תועבה

"אינכם יכולים לאסור על אמן להתבונן". נאום ההגנה של ג'אפר פאנהי, במאי הקולנוע האיראני הכלוא, מתוך המגזין "מערבון"
תרגום: תום שובל

ג'אפר פאנהי הוא אחד מהבמאים החשובים הפועלים כיום באיראן ובעולם. פאנהי, יחד עם עבאס קיראוסטמי ומוחסן מחמלבף, הצעידו את הקולנוע האיראני קדימה והפכו את איראן לאחד ממוקדי הכוח החשובים בעולם הקולנוע. הדור שלהם הציג קולנוע פילוסופי, אקזיסטנציאליסטי ובעיקר הומאני, המחויב לאמת חברתית ולמציאות הקשה של בני עמם. מעבר לכך, הקולנוע האיראני הרחיב את השיח על הקולנוע כמדיום פילוסופי עמוק החותר להבנת האנושות כולה. סרטים כמו הבלון הלבן (1995), זהב קרימסון (2003), ואופסייד (2006), הם פואמות חברתיות, העשויות בחיוניות ובכישרון לא מבוטל והמעידות על ראייתו הייחודית של הבמאי את סביבתו אך גם ובעיקר, את לבו.

פאנהי היה מתומכי "המהפכה הירוקה" שניסתה להחליף את השלטון הנוכחי באיראן, מהפכה שנגדעה באיבה לאחר הבחירות האחרונות. מאז, פאנהי נרדף על ידי השלטונות, כשהוא נכנס ויוצא מבתי כלא. לפסטיבל קאן האחרון, בו היה אמור לשמש שופט, לא הגיע, שכן ימים ספורים לפני הפסטיבל נכלא שוב. כאות הזדהות עם פאנהי, הפסטיבל השאיר את כיסאו ריק ולא מצא מחליף. ג'ולייט בינוש נשאה שלט עם שמו של פאנהי בנאום התודה שלה על הפרס שקיבלה כשחקנית בסרט עותק נאמן למקור של עבאס קיראוסטמי, ידידו ושותפו לדרך וליצירה. לאחר התערבות אנשי ציבור לטובתו, פאנהי שוחרר מהכלא רק כדי להיעצר שוב והפעם בעוון צילום סרט ללא אישור.

פאנהי הועמד למשפט והורשע. גזר דינו הוא שש שנים בכלא ועוד עשרים שנה בהן נאסר עליו לעשות סרטים. אנו מביאים את ההצהרה המלאה שנשא פאנהי לשופטו. קריאתה מעידה על הסכנות שעדיין גלומות בזכות הבסיסית של החופש ליצור. מעבר לכך, המחשבה על הרוח הקרה המנשבת כרגע במדינתנו והמהפכות הגדולות שמתרגשות בסביבתנו הופכות את המסמך הזה לרלוונטי עוד יותר. ישוחרר ג'אפר פאנהי! (תום שובל)


***

כבוד השופט, ארצה להציג את קו ההגנה שלי בשני חלקים:

חלק 1 – מה שהם אומרים

במהלך הימים האחרונים אני צופה שוב בסרטים האהובים עליי, שהם בין הסרטים הגדולים בהיסטוריה של הקולנוע. זאת למרות העובדה שנמנעה ממני הגישה לחלק גדול מהם. על ביתי פשטו באחד במרץ 2010 בלילה, בעוד אני ועמיתי מר ראסולוף היינו בעיצומם של צילומי סרט ארט-האוס עם מודעות חברתית. הפושטים, שהזדהו כסוכני משרד המודיעין, עצרו אותנו יחד עם עוד אנשים מצוות הצילום, מבלי להציג בפנינו צווי מעצר. בנוסף הם החרימו את אוסף הסרטים שלי שלא הוחזר אליי עד היום. האמירה היחידה והאחרונה ששמעתי בנוגע לאוסף הסרטים, היקר ללבי, היתה של התובע האחראי על התיק שלי, ששאל אותי: "מה הם סרטי התועבה האלה שאתה אוסף?"

סרטים יוצאים מן הכלל אלו, שהתובע ביטל בקלות כמתועבים, נסכו עליי השראה גדולה ולימדו אותי את מלאכת עשיית הקולנוע. האמן לי שיש לי קושי רב להבין כיצד סרטים אלה יכולים להיקרא מתועבים, בדיוק כמו שאיני מצליח להבין איך הפעילות שלי, שבעוונה נאסרתי, יכולה להיחשב פשע. המקרה שלי הוא דוגמה מושלמת לענישה לפני ביצוע העבירה. אתם מעלים אותי למשפט על עשיית סרט, שבזמן המעצר צולמו מתוכו רק שלושים אחוזים. ודאי שמעתם שהפתגם המפורסם "אין אלוהים מלבד אללה" הופך לחילול האלוהים אם אומרים רק את חלקו הראשון ומשמיטים את חלקו השני. על אותו משקל, איך אפשר לקבוע שנעשה פשע מצפייה רק בשלושים אחוז של חומרי גלם לסרט שטרם נערך?

ההאשמות המכוונות כלפי קלאסיקות מתוך ההיסטוריה של הקולנוע הן מעבר לבינתי ושוב איני מבין את הפשע שבו אני מאושם. אם אישומים אלה נכונים, אתם מעלים למשפט לא רק אותי ואת חבריי אלא גם את כל הקולנוע האיראני האמנותי, המודע חברתית והאנושי, קולנוע שמנסה להתקיים מעבר לטוב ולרע, קולנוע שלעולם לא שופט או נכנע לכוח או לכסף אלא מנסה בכנות לשקף תמונה ריאליסטית של החברה.

הכיסא הריק לאות הזדהות בפסטיבל קאן. איסור לעשות סרטים במשך 20 שנה

אחד האישומים נגדי הוא ניסיון לעודד הפגנות ולהלהיט מחאות עם סרט זה. לכל אורך הקריירה שלי הדגשתי את העובדה שאני קולנוען מחויב חברתית ולא פוליטית. הדאגות המרכזיות שלי הם עניינים סוציאליים, לכן סרטיי הם דרמות חברתיות ולא הצהרות פוליטיות. מעולם לא רציתי לפעול כשופט או תובע. אני לא קולנוען ששופט אלא אחד שמזמין אחרים לראות. אני לא מחליט בשביל אחרים ואני לא כותב "הוראות הפעלה" לאיש. התר לי לחזור להציב את הקולנוע שלי מעבר לגבולות של טוב ורע. דע שאמונה זאת גרמה לי ולקולגות שלי לבעיות רבות מספור, רוב סרטי נאסרו להקרנה, יחד עם סרטים רבים של קולנוענים אחרים. כעת נוצר מצב תקדימי לקולנוע האיראני, שכן עכשיו עוצרים וכולאים במאי קולנוע רק מפני שהוא עושה סרט. בנוסף מטרידים אותו ואת משפחתו בעוד הוא יושב בכלא. זו התפתחות חדשה בדברי ימי הקולנוע האיראני התפתחות שתיזכר לדורות.

הואשמתי בהשתתפות בהפגנות. אף קולנוען איראני לא הורשה להשתמש במצלמתו כדי לתעד את האירועים, אבל אתם אינכם יכולים לאסור על אמן להתבונן! כאמן זו אחריותי להתבונן כדי לקבל השראה וליצור. הייתי כמתבונן וזו היתה זכותי המלאה לעשות כך. הואשמתי בעשיית סרט ללא אישור. האם זה באמת הכרחי להדגיש כאן ששום חוק לא עבר בפרלמנט בנוגע לצורך בהמצאת אישורים ליצירת סרט? ישנם רק כמה מסמכים פנימיים בנושא ואלה עוברים שינויים בכל פעם שהשר האחראי עליהם מתחלף. הואשמתי בכך שלא נתתי לשחקנים שלי תסריט. בדרך בה אני עושה סרטים, אני עובד בעיקר עם שחקנים לא מקצועיים, זוהי דרך מאוד שגרתית לעשיית סרטים, המבוצעת חדשות לבקרים על ידי עבדכם הנאמן ועוד רבים מהקולגות שלי. הקאסט מורכב ברובו מנון–אקטורס, משום כך הבמאי אינו מוצא הכרח בהפקדת תסריט בידי שחקניו. האשמה זו נשמעת לי יותר כמו בדיחה שאין לה שום מקום במערכת המשפט שלנו.

"אני, ג'אפר פאנהי, מצהיר בזאת שוב ושוב שאני איראני, אני נשאר במולדתי ורוצה לעבוד במולדתי" (תמונה מעמוד הפייסבוק של הבמאי)

הואשמתי שחתמתי על עצומה. אכן חתמתי. על אחת: מכתב פתוח החתום בידי 37 יוצרי קולנוע נחשבים, המביעים את דאגתם נוכח האירועים המתחוללים במדינה. הייתי אחד מהם. לצערי, במקום להקשיב לדאגות האמיתיות שלנו, הואשמנו בבגידה. למעשה הקולנוענים האלה הם אותם אנשים שהביעו את דאגתם בעבר בנוגע לחוסר צדק שנעשה בעולם. איך אפשר לצפות מהם להישאר אדישים לגורל המדינה שלהם?

הואשמתי בארגון הפגנות בפתיחת פסטיבל הקולנוע של מונטריאול. לפחות מידה מסוימת של אמת והוגנות בסיסית צריכה לתמוך בהאשמות שכאלה. הייתי אחד מחבר השופטים בפסטיבל והגעתי רק שעות ספורות לפני תחילתו של ערב הפתיחה. איך יכולתי לארגן הפגנה במקום שכמעט ולא הכרתי קודם? בואו לא נשכח שבאותם ימים הפזורה האיראנית היתה מתארגנת בכל מקום רלוונטי מסביב לעולם כדי להשמיע את דרישותיה. הואשמתי בנתינת ראיונות לעיתונות דוברת פרסית בחו"ל, אבל אין חוקים שאוסרים עלינו להעניק ראיונות.

חלק 2 – מה שאני אומר

ההיסטוריה מעידה על כך שמוחו של האמן הוא המוח האנליטי של החברה בה הוא חי. בלמידה על התרבות וההיסטוריה של המדינה שלו, בהתבוננות באירועים המתרחשים בסביבתו, הוא רואה, מנתח ומציג את הנושאים הבוערים דרך האמנות לחברה. איך יכול מישהו להיות מואשם בפשע רק בגלל מחשבה שחולפת במוחו? להתנקשות ברעיונות ובעיקור האמנים מהחברה שלהם יש רק תוצאה אחת: השמדת שורשי היצירה. מאסרי ומעצר חבריי בעוד אנו מצלמים סרט לא גמור הינם לא פחות ממתקפה של אלה הנמצאים בעמדות כוח על אמני הארץ כולה. משמעותה של פעולה זו ברורה כבדולח, והיא שולחת מסר ברור הביתה: "אתם תצטערו שאינכם חושבים כמונו".

הייתי רוצה להזכיר לבית המשפט עוד עובדה אירונית על כליאתי: המקום שמוקדש לפרסים שקיבלתי אני, ג'אפר פאנהי, בפסטיבלים, במוזיאון טהרן לקולנוע, גדול יותר מתא הכלא בו אני שוהה כעת. מעבר לכל מה שנאמר, אני, ג'אפר פאנהי, מצהיר בזאת שוב ושוב שאני איראני, אני נשאר במולדתי ורוצה לעבוד במולדתי. אני אוהב את ארצי, שילמתי מחיר כבד על אהבה זו ואני מוכן לשלם אותו שוב אם יידרש ממני. יש לי עוד הצהרה להוסיף לזו הראשונה. כמו שנראה בסרטיי, אני מצהיר בזאת שאני מאמין בזכות של "האחר" להיות שונה, אני מאמין בהבנות הדדיות ובכבוד וכן בסובלנות, סובלנות שאוסרת עלי שפיטה ושנאה. אני לא שונא אף אחד, אפילו לא את חוקריי. אני מכיר באחריותי כלפי הדורות הבאים שיירשו את הארץ הזאת מאיתנו.

ההיסטוריה היא סבלנית. סיפורים לא חשובים מתחוללים מבלי שאפילו נכיר בחוסר חשיבותם. אני עצמי מודאג מהדורות הבאים. מדינתנו פגיעה. רק דרך ההבטחה של מדינת חוק לכל, ללא הבדלי גזע, דת או דעה פוליטית, נוכל להימנע מהסכנה האמיתית של עתיד רב סכנות וכאוטי. סובלנות מייצגת את הפתרון היחידי הריאלי והמכובד לסכנה מיידית זו.

בכבוד רב,
ג'אפר פאנהי
קולנוען איראני

פורסם לראשונה בגיליון 7 של מערבון – מגזין חדש לקולנוע, עכשיו בחנויות

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. איתן חג'בי

    על התרגום לנאום המרגש, ועל ההצצה המרתקת לנבכי המאבק באיראן

  2. יוסי לוס

    מסתבר שלא רק בישראל אלא גם באיראן מבחינים בין חברתי לפוליטי וטוענים שהחברתי הוא לא פוליטי. ואת זה עושה קולנוען בעל עמדות שעל פניו נראות כעמדות שמאליות.
    בניגוד לעמדה שמבטלת הבחנה זו בטענה שהכל פוליטי ושהחברתי הוא פוליטי… אני סבור שמה שמעניין הוא ומה שחשוב הוא למה אנשים, בהקשר מסוים, מתכוונים כאשר הם אומרים על דבר מה שהוא פוליטי או שהוא לא פוליטי. בישראל אני יודע. מעניין אותי למה מתכוונים באיראן. האם לעיסוק בבחירות? האם לעיסוק בהתנגדות למשטר? האם לעיסוק ביחסי החוץ של איראן? האם לעיסוק בישראל? או לדברים אחרים? אודה לתשובות.