להם אין את הפריבילגיה להתפטר בשידור חי ולאלה אף אחד לא עשה עצומה. גם בשביל האנשים האלה אנחנו פה.

אתה מדבר איתם על חוק לשון הרע ועל חופש הביטוי? אתה מדבר איתם על עיתונות חזקה? דבר איתם על ביטחון תעסוקתי, תן להם גאווה מקצועית, תן להם סיבה להילחם על משהו.

סולידריות! סולידריות היא כוח, וזה הרבה יותר ממה שיש לנו היום. בעלי הבית שלנו דואגים אחד לשני יפה מאוד, את הדבר הזה הם הוכיחו לא פעם ולא פעמיים. עכשיו תורנו לדאוג אחד לשני. חופשי זה לגמרי לבד, אומרים ברוקנרול, אבל זה לא ממש נכון. להיות חופשי זה להיות חזק ולהיות חזק זה להיות ביחד.

האמת שאני לא יודע מה זה אומר, האם עכשיו אני ובני הדור שלי צריכים להפוך לעסקנים באגודה? לשתות תה? הכי לא רוקנרול, אבל נראה שאין ברירה. אם אנחנו לא נעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה. יאללה, חברים, בואו, התה מתקרר!

הדברים נאמרו בכנס החירום של התקשורת החופשית, היום (20.11) בסינמטק תל אביב

עוד בנושא:

דרור פויר הציל את יומו של יובל בן-עמי

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ראובן מירן

    …בכל התחומים.אחרי שהתרגלנו לדמוקרטיה שכוללת שוד וגזל נצטרך לחיות עם סתימת פיות בדרך של חקיקה "דמוקרטית".

  2. יואש

    יפה אמרת דרור. ומה הצעדים המתבקשים עכשיו?
    כאשר כל העתונאים ה"מוחלשים" מדקלמים במקהלה חסרת תובנה בסיסית וכעזר למעסיקיהם ש"המחאה החברתית מתה" או "גוססת" עבור המקלים, אז מה כבר ניתן לבנות על עיתונאים?
    לאלו שהתעוררו לבוקר חדש, תתחילו להתארגן כגוף עובדים הדואג לעובדים שהפכו לקומודיטיס. הפעילו את עיטיכם/מחשביכם כדי לטפל במי שצריך ובראש וראשון ב"מנהיג" עיני ששמן (הישורון) ובעט בחלק נכבד מעובדי ישראל. התחילו להתיחס לעצמכם כבני אדם ולא כ"טאלנטים" "סלבים" וכו' כי רובכם עשויים למצא עצמכם מובטלים חלשים עוד יותר.

  3. יריב מ

    דווקא בתור חובב רוקנ'רול אני לא בטוח שדרך הרוקנ'רול היא התנגדות במובנה העמוק.

    זהו מוצר תרבות פופית (במובן של פופלארית), ששוחה נגד הזרם רק במובן אסתטי מאוד צר ורק עד שיצר זרם משל עצמו. רוח ההתנגדות שלו היא על בסיס צורה ולא תוכן – יש לו תסביך אדיפלי כזה מול מה שמבוגר ובורגני; אבל לא בהכרח כנגד מה שאינו צודק. האם לא היו אלו כוכבי רוקנ'רול שפיתחו פרסונת סטארים כוחנית, בלתי מתחשבת, נרקסיסטית וא-סולידארית בעליל?

    היו גם אחרים, ללא ספק. אבל זה כבר תת-סוגה של רוקנ'רול, או סתם מקבץ של אמרני גיטרה יותר מודעים שלקחו את המרד הריקנ'רולי למקומות ביקורתיים על בסיס מוסרי יותר מאסתטי.

    ועם כל הטרחנות הזאת, אחלה טור. אפשר לעשות קצת הנחות של דיוק לשימוש בדימויים אני מניח.

  4. יריב מ

    בתגובה הקודמת.
    העיקר הוא כמובן תמיכה גדולה בטור של פוייר

  5. סמולן

    אני מקווה שהאיש בקדמת התמונה יבין מדוע יש שמאל פסיכי ורדיקאלי בהיקפים כאלו דווקא אצל עיתונאים. כלומר, גם ההכשרה ה"ביקורתית" היא גורם חשוב, אבל יש מצב שגם ההוויה תורמת לתודעה.