מסיבת הפתעה בתחנת סלמה

ביום שני בערב ה-21.11 הייתי בישיבת מועצת העיר תל אביב באולם עינב, עם פעילים נוספים. ישבתי באולם ליד חברי, דני, מעיין, ליאת וחברים נוספים מרוטשילד. במהלך הישיבה היו קריאות מהקהל כנגד השחיתות. צעקתי גם אני כמו כולם נגד השחיתות. פתאום היו"ר (יעל דיין) דרשה להוציא את כל מי שישבו בשורה האחרונה בה ישבתי גם אני. ניגש אלי איזה שוטר ואמר לי: אתה מוכר לי. לא כדאי לך להסתבך, אתה לא תושב תל אביב. עניתי לו שאני אזרח של המדינה. מותר לי להסתובב במדינה איפה שבא לי. זו מדינה דמוקרטית.

הוציאו את רוב השורה. מעיין נשארה בפנים. זה כבר היה אחרי המעצר של נילי לרנר שהתעקשה לקבל מחולדאי תשובות והאווירה היתה חמה. הוציאו משם גם אשה חד הורית מהתקוה. דני ואני ועוד כמה חבר'ה חיכינו למעין בחוץ, בכניסה. כל האופוזיציה יצאה מהאולם במחאה. הישיבה היתה אמורה להמשך עוד זמן רב, אבל חברי הקואליציה מיהרו להצביע בלי לדון והישיבה נגמרה. חולדאי יצא מלווה אנשי ביטחון ושוטרים וכל מי שעמדו בחוץ התחילו לקרוא קריאות וללוות אותו למכוניתו. אני כמו כולם צעקתי גם. המשכנו להמתין בחוץ בזמן שנילי מעוכבת בניידת. כשנילי השתחררה, הלכנו נילי, ליאת, דרור, מעיין, דני ואני לעבר ביתם של מעיין ודני. זה היה בסביבות השעה 23:00. זוכר שאמרתי למעיין בדרך לבית שההערה של השוטר קודם מטרידה אותי, שאני לא רגוע… הגענו לבית . ישבתי אצלם שתינו משהו קר להירגע קצת.

יצאתי משם לכיוון לוינסקי בערך ב-23:30 בערב. בר התקשרה אלי לשאול איפה אני ואמרתי לה שעוד כמה דקות אני מגיע לגן. קבענו שאחכה לה בדשא ליד המגרש. בזמן הזה שאני מחכה לה שם בגינה, עברה אותה ניידת שהיתה קודם באזור העירייה. בפגישה תכננתי לדבר עם בר על איך נחגוג לי את היומולדת למחרת עם החברים. פתאום ניגש אלי שוטר ואומר לי תביא ויזה. אמרתי לו אין לי ויזה, אני ישראלי, קח תעודה. נתתי לו את התעודה. ירד עוד שוטר מהרכב ואומר לשני בוא נעשה עליו חיפוש. אמרתי לו, אתה לא רשאי לעשות עלי חיפוש גופני ברחוב. לפי החוק מותר לך לעשות חיפוש כזה רק בתחנה. אמר לי למדת לדבר. כשראה שאני מכיר את החוק, אמר לחבר שלו: שים לו אזיקים, ידיים ורגליים. שם לי ידיים מאחורה וכבל לי את הרגליים. לקחו אותי לתחנת סלמה.

בדרך לתחנה התחילו לשאול אותי מה אתה עושה פה בכלל. אמרתי להם אני במדינה שלי, אני תושב, אזרח, כמו שאתה מסתובב בכל ישראל ככה גם אני מותר לי להסתובב בכל מקום. הוא עונה לי המדינה שלך זה הדרום, לא תל אביב. אמרתי לו כל ישראל זו המדינה שלי, אני תושב כמוך במדינה הזו ואין חוק שימנע ממני להסתובב חופשי במדינה. אנחנו במדינה דמוקרטית. אומר לי זו תל אביב לא באר שבע (משפחתו של סאבר מתגוררת בעיר רהט). שאלתי מה ההבדל בין תל אביב לבאר שבע, אין גבול ביניהן. זו אותה מדינה, אותו ראש ממשלה. ענה לי נכון, אותו ראש ממשלה אבל לא אותה התנהגות, לא אותה תרבות. עניתי לו שכולנו בני אדם. כולם חיים באותה ספינה, רק יש כאלה שחיים מקדימה ויש כאלה שחיים בסוף הספינה. אמר לי, תחשוב טוב. אמרתי לו אין לי על מה לחשוב, מותר לי להסתובב איפה שבא לי. אין חוק שמגביל אותי. אנחנו לא במצרים ולא בירדן. אמר לי אתה בוחר את הדרך… עניתי ברור שאני בוחר לעצמי את הדרך. כמו שאני לא בוחר לך איפה תחיה, ככה גם אתה לא תבחר לי.

הגענו לתחנה. שמו אותי בחדר ללא כיסאות. דבר ראשון ביקשתי מהם שיחת טלפון להודיע לבר, לאבי, או לעורך דין. אמרו לי אחרי שתראה חוקר תקבל שיחת טלפון. ביקשתי להתפנות, ביקשתי לשתות, אמרו לי רק אחרי שתראה חוקר. וכל הזמן הזה אני אזוק. ידיים מאחורה ורגליים. ועומד. אמרתי לו אני רוצה כיסא לשבת, אומר לי שב. אני אומר לו איפה אני אשב, מראה לי ביד על כיוון הרצפה. אני אומר לו האזיקים מפריעים לי לשבת , שים לי מקדימה.  אומר לי אני לא מוסמך להוריד לך אזיקים. אמרתי לו או תוריד לי, או תביא את מי שמוסמך. אומר לי כשיבוא המוסמך, מי שמעלי בדרגה, תשאל אותו. אם יסכים יוריד לך. הוא היה איזה ילד בן 17-18 נראה לי. קרא לאחד יאיר, אמר לו תביא לי משהו לאכול. ישב מולי אוכל, שם רגליים על השולחן, שותה… אמרתי לו תביא לי מים גם, הסתכל עלי בחצי חיוך, כאילו אתה גם עצור וגם מבקש מים, כאילו שואל מה אתה מצפה ממני שאני אקום ואביא לך מים? בא אחד בלבוש אזרחי, לא חוקר, בלש, ביקשתי ממנו שיעביר לי את האזיקים מקדימה. אמר לי למה? לא טוב  לך אצלנו ככה? אמרתי לו, לא טוב לי כי אני לא רואה את עצמי חשוד במשהו שעשיתי, לא עשיתי משהו נגד החוק שתכבלו אותי ככה.

אומר לי בסדר, כשתעבור חקירה תגיד לחוקר. ואני בכל הזמן הזה לא ידעתי אם אני אצל חוקר, או סתם מטרטרים אותי. כל כמה דקות נכנס מישהו אחר ודיבר איתי. זורק לי מילים, אתה עוד לא יודע במה הסתבכת, אתה עוד תאכל אצלנו הרבה חרא… ואז מעלים אותי לקומה שלישית או רביעית, אני לא יודע בדיוק, ומתחילים לשאול אותי אם אני יודע למה אני כאן. אמרתי שאני לא יודע. אתם אספתם אותי. שאלתי: אני חשוד במשהו? עשיתי משהו נגד החוק? לא!  אז הוא אומר לי עוד רגע תדע. התחילו לשאול אותי  על אנשים, מה הקשר שלי עם זה ועם זה, יעני באותו רגע אחד שואל אותי על החבר'ה והשני זורק לי מילים, כדאי לך להיות בדרום במדינה שלך. עניתי לו מה ההבדל בין הדרום לת"א, זו אותה מדינה. אומר לי לא. החוקר שנדמה לי שקראו לו משה בן סימו, התחיל להגיד לי אני רוצה לדבר איתך לטובתך. מה אתה קשור לכל המהומות האלה, לסודנים, למחאות וכל זה. אמרתי לו כשאני רואה בן אדם שצריך שמיכה ואין לו, אני מביא לו שמיכה. ככה חונכתי בבית, לעזור. אתה מדבר איתי על התרבות שלי? זו התרבות שלי. אם זה נגד החוק אז תעצור אותי על זה.

התחיל לשאול אותי איפה נעלמו כל אלה שהיו במאהל לוינסקי, איפה הם גרים. עניתי שאני לא יודע, כל אחד דואג לעצמו. ואז התחיל להגיד לי למה כל הסודנים אוהבים אותך ואת אבי? אמרתי שאנחנו קודם כל מסתכלים לאנשים בגובה העיניים, בתור בני אדם. אנחנו נותנים להם שמיכות ואוכל ,לא לוקחים מהם שמיכות ומגרשים אותם, כמו שהסיירת הירוקה עושה. התחיל להגיד לי מה, אתם מחפשים להיות מנהיגים? אמרתי לו מה זה מנהיגים, על מה אתה מדבר? כולה בנאדם ביקש שמיכה הבאתי לו שמיכה.

התחיל להגיד לי אני רואה שאתם מחממים את האזור, מסיתים את הסודנים, מסיתים את כל מי שמחוסר בית שישאר. אמרתי לו לא ידעתי שלתת שמיכה זה מסית. לתת לאדם שמיכה שיתחמם בה בגשם, בקור, זו לא הסתה. לך אתה בעצמך תן, ותראה איך יאהבו אותך, אפילו שאתה על מדים. התחיל לשאול מי מממן לכם את כל הדברים האלה, אם יש גוף שנותן לכם כסף להמשיך במה שאתם עושים, שזה בעיני בכלל לא נגד החוק. אמרתי לו מה זה לנו? אתה עצרת אותי לבד ,לא עם חבורה. ועל איזה מימון אתה מדבר?  זה לא על חשבונך ולא על חשבוני. בני אדם שתורמים שמיכות כדי לעשות טוב לאנשים. שאל איך אתה מסתדר,  מי מממן אותך איך אתה חי? שאלות על כל מיני אנשים. אמרתי לו אני לא יודע על מה אתה מדבר.

בא לי חוקר אחר, אחד בשם יורם, אומר לי אתם רואים את מה שאתם עושים כמשהו טוב ובעצם אתם מזיקים למדינה. אמרתי לו בוא אתה בעצמך ותיראה איך אנשים חיים שם בגינה. אתה תחליט אם אנחנו מזיקים לבטחון המדינה. מי שמזיק לבטחון המדינה הוא מי שפוגעים בחוק. אנחנו לא פוגעים במדינה, אנחנו להיפך, אוהבים את המדינה ועוזרים לאנשים במדינה שקשה להם. ואני אחד מהאנשים האלה שקשה להם במדינה. אומר לי מה נהיית שר הרווחה במדינה? נהייתם עובדים סוציאלים של המדינה? אמר לי בסדר אתה עוד תהיה אצלנו. אתה ושאר החבר'ה תבקרו אותנו כמו שחלק כבר ביקרו, ובפעם הבאה אתה תישאר אצלנו…

ניסו לשחק איתי שאחד השוטר הטוב והשני הרע. השוטר ה"טוב" אומר לשני עזוב אותו זו טעות, הוא בדואי מהדרום, לא קשור בכלל למחאה. דרך המילה הזו הרגשתי שרצו להפריד אותי, לתת לי להרגיש לבד. ניסו לגרום לי לדבר על אחרים. העדפתי לשתוק. הבנתי שמנסים להפיל אותי. לא שיש להם על מה. לא הגבתי להם. שאלו אותי גם איך זה שחלק מהזמן נעלמתי, הלכתי לרוטשילד. אמרו לי רק תיזהר על עצמך, רק שלא תבוא אצלנו עוד פעם לביקור. החוקר יורם אמר לי אני אדאג לך אישית שתישאר אצלנו. איים עלי. עניתי לו: תזכור את הפנים שלי, אתה לא תראה אותי יותר אצלכם. אומר לי לא, אתם רוצים להיות מפורסמים… לא הבנתי אותו. אמרתי לו להביא שמיכה למישהו זה לרצות להיות מפורסם? אמר לי תחשוב טוב על מה שאתה והחבר'ה שלך עושים. אמרתי לו שוב, לא יודע על מה אתה מדבר. עצרתם אותי לבד, לא עם חבר'ה. היה נראה שהוא רוצה בכוח להוציא ממני מילים. לא ידעתי על איזה חבר'ה הוא מתכוון.

בסוף חזר לאותה שאלה הראשונה. מה עשית בגן בשעה רבע ל-12 בלילה. אמרתי לו שחיכיתי לחברה שלי. קבעתי איתה פה בשביל לתכנן איתה את יום ההולדת שלי למחרת. אומר לי יומולדת מה… אתה מתכננים משהו גדול ואתה אומר לי יומולדת. אמרתי לו אם אתה לא מאמין גם אתה מוזמן ליומולדת, אתה וכל מי שנמצא בחדר. אומר לי בסדר. היומולדת הבא אני אעשה לך אצלי. אני אחגוג לך אישית… בסוף השיחה הוא אומר לי, כאילו בדיבור אישי, לא מתאים לך להיות פה, אני ראיתי במסוף שהמשפחה שלך מכבדי חוק, שימשו בתפקידים. עניתי שגם אני מכבד חוק. אני פשוט אוהב לעזור לאנשים. אומר לי בסדר, תעזור בדרום אצלכם. כשתיפול תחפש אח"כ מי יעזור לך… שאלתי אותו מה זאת אומרת כשתיפול? אמר לי לא כדאי לך להסתובב בחבורה הזו. אמרתי להם אני אסתובב איפה שבא לי, כל עוד אני אזרח שומר חוק . אין חוק שמגביל אותי איפה להסתובב.

ניסו עלי כל מיני תרגילי חקירה. אחד אומר לשני נראה לי הוא בנאדם טוב, לא מכיר את השטויות האלה, השני אומר, לא הוא מסית, הוא מנסה לעשות בלגאנים… ביקשתי את הפרטים של אחד החוקרים. אמרתי לו שאני אתלונן נגדו אצל העו"ד שלי על זה שלא נתנו לי אפילו שיחת טלפון. באיזשהו שלב אמרו לי, טוב עכשיו תצא כאן מהדלת. לא אמרו לי שמשחררים אותי.

כשיצאתי ראיתי  את דלת היציאה מהתחנה והבנתי שבעצם שיחררו אותי. בלי כלום. שאין להם כלום נגדי…

אני מוצא את עצמי מוקדם בבוקר ברחוב סלמה. כבר היה אור יום, הולך ברגל מותש, עייף, רעב. הרגליים כואבות מהעמידה כל הלילה. פגשתי קרוב משפחה שלי שעבר שם במקרה, היה בדרך לעבודה, התקשר לדוד שלי שבא ואסף אותי אליו הביתה. אמר לי בוא תירגע קצת. מהעייפות ישנתי לא יודע כמה זמן…

כל הזמן הזה שהייתי בחקירה דאגתי לבר שחיכתה לי שם וכאילו נעלמתי לה. אולי היא חושבת שהברזתי לה או משהו, אולי דואגת לי… פחדתי עליה שהיא שמה לבד בשעות מאוחרות. רציתי להתקשר, אמרו לי למי אתה רוצה? כשאמרתי לחברה שלי, אמרו לי: אה יש לך חברה ישראלית… אמרתי כן. גם אני ישראלי כמוך, מה בגלל הצבע? אומר לי לא נראה לי שאתה ישראלי. אמרתי לו אני ישראלי יותר ממך. נולדתי פה, אני ישראלי בלב ובנפש. אתה עלית לפה לא יודע מאיזו מדינה.

כשיצאתי התקשרתי לבר. שאלה אותי אם הברזתי לה. אמרתי לה בזמן שחיכיתי באו החבר'ה הטובים, שומרי החוק, ולקחו אותי, חגגו לי יומולדת הפתעה אצלם בתחנה. והיא צחקה ונהייתה עצובה באותו זמן. אמרה לי דאגתי לך מאד… יצאתי מרגיש נבגד ע"י אנשי החוק. בני אדם שמבצעים פשעים מול העיניים שלהם, מוכרים סמים לבני נוער למשל, מדרדרים אותם, לא נוגעים בהם. בנאדם שדואג לאחרים לשמיכות, מביא להם אוכל עוצרים אותו. אבל אני אמשיך בדרך שלי. אני יודע שזה לא נגד החוק. הם חשבו שהם שברו אותי, אבל זה רק חיזק אותי להמשיך באותה דרך.

אח"כ בערב יצאתי עם בר לרוטשילד לאכול משהו, פתאם אני רואה ליד הבימה, המון אנשים מפגינים בעד חופש הביטוי. זה היה בשבילי כאילו עשו מסיבת הפתעה לכבוד היומולדת שלי וכל החבר'ה שם כדי לחגוג איתי. זו היתה אחלה מתנה ליומולדת. כל החבר'ה מכל המאהלים, כל הפעילים שאני מכיר, היו שם בשעה אחת ובמקום אחד… למרות שעוד הייתי עצוב מבפנים, זה שימח אותי מאד. הלכתי בתוך האנשים והרגשתי כאילו כל זה בשבילי. הלכתי שמח והרגשתי שאני מוציא מהנפש שלי את כל הזעקה שבי בפנים על זה שהם לקחו אותי ככה. זה דווקא נתן לי כוח להישאר בהפגנות כי אני יודע שאני לא עושה כלום נגד הממשל או נגד החוק. בהפגנה ראיתי פתאום את אחד השוטרים שראיתי כשהייתי עצור בפנים, אמר לי מה אתה עוד פעם פה? אמרתי לו כן אני במדינה שלי. מותר לי. יש לי חופש ביטוי. אח"כ הלכנו לאיזה בר עם כמה חברים לשתות ולחגוג לי כמו שצריך.

מאחל לכולם שאף פעם לא נישבר. זו המדינה של כולנו ואנחנו אוהבים אותה ודואגים לה, אבל חייבים לשנות אותה קצת. נמאס מכל הקלקולים. מהאפליות בין ערבים ויהודים. אנחנו לא שונאים אחד את השני, זה הם שמנסים לסכסך. הם עושים את הקרע כדי שהם ירוויחו ממנו לכיס. אין לנו ארץ אחרת לחיות בה. אני מוכן להשקות אותה מדמי אם צריך. לא נישבר והצדק ינצח…

סאבר, אני שואל כשאנחנו מסיימים, מה עניינים איתך? היה לך קשה לחזור שוב לחוויה?

אני מרגיש הקלה, הוא משיב לי ומצית עוד סיגריה. יומיים הלכתי עם מועקה, עכשיו ירדה לי אבן כבדה מהלב.

פורסם בפייסבוק