נצר למלכות רחביה

במאמרו של ארי שביט "אליטת רחביה" (17.11), הוא ממליץ על פתרון יצירתי לגזענות של הכנסת הנוכחית: חזרה לגזענות הקודמת. שביט קורא לביבי בהתרגשות לחזור לשכונת ילדותו רחביה, ולהבין שאל לו לפגוע באליטת רחביה, שעליה לדברי שביט נשען קיום ישראל, "רחביה אולי יפת-נפש, אבל רחביה היא נאורות ועוצמה", וגם ביבי עצמו, "בימים הטובים יותר", מהווה נצר שלה.

אני לא רוצה לכתוב משהו רע על רחביה. כל מי שהיה צריך להשתלח בה כבר השתלח, ולמעשה בימינו רחביה היא שכונה נעימה ומנומנמת, מקום מפגש של גמלאים, דירות רפאים של עשירינו מאמריקה ומצרפת, סטודנטים השוכרים דירות במחירים מופקעים, בתי קפה אופנתיים במושגים ירושלמיים ועבודות בנייה אינסופיות על פרויקטים חדשים תחת בניינים ישנים. דימוי העבר של רחביה כבר לא קיים ממש במציאות הגיאוגרפית של השכונה, אבל ארי שביט מתגעגע אליו: גברים לבנים ובורגנים שינהלו את מערכות המשפט, האקדמיה, התקשורת והפוליטיקה בלי שיפריעו להם, וירגישו שהם בעצם חלק מאירופה ואמריקה, ורק בטעות רגליהם נטועות באמצע הלבנט המהביל (היום דווקא קריר וגשום בירושלים).

אליטת רחביה היא קרש ההצלה שלנו, לדברי שביט, כדי שנהיה או נמשיך להיות ליברלים ודמוקרטים-מערביים (שביט מדבר על "מיצוב", וייתכן שצריך רק שנראה לעולם ליברלים ודמוקרטים, ולא שממש נהיה כאלו). שביט לא קושר דמוקרטיזציה למאבקים של מיעוטים כנגד דיכוים על-ידי ההגמוניה, כמו מאבק הפלסטינים-הישראלים בממשל הצבאי, המאבק המזרחי בגלגוליו השונים והמאבק הפמניסטי, כי הוא קורא להשבת ההגמוניה הישנה, של רחביה, כדי להציל אותנו לדבריו מ"הפוטיניסטים, הש"סניקים והמתנחלים"; דבריו האחרונים הם שפה נקייה לרוסים, חרדים, דתיים ומזרחים, והם חושפים את הסיבה ששביט מופתע מהיותו של ביבי מוביל הגזענות: ביבי האשכנזי-חילוני, על פי הדימוי של שביט, אינו יכול להיות גזעני באמת, כי הגזענות שייכת לאחרים ה"חשוכים", והוא לא באמת "משלהם" – לא רוסי, לא חרדי, לא דתי, לא מזרחי, לא מתנחל. הוא מה"שלנו" של ארי שביט, הוא רק בטעות עסוק בדיכוי, כששורשיו ברחביה הנעימה שמעולם, מבחינת שביט, לא היתה קשורה לדיכוי.

אבל מה מספר לנו הסמל ההיסטורי של רחביה, מעבר לפרטים הנקיים ששביט מנדב לנו? ב-48' לא רעשה רחביה על כך ששכנתה קטמון הפלסטינית התרוקנה מתושביה המקוריים. בזמן שאלו לא הורשו לחזור לרכושם, עשירי ירושלים היהודים (ביניהם שופטי בית המשפט העליון ומרצים באוניברסיטה העברית) השתכנו בבתים שנבזזו; אחר כך רחביה ראתה את התנאים המחפירים שאליהם הובלו העולים במוסררה ובקטמונים, והיא שקטה ולא רעשה; למרות הליברליות והדמוקרטיה, או אולי בגללם, דיכוי כלכלי ותרבותי של מזרחים לא נראה לרחביה רלבנטי לסדר יומה; אחר כך נכבשה מזרח ירושלים, ומ-67' ועד היום, ממגורשי שיח' ג'ראח למגורשי סילוואן, כל אלו לא היו ממש רלבנטיים לליברליות ולדמוקרטיה המערבית של רחביה.

אם לעשות פרפראזה לשורות השיר: אחרי ש"לקחו" את הפלסטינים, דיכאו את המזרחים ודרכו על העניים, בלי שאליטת רחביה הסימבולית התקוממה בשם הדמוקרטיה והליברליות, מי נשאר שם כדי להתקומם כשהימין מנסה ליטול מאליטת רחביה את מערכות המשפט, האקדמיה, התקשורת והפוליטיקה ולהשתלט עליהן (כאילו עמדותיו לא שולטות למעשה במערכות אלו מזה זמן רב)?

אכן סוגייה עקרונית לגבי מהות הדמוקרטיה הישראלית עומדת לפנינו עם גל החקיקה הנוכחי, חוק ועדות הקבלה, חוק הנכבה, חוק החרם, חוק התרומות לעמותות, השינויים בבחירת השופטים לבג"ץ, ביטול הערבית כשפה רשמית במדינה ועוד. אבל קשה להתנתק מהרושם שמדובר גם במאבק של אליטה באליטה, כאשר שתיהן שוכחות את רוב הציבור הישראלי ואת העובדה שהוא לא נהנה מדמוקרטיה ליברלית זמן רב לפני הגל הנוכחי.

האם זה מקרי שהדיבור המזהה את הכנסת הנוכחית עם חורבן הדמוקרטיה החל עם גל החקיקה הנוגע גם בדיכוי יהודים, עם חוק החרם וחוק התרומות לעמותות (וחוק וועדות החקירה שתוכנן), תוך הדחקת העובדה שהדיכוי האנטי-דמוקרטי של פלסטינים בתוך ישראל ובשטחים נמשך כבר זמן רב, כמו גם הדיכוי המעמדי של העניים? זיהוי חורבן הדמוקרטיה עם רגע פלישת אלימות המדינה גם לציבור היהודי משכפל למעשה את הגזענות האנטי-דמוקרטית, ושכפול זה מאפשר לארי שביט לקרוא לדגל, באופן סימבולי, למי שלקחו מהפלסטינים, דיכאו את המזרחים ודרכו על העניים, כדי ש"יצילו" את הדמוקרטיה והליברליות המערבית.

אבל האמת היא שביבי הוא נצר מובהק לרחביה ולאליטה שלה, והוא מממש את חזונה של רחביה הסימבולית. הגזענות לא נולדה בכנסת הזאת, אלא הרבה קודם, וכבר היו במדינה הרבה רגעים קודמים, קשים לא פחות, של קריסת הליברליות והדמוקרטיה, שלא עניינו כל כך את התקשורת העברית. אכן צריך להיאבק בגזענות של הכנסת הנוכחית, מאבק מתמשך של התנגדות ואי-ציות לחוקים גזעניים. אבל אי אפשר לעשות זאת בפתרון של גזענות חלופית, כפי שמציע למעשה ארי שביט.