מהשקה לפסטיבל להשקה

חוק ספרות, חוק שירה, תקציבים על פי חוק. זה מה שצריך, ולא לחזר אחר כל קורא/ת וללקק לבעלי הכוח בשדה. יובל גלעד קורא למשוררים להתאגד
יובל גלעד

בימים אלה הזירה הספרותית רוגשת ורועשת בעקבות הראיון הצהוב של שי גולדן עם אורלי קסטל-בלום, שסיפרה על מצוקותיה הכלכליות. כל מי שמצוי בעולם הספרות יודע על המחנק הכלכלי בו מצויות הוצאות הספרים הקטנות, ועל שכר הרעב אותו מקבלים העורכים, המתרגמים, המגיהים, הסופרים והמשוררים – האחרונים בכלל נדרשים להשקיע כסף בהוצאת ספריהם, ומדובר גם בטובים מביניהם.

ישראל היא מדינה אנטי-תרבותית. התרבות בה הופרטה כמו כל מגזרי המשק. בעוד הפקות פאר כמו האופרה "נבוקו" במצדה או הפקות תיאטרון בומבסטיות וחסרות כיסוי אמנותי מסובסדות, הרי שהספרות מתקיימת מן היד לפה, ומצבה הולך ומחמיר. סיבה אחת היא מבצעי ה"4 במאה" שגורמים לכך שתגמולי הסופרים אפסיים.

אנחנו חיים בימי ריאליטי, וקסטל-בלום הפכה לכוכבת ריאליטי ליום אחד. בלי חשיפה טוטאלית אף אחד לא יתייחס לדברייך בעידן הצהוב שלנו, וגם קידום מכירות הספרים דורש חשיפת קורקבנים רגשיים. קסטל-בלום סיפרה על החשש לגמור כמו דוד אבידן, כמו דליה רביקוביץ' שהמדינה לא חשה צורך לתמוך בה. דבריה עוררו בי אמפתיה ואנטגוניזם גם יחד: אמפתיה, מכיוון שישנם נכסים תרבותיים רוחניים של מדינה, שגם אם אינם מסוגלים לעבוד על המדינה לתגמל אותם כלכלית באופן בסיסי. אינני ממעריצי ספרותה של קסטל-בלום, אבל על תרומתה לספרות אין עוררין. אנטגוניזם, כי הסופרת סיפרה על מיליון וחצי שקלים שעדיין מצוין ברשותה, סכום שלא מעט ישראלים המצויים מתחת לקו העוני היו עושים כל דבר כדי להשיגו. לפיכך היו בדבריה התרסה בריאה, אם כי צהובה, על מצב תקציבי התרבות ומצב תמלוגי הסופרים, לצד הדוניזם מעצבן.

גיליון "סופשבוע" של מעריב, 25.11. צילום: בלוג התקשורת ולווט אנדרגראונד

סופרים ומשוררים הם סונארים רגישים, סטטוסקופים של תנודות עמוק תרבותיות חברתיות. הם מוציאים את עצמם מן החברה לפרקי זמן הכתיבה כדי להתבונן, לתת דין וחשבון, להיכנס לדמויות זרות. תרבות בלי ספרות, מדינה בלי ספרות, היא מדינה שהולכת לעזאזל. סופרים ומשוררים עומדים בחזית הלשונית, המחשבתית, הרגשית, לוקחים סיכונים תודעתיים שאנשים רגילים נמנעים מהם. סופרים ומשוררים בעלי שיעור קומה הם אוצרות טבע שצריך לשמור עליהם כמו על פרח נכחד. כדי לכתוב פרוזה נדרש הרבה זמן, ולכתוב שירה הנה דרך חיים תובענית של הקשבה להוויה. מרבית הכותבים יכתבו בכל מחיר, אבל ישלמו מחירים אישיים וכלכליים כבדים (אני לא בא לטעון שכל משורר וסופר זכאי וראוי לתמיכה, ולא שמשוררים וסופרים אינם צריכים לעבוד. אבל יש כאלה שרגישותם וקשייהם הרגשיים הביאו אותם למצב של חוסר מסוגלות לעבוד, ולכן נדרשת קרן מתוקצבת יפה שתוכל לדאוג שלא יגמרו כמו דוד אבידן).

איך הגיבה שרת התרבות למהומה? יועצי התקשורת שיגרו אותה, אני מניח, עם כוונות לדחוף את ה"חוק הצרפתי" התקוע בכנסת כבר שנים. זהו החוק שלפיו בשנה הראשונה יימכרו הספרים במחיר מלא, וכך יתאפשר לשלם יותר תמלוגים לסופרים. זה חוק טוב, אבל הוא טיפה בים הנדרש. הוא מחזיר את הדאגה לנכסים הרוחניים של המדינה לשוק, ולראייה דבריו של אבי שומר, מנכ"ל צומת ספרים, על סיפור קסטל-בלום, שהבטיח לנסות למכור יותר מספריה. כמו לסתום לתינוק רעב את פיו עם מוצץ.

התרבות, כפי שעדיין יודעים האירופאים, זקוקה לתקציבים. הספרות, בעידן ההפרטות והמעבר לקריאה דיגיטלית, זקוקה להם במשנה תוקף. תקציבי הספרות בארץ נמוכים במאות אחוזים מארצות מפותחות. כתבי עת, שהינם נשמת אפה של ספרות, נסגרים בזה אחר זה. "קשת החדשה", "מטעם", "אפיריון", "הו", "שבו", "כרמל" ועוד הפסיקו לפעול או מפרפרים כתוצאה מגוויעת התקציבים. ומדובר בסך הכל על כמה עשרות-אלפי שקלים בשנה הנדרשים להפעלת כתב עת.

חוק השירה

בימים אלה מתארגן לו "מאבק המשוררים" למען להשגת תקציבים ושיפור מעמד המשורר/ת. קשה לאגד משוררים – גם בגלל נטייה לאינדיבידואליזם, וגם בגלל שמדובר בקבוצת כותבים שאין להם כמעט קוראים, אין להם כסף, אין כבוד. התוצאה היא מאבקים בין משורר למשוררת על מעט הפרסים ומעט התמיכות שכבר הפסיקו להגיע. לכן מתעורר הצורך להתאגד ולדרוש בצורה מסודרת תקציבים מהמדינה, בצורת "חוק השירה" בדומה ל"חוק הקולנוע" שהביא פריחה יחסית לתעשיית הקולנוע.

המשוררים, כמו הסופרים, צמאים לקהל, וישלמו ממעט הכסף שלהם להוצאת ספריהם, יקללו את אחיהם הכותבים שזכו במעט הפרסים, ילקקו לכל בעל עמדת כוח בשדה הספרות תמורת הסיכוי למעט הכרה. שאמאנים בלי שבט, שהשבט זרק אותם לקור, אל מחוץ לאוהלים, שירעבו למוות. לקהל הצרכנים של הספרים אין מושג על מצבם הכלכלי הגרוע של המשוררים והסופרים, על היעדר התמיכה הממשלתית, על העבודה הרבה שנעשית בהפקת הספרים הנקנים בקלות במחירי שקל. זה גם לא מעניין אותם. אבל אם היו נדרשים לעניין, היו אומרים ודאי, לפחות בעניין השירה, שהיא עולה כפורחת, שכן המוספים מלאים הודעות על פסטיבלי שירה בכל מקום. וחובבי השירה מגיעים, מוחאים כפיים, לא קונים אף ספר אבל מרגישים תרבותיים.

לכן הגיע הזמן לשים קץ לחגיגות. הגיע הזמן להפסיק להתמקד בפסטיבלים, בפרסים הנזרקים כעצמות לכלבים, ולדרוש את מה שהספרות זקוקה לה. הסופר יותם ראובני, למשל, אחד הגדולים בסופרים העבריים החיים כיום, מוציא את ספריו בהפקה עצמית ומצבו קשה לא פחות מזה של קסטל-בלום, אם לא יותר. אבל שי גולדן לא יודע על כך, ולשרת התרבות גם לא אכפת, וודאי שלא לאבי שומר; יכתוב נא ראובני רב-מכר, ואולי אז ינסו לדאוג שיכנסו לכיסו כמה לירות. אבל מה לעשות שראובני כותב ספרות גדולה, אליטיסטית, בסוגת זרם התודעה עם השפעות של זרמים אנתרופולוגיים והגותיים. אז במדינת ישראל אין לו זכות קיום, במדינת ה-4 במאה, במדינת פרס הספיר.

צילום: Here's Kate, cc by-nc-sa

הגיע הזמן להתאגד, לדרוש את מה שמגיע לספרות, ואם זה לא יצלח על ידי לחץ על חברי כנסת – אפשר גם לצאת להפגין ולעשות בלגאנים ברשתות הספרים וכדומה. יש צורך בסבסוד של ספרי שירה, כמה עשרות בשנה, כולל הוצאה מחודשת של קבצים שאזלו. כנ"ל לגבי פרוזה לא מסחרית. יש צורך בקרן תמיכה לסופרים ולמשוררים במצוקה. בתקציבים על פי חוק לכתבי עת, ולא על פי שיגיונות של מפעל הפיס המזרימים מיליונים על מיליונים לספורט (ואני אוהב ספורט) וגרושים או בכלל לא לספרות. חוק ספרות, חוק שירה, תקציבים על פי חוק. להערכתי, כמה עשרות-מיליוני שקלים שהנם טיפה בתקציב הממשלה, פחות ממטוס חמקן אחד שמשרד הביטחון חייב, פשוט חייב לקנות, יפתרו או יצמצמו את הבעיה באופן מהותי.

משוררים – הפסיקו לרוץ מהשקה לפסטיבל להשקה. אנחנו מחזרים אחרי כל קורא, בשבוע הספר או באירועים אלטרנטיביים, אנחנו משלמים על הוצאת ספרינו ומחלקים אותם בחינם לקוראים, מבקרים בספריות, בקיצור – אנחנו מסרסרים את עצמנו בשביל קהל. הגיע הזמן להפסיק לריב אחד עם השני על מיעוט הקוראים וטריטוריות הקראת השירה. הגיע הזמן לעמוד זקופים ולומר: שירה תמיד נקראה על ידי מעטים, פרט ליוצאי דופן המעידים על הכלל, וצריך לקבל את זה.

משורר בכיר שספר הביכורים שלו זכה להצלחה מפתיעה אמר לי שעל המשוררים למצוא מסילות חדשות וגשרים חדשים ללב הקהל. לא ולא. הגיע הזמן להפנות עורף לקהל המפנה עורף לשירה. ירצו – יקראו. לא ירצו – נקרא אנחנו אחד את השני, בינתיים. יורקים עלינו ואנחנו אומרים גשם, משתינים עלינו ואנחנו אומרים כוח טבע. הרדיפה אחרי הקהל היא צורה אחרת של רדיפת רייטינג, ורייטינג ושירה הם קוקטייל עצוב.

העולם לא רוצה אותנו, ואנחנו מלקקים לו את הישבן, מוחלים על כבודתנו ומתחפשים כליצנים שמחים בהשקות ופסטיבלים. שירה באה מהנשמה והנשמה עצובה מטבעה, אבל העולם רודף הצלחה, רודף כיבודים. אנחנו כמהים לכיבודים, לפרסים שנוכל להציג בפני העולם הנורמטיווי שנוסע בג'יפים, ולומר לו נכון, אנחנו כישלונות כלכליים, אבל בכל זאת קיבלנו פרס מהמדינה.

אנחנו נותנים לעולם יופי, רגעים נתפסים במילים עדינות, מראה חברתית, אפשרויות לניסוח רגשות, מחשבות שלא מעזים לחשוב, ומקבלים חצץ. התאגדות המשוררים צריכה לפעול כגילדה לכל דבר – לדאוג לעצמה ולחבריה ותו לא. מי שלא מצטרף להתאגדות – ומשוררים הם יצורים אינדיבידואליים, כל אחד מאיתנו יודע זאת – שיישאר בחוץ. אבל צריך לנסות לגייס את כולם.

כשיש כל כך מעט כסף, כל כך מעט תמיכה, משוררים לומדים לשנוא זה את זה, לקנא, וכך השלטון יוצר לו הפרד ומשול בחבורה הנדכאת הזאת. הגדלת העוגה והתקציבים תאפשר לנו לפרגן יותר אחד לשני, כי תקציב שמשורר פלוני יקבל לא יבוא על חשבון משוררת אחרת, ראויה.

הקץ לחגיגות, הגיע הזמן לתקציבים. הצטרפו למאבק המשוררים.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. גרי רשף

    אני משער שלא קיבלת תשלום עבור הפוסט הזה.
    גם יתר הכותבים בהעוקץ אינם מקבלים.
    גם אלו שיש להם בלוג והם מעדכנים אותו לעיתים תכופות- אינם מקבלים תשלום מאיש.
    לכולם יש מה לומר, אתרים כמו העוקץ ובלוגים פרטיים מאפשרים למי שרוצה- לשטוח את הגיגיו וחסל.

    יש מי שאת דבריו מבטא בצורת שירה- אולי רגשות, אולי דעות – כל מה שנמצא בפנים ורוצה לצאת החוצה.
    יתכבדו ויכתבו.
    לא צריך להתאגד ב"הסתדרות המשוררים" כשם שאין צורך ב"ארגון הבלוגרים והבלוגריות בישראל".

  2. יובל גלעד

    ואף משורר גם לא מצפה לזה. אבל המציאות היא ששירה וספרות בכלל תורמות לתרבות של מדינה, ולכן המדינה צריכה לתמוך בתרבות, כפי שעושה כל מדינה. ספרי שירה לא נמכרים – אז משוררים, וגם מעולים, נאלצים לשלם מכיסם על הוצאת ספריהם. למה?
    בלוגים, פוסטים, הבעת דיעות – כבודם במקומם מונח, אבל אינם אמנות, ואמנות חיונית להבנת העולם ולחוויתו.

  3. שאול סלע

    אני לא יודע אם מתקיימת תרבות ישראלית. הסיבה לכך היא שהרדיו ,הטלויזיה, הפטיפון ,האינטרנט ,הספרות המתורגמת הפכו הרבה מאוד חומרים תרבותיים עולמיים לנגישים.

    מבקר הספרות האמין עלי ביותר הוא אמנון נבות. בעקבות אמנון נבות התוודעתי לדוד שחר ובשקיקה קראתי את היכל הכלים השבורים. אמנון נבות דיבר על אורי ניסן גנסין ועל ברנר אבל לשניהם לא התחברתי. ייתכן שאני לא מתחבר כי אני לא קשור ולא רוצה להיות קשור ל"ספרות התחיה".

    מאידך סמי מיכאל,שמעון בלס וחביבה פדיה כן מדברים אלי ואותם כן קראתי.

    הספר היחיד שעוסק בשואה אותו קראתי הוא "הזהו אדם" של פרימו לוי.

    זהו ביזיון שרק משום ששולמית אלוני הורתה להדפיס את "היכל הכלים השבורים" עבור ספריות ספריו של דוד שחר נגישים. ראוי להזכיר שדווקא צרפת והמימסד התרבותי שלה הם שקיבלו את דוד שחר, ומימנו את תירגום ספריו לצרפתית.

    הזמר העברי אינו שווה התייחסות ביחס למוסיקה האירופאית והמוסיקה הערבית. גרוסמן ויעקב שבתאי לא מעניינים חלק גדול מהאוכלוסיה ולא קריאים. עמוס עוז ,חיים באר ו מאיר שליו יוצרים תחושה שקריאת ספריהם היא בזבוז זמן.

  4. קובי וינר

    נכון, אם כי קצת דומע יתר על המידה(סליחה, הפסקת בכי, חזרתי)

    אין בהצעה פיתרון,
    אלא מנגנון יותר קונפורמי, ויותר תלוי בפוליטיקה, ובפקידים.

    …. והפיתרון – לחזור להפקה עצמית בסטנסיל שעווה, במדפסת ידנית.

    … רק לא לאכול מכף ידו של הפריץ.

    לא מאבק מנגנוני דרוש, אלא להרבות כתיבה והקשבה.

    http://www.ravenosh.com

  5. רחלאשד

    אשמח להיות בין המתאגדים.
    ארבעת ספרי הקודמים זכו לתמיכה וחלקם לפרסים, אולם מזה כשנתיים שוכב במגירה כתב-היד של ספרי החמישי, ועלי לחזר על הפתחים כמשוררת מתחילה.

  6. יובל גלעד

    לשאול – תודה על איזכור אמנון נבות, שפרט למבקר הוא גם סופר קיצוני, למעטים אמנם, אבל מרתק. כתבתי עליו מסה של 30 עמ', מקווה שתתפרסם בכתב העת "עיתון 77". ודוד שחר – סופר גדול.
    לקובי – תקציבים מהמדינה לא בהכרח "יקרנפו" את האמנות, הספרות. זה כסף שאמור להיות בידי המשוררים לצרכיהם – לפרטים אנא פנה לאתר "מאבק המשוררים" – שם ישנו פירוט של חוק שירה מתגבש.
    לרחל – את מוזמנת למפגשים השבועיים של המשוררים המתאגדים, ב"בית העם", שדרות רוטשילד 69, מידי יום ראשון בתשע.

  7. דני

    גם אם ספר לא ייכנס למבצעים בשנתו הראשונה, יתר הספרים בחנות במבצע, ועל פי עדויות המוכרים בחנויות – קונים רק מתוכם, כלומר כל השנה הראשונה לא יגעו באותו ספר חדש.
    ברור לכול שמשרד התרבות לא רוצה ולא מסוגל לפתור בעייה בסיסית זו במסגרת השיטה הקיימת…

  8. Celiwe

    Enlighneitng the world, one helpful article at a time.