נכתוב, נדבר, נשיר

פרסום בנשים הוא נתעב. האנונימיות זורמת בדמן. גם כיום הן לא דואגות לתהילתן כגברים ובהכללה, הן יכולות לחלוף על פני אבן או שלט מבלי לחוש רצון בלתי נשלט לחרוט את שמן עליהם. הציטוט הזה של וירג'יניה וולף נכון עד היום
שרית טופז

כמה מזעזע בעיניי לקרוא על המגמה החרדית-קיצונית להדרת נשים מהמרחב הציבורי. מוקצות להן מדרכות נפרדות, חלקי אוטובוס מסוימים, ימי בריכה שונים. אסור להן לעלות על הבמה לקבל פרסים, לשיר בטקסים או להשתתף באירועי תרבות. ייצוגן נמחק בברוטליות משלטי חוצות בעזרתם של מפרסמים וראשי ערים, פוליטיקאים ואנשי אינטרס שנכנעים לכוחם של קיצוניים – והתקשורת גועשת, ובצדק.

זה באמת מכעיס. אנחנו מזדעזעים מכל הפגנת כוחניות כל כך ברוטלית ופומבית מצד המלך, השליט, הפטריארך. אנחנו כועסים שהעולם מובנה לפי צרכיו, ומתפללים להסיר את ראשו ולאפשר לנתיניו חופש בחירה. אנחנו מדמים אותו למעין שטן גדול, חושך על פני תהום, שרק אור וקידמה ינצחוהו, אבל שכחנו שהוא רק סממן קיצוני של הלכי רוח תרבותיים שימשיכו להתקיים גם בתום השימוש בגליוטינה.

השוביניזם הזה הוא לא רק נחלתם של חרדים קיצוניים. גם בקרב החילונים, ה"מתקדמים" וה"נאורים", קולה של אשה מושתק. כבר אין צורך בשוטו הארוך והכואב של המלך הרשע, כבר איננו צריכות לחשוף את גופינו הסורר להצלפותיו – טעמו המר של העונש כבר מנחה את פעולותינו באופן סימבולי. הפנמנו את המבט הממשטר של הפטריארך וכעת אנחנו בעצמנו מצרות את צעדנו.

לאורך השנים הכרתי נשים רבות, חכמות ואמיצות, בעלות יחסים מאוד אמביוולנטיים עם פומביות. היה להן כל כך הרבה להגיד על העולם ובכל זאת הן חשו שאין זו זכותן להפיץ דעתן ברבים. הן חשבו שדווקא השתיקה יפה להן וכי עליהן לדבוק באנונימיות כמגננה. שנים הן כותבות ומפסיקות, מהרהרות בינן לבין עצמן בסוגיות חשובות, לעתים חולקות עם חברות, כמהות להוציאן החוצה ולא מסוגלות. הן מרגישות שאם למגירה כל כך קשה להן לכתוב, אז כיצד יפרסמו את דבריהן ברבים ותהיינה חשופות לביקורת ולשיפוט?

הנהגתה של דפני ליף את המחאה האחרונה וקיתונות הביקורת שנשפכו עליה באופן לא פרופורציונלי והציגוה כלא-כריזמטית, כילדה בעולם של מבוגרים אחראיים, כחסרת ידע בעולם של "מומחים" הנם עוד סימפטום לשיח ממוגדר של אלימות סימבולית המופעלת כנגד נשים המעיזות לא לסתום ולא להסתגר בביתן, לא להיות מובלות, כפי שהראתה נעמה נגר במאמרה המאלף באתר זה. הביקורת והשיפוט הללו הם תחושות מסרסות שאינן זקוקות לשוט ולא לאמצעי דיכוי פורמליים. כוחן טמון במוסר ההשכל  המשדר לנשים את העונש שתתקלנה בו כשתעזנה לחצות גבולות שאינן להן, בבחינת יראו וייראו.

התחושות הללו מזכירות לי את דבריה של וירג'יניה וולף, בתרגום חופשי שלי (תודה למאיה מאור שחשפה אותי לציטוט הזה):

פרסום בנשים הוא נתעב. האנונימיות זורמת בדמן (…) גם כיום הן לא דואגות לתהילתן כגברים ובהכללה, הן יכולות לחלוף על פני אבן או שלט מבלי לחוש רצון בלתי נשלט לחרוט את שמן עליהם.

נדמה לי כי אימרה זו משקפת את תחושתן של נשים רבות, שכן שנים דיכאו את רצוננו להתבטא בפומבי עד כי האמנו שאין לנו מה להגיד. עודדו את יכולת ההכלה והיישום שלנו, אך לא את מחשבתנו העצמאית ובמיוחד לא את זו ה"ראויה" לצאת אל אוויר העולם (ומי אלה המגדירים מה ראוי ומה לא?). לימדו אותנו חומר אותו ביקשו שנשנן ולאחר מכן נכתוב מחדש, בצורה הנאמנה ביותר למקור. ככל שדבקנו בגרסתו המקורית, כך ההערכות שקיבלנו היו גבוהות יותר – ומי יוותר על יכולת המעניקה לו חיזוקים חברתיים?

באותה המידה זנחנו את היכולות עליהן לא קיבלנו חיזוק חיובי. ייתכן שיש אף כאלה שטענו שאנו חסרות כריזמה או יכולת ורבלית, מחשבה עצמאית או מקוריות והאמנו להם. לכן התמדנו בשכפול. לא יכולנו לצייר ללא מודל, לא לכתוב מבלי להתבסס על תיאוריות, לא לבשל מבלי מתכון, לא לפסוע בנתיב לא מוכר. פיתחנו פחד בלתי מוסבר מפרסום, מפומביות. קישרנו אנונימיות לצניעות ורוממנו את הצניעות לכדי ערך עליון. שנאנו את אותם האנשים שדיברו בביטחון גם אם אמרו שטויות, וקינאנו באלה ששאפו לקדמת הבמה, אותם אלה שבגללם אנו תקועות מאחורי הקלעים… וכל כך בודד כאן לפעמים.

אוסקר ויילד אמר כי כל פרסום הוא פרסום טוב, אך רבות חשות בושה למראה שמן החתום/חרוט לו בפרסומן. האנונימיות מעניקה להן חומת אש מספקת מחוויות מדכאות ולמרות שהן הועצמו על ידי הפמיניזם, עדיין קשה להן לשחרר את השלשלאות. הן מרגישות צורך להתנצל כל הזמן ולתרץ את הסיבה לקיומן הפומבי, הכתוב או המקוון. הן לא בטוחות שיימצא להן מקום בעולם.

לרגע אחד אינני שוכחת את כל אותן נשים נפלאות שכן כותבות ומופיעות, שכן מפיצות דעתן ברבים, שאינן חוששות לייצר יצירות ולהפיצן לאוויר העולם – גם במחיר של ביקורת קשה. גם לא חסרים גברים נפלאים שאינם חוטאים בהפעלת אלימות סימבולית ובהשתקת נשים ובכל זאת, חשוב היה לי להדגיש כי הדרת נשים אינה תופעה המאפיינת אך ורק פלגים דתיים קיצוניים וחשוכים והיא קיימת בכל מקום במסגרת סדר חברתי פטריארכלי. אין זה קל לעמוד אל מול סדר מוטה המכיל גברים אקדמאים, לבנים, בעלי ממון, חכמים ואמיצים שפרסום ותהילה הם משאת נפשם והם אינם בוחלים באמצעים לפרסם את שמם, לרסס אותו כמסמנים טריטוריה בעולם הידע. פעילות דורסנית כזו יכולה לגמד נשים וגברים רבים.

לצערי הרב, אין לי פתרון קסם לעניין הזה, אך כולי תקווה כי נוכל להתגבר על מערך הדיכוי שהוטבע בנו. אנחנו חוות חוויות שראויות לתיעוד ולהמשגה, לפרסום ולהפצה. אז לא ניתן לקיצוניים-חרדים להדיר את נשותיהם וגם לא ניתן למיינסטרים החילוני להשתיקנו באופן סימבולי. נכתוב, נדבר, נשיר, נפיץ ונופיע.

עוד בנושא:

קול כפייתי שאינו מרפה / תהל פרוש

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.