• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מהשקה לפסטיבל להשקה

חוק ספרות, חוק שירה, תקציבים על פי חוק. זה מה שצריך, ולא לחזר אחר כל קורא/ת וללקק לבעלי הכוח בשדה. יובל גלעד קורא למשוררים להתאגד
יובל גלעד

בימים אלה הזירה הספרותית רוגשת ורועשת בעקבות הראיון הצהוב של שי גולדן עם אורלי קסטל-בלום, שסיפרה על מצוקותיה הכלכליות. כל מי שמצוי בעולם הספרות יודע על המחנק הכלכלי בו מצויות הוצאות הספרים הקטנות, ועל שכר הרעב אותו מקבלים העורכים, המתרגמים, המגיהים, הסופרים והמשוררים – האחרונים בכלל נדרשים להשקיע כסף בהוצאת ספריהם, ומדובר גם בטובים מביניהם.

ישראל היא מדינה אנטי-תרבותית. התרבות בה הופרטה כמו כל מגזרי המשק. בעוד הפקות פאר כמו האופרה "נבוקו" במצדה או הפקות תיאטרון בומבסטיות וחסרות כיסוי אמנותי מסובסדות, הרי שהספרות מתקיימת מן היד לפה, ומצבה הולך ומחמיר. סיבה אחת היא מבצעי ה"4 במאה" שגורמים לכך שתגמולי הסופרים אפסיים.

אנחנו חיים בימי ריאליטי, וקסטל-בלום הפכה לכוכבת ריאליטי ליום אחד. בלי חשיפה טוטאלית אף אחד לא יתייחס לדברייך בעידן הצהוב שלנו, וגם קידום מכירות הספרים דורש חשיפת קורקבנים רגשיים. קסטל-בלום סיפרה על החשש לגמור כמו דוד אבידן, כמו דליה רביקוביץ' שהמדינה לא חשה צורך לתמוך בה. דבריה עוררו בי אמפתיה ואנטגוניזם גם יחד: אמפתיה, מכיוון שישנם נכסים תרבותיים רוחניים של מדינה, שגם אם אינם מסוגלים לעבוד על המדינה לתגמל אותם כלכלית באופן בסיסי. אינני ממעריצי ספרותה של קסטל-בלום, אבל על תרומתה לספרות אין עוררין. אנטגוניזם, כי הסופרת סיפרה על מיליון וחצי שקלים שעדיין מצוין ברשותה, סכום שלא מעט ישראלים המצויים מתחת לקו העוני היו עושים כל דבר כדי להשיגו. לפיכך היו בדבריה התרסה בריאה, אם כי צהובה, על מצב תקציבי התרבות ומצב תמלוגי הסופרים, לצד הדוניזם מעצבן.

גיליון "סופשבוע" של מעריב, 25.11. צילום: בלוג התקשורת ולווט אנדרגראונד

סופרים ומשוררים הם סונארים רגישים, סטטוסקופים של תנודות עמוק תרבותיות חברתיות. הם מוציאים את עצמם מן החברה לפרקי זמן הכתיבה כדי להתבונן, לתת דין וחשבון, להיכנס לדמויות זרות. תרבות בלי ספרות, מדינה בלי ספרות, היא מדינה שהולכת לעזאזל. סופרים ומשוררים עומדים בחזית הלשונית, המחשבתית, הרגשית, לוקחים סיכונים תודעתיים שאנשים רגילים נמנעים מהם. סופרים ומשוררים בעלי שיעור קומה הם אוצרות טבע שצריך לשמור עליהם כמו על פרח נכחד. כדי לכתוב פרוזה נדרש הרבה זמן, ולכתוב שירה הנה דרך חיים תובענית של הקשבה להוויה. מרבית הכותבים יכתבו בכל מחיר, אבל ישלמו מחירים אישיים וכלכליים כבדים (אני לא בא לטעון שכל משורר וסופר זכאי וראוי לתמיכה, ולא שמשוררים וסופרים אינם צריכים לעבוד. אבל יש כאלה שרגישותם וקשייהם הרגשיים הביאו אותם למצב של חוסר מסוגלות לעבוד, ולכן נדרשת קרן מתוקצבת יפה שתוכל לדאוג שלא יגמרו כמו דוד אבידן).

איך הגיבה שרת התרבות למהומה? יועצי התקשורת שיגרו אותה, אני מניח, עם כוונות לדחוף את ה"חוק הצרפתי" התקוע בכנסת כבר שנים. זהו החוק שלפיו בשנה הראשונה יימכרו הספרים במחיר מלא, וכך יתאפשר לשלם יותר תמלוגים לסופרים. זה חוק טוב, אבל הוא טיפה בים הנדרש. הוא מחזיר את הדאגה לנכסים הרוחניים של המדינה לשוק, ולראייה דבריו של אבי שומר, מנכ"ל צומת ספרים, על סיפור קסטל-בלום, שהבטיח לנסות למכור יותר מספריה. כמו לסתום לתינוק רעב את פיו עם מוצץ.

התרבות, כפי שעדיין יודעים האירופאים, זקוקה לתקציבים. הספרות, בעידן ההפרטות והמעבר לקריאה דיגיטלית, זקוקה להם במשנה תוקף. תקציבי הספרות בארץ נמוכים במאות אחוזים מארצות מפותחות. כתבי עת, שהינם נשמת אפה של ספרות, נסגרים בזה אחר זה. "קשת החדשה", "מטעם", "אפיריון", "הו", "שבו", "כרמל" ועוד הפסיקו לפעול או מפרפרים כתוצאה מגוויעת התקציבים. ומדובר בסך הכל על כמה עשרות-אלפי שקלים בשנה הנדרשים להפעלת כתב עת.

חוק השירה

בימים אלה מתארגן לו "מאבק המשוררים" למען להשגת תקציבים ושיפור מעמד המשורר/ת. קשה לאגד משוררים – גם בגלל נטייה לאינדיבידואליזם, וגם בגלל שמדובר בקבוצת כותבים שאין להם כמעט קוראים, אין להם כסף, אין כבוד. התוצאה היא מאבקים בין משורר למשוררת על מעט הפרסים ומעט התמיכות שכבר הפסיקו להגיע. לכן מתעורר הצורך להתאגד ולדרוש בצורה מסודרת תקציבים מהמדינה, בצורת "חוק השירה" בדומה ל"חוק הקולנוע" שהביא פריחה יחסית לתעשיית הקולנוע.

המשוררים, כמו הסופרים, צמאים לקהל, וישלמו ממעט הכסף שלהם להוצאת ספריהם, יקללו את אחיהם הכותבים שזכו במעט הפרסים, ילקקו לכל בעל עמדת כוח בשדה הספרות תמורת הסיכוי למעט הכרה. שאמאנים בלי שבט, שהשבט זרק אותם לקור, אל מחוץ לאוהלים, שירעבו למוות. לקהל הצרכנים של הספרים אין מושג על מצבם הכלכלי הגרוע של המשוררים והסופרים, על היעדר התמיכה הממשלתית, על העבודה הרבה שנעשית בהפקת הספרים הנקנים בקלות במחירי שקל. זה גם לא מעניין אותם. אבל אם היו נדרשים לעניין, היו אומרים ודאי, לפחות בעניין השירה, שהיא עולה כפורחת, שכן המוספים מלאים הודעות על פסטיבלי שירה בכל מקום. וחובבי השירה מגיעים, מוחאים כפיים, לא קונים אף ספר אבל מרגישים תרבותיים.

לכן הגיע הזמן לשים קץ לחגיגות. הגיע הזמן להפסיק להתמקד בפסטיבלים, בפרסים הנזרקים כעצמות לכלבים, ולדרוש את מה שהספרות זקוקה לה. הסופר יותם ראובני, למשל, אחד הגדולים בסופרים העבריים החיים כיום, מוציא את ספריו בהפקה עצמית ומצבו קשה לא פחות מזה של קסטל-בלום, אם לא יותר. אבל שי גולדן לא יודע על כך, ולשרת התרבות גם לא אכפת, וודאי שלא לאבי שומר; יכתוב נא ראובני רב-מכר, ואולי אז ינסו לדאוג שיכנסו לכיסו כמה לירות. אבל מה לעשות שראובני כותב ספרות גדולה, אליטיסטית, בסוגת זרם התודעה עם השפעות של זרמים אנתרופולוגיים והגותיים. אז במדינת ישראל אין לו זכות קיום, במדינת ה-4 במאה, במדינת פרס הספיר.

צילום: Here's Kate, cc by-nc-sa

הגיע הזמן להתאגד, לדרוש את מה שמגיע לספרות, ואם זה לא יצלח על ידי לחץ על חברי כנסת – אפשר גם לצאת להפגין ולעשות בלגאנים ברשתות הספרים וכדומה. יש צורך בסבסוד של ספרי שירה, כמה עשרות בשנה, כולל הוצאה מחודשת של קבצים שאזלו. כנ"ל לגבי פרוזה לא מסחרית. יש צורך בקרן תמיכה לסופרים ולמשוררים במצוקה. בתקציבים על פי חוק לכתבי עת, ולא על פי שיגיונות של מפעל הפיס המזרימים מיליונים על מיליונים לספורט (ואני אוהב ספורט) וגרושים או בכלל לא לספרות. חוק ספרות, חוק שירה, תקציבים על פי חוק. להערכתי, כמה עשרות-מיליוני שקלים שהנם טיפה בתקציב הממשלה, פחות ממטוס חמקן אחד שמשרד הביטחון חייב, פשוט חייב לקנות, יפתרו או יצמצמו את הבעיה באופן מהותי.

משוררים – הפסיקו לרוץ מהשקה לפסטיבל להשקה. אנחנו מחזרים אחרי כל קורא, בשבוע הספר או באירועים אלטרנטיביים, אנחנו משלמים על הוצאת ספרינו ומחלקים אותם בחינם לקוראים, מבקרים בספריות, בקיצור – אנחנו מסרסרים את עצמנו בשביל קהל. הגיע הזמן להפסיק לריב אחד עם השני על מיעוט הקוראים וטריטוריות הקראת השירה. הגיע הזמן לעמוד זקופים ולומר: שירה תמיד נקראה על ידי מעטים, פרט ליוצאי דופן המעידים על הכלל, וצריך לקבל את זה.

משורר בכיר שספר הביכורים שלו זכה להצלחה מפתיעה אמר לי שעל המשוררים למצוא מסילות חדשות וגשרים חדשים ללב הקהל. לא ולא. הגיע הזמן להפנות עורף לקהל המפנה עורף לשירה. ירצו – יקראו. לא ירצו – נקרא אנחנו אחד את השני, בינתיים. יורקים עלינו ואנחנו אומרים גשם, משתינים עלינו ואנחנו אומרים כוח טבע. הרדיפה אחרי הקהל היא צורה אחרת של רדיפת רייטינג, ורייטינג ושירה הם קוקטייל עצוב.

העולם לא רוצה אותנו, ואנחנו מלקקים לו את הישבן, מוחלים על כבודתנו ומתחפשים כליצנים שמחים בהשקות ופסטיבלים. שירה באה מהנשמה והנשמה עצובה מטבעה, אבל העולם רודף הצלחה, רודף כיבודים. אנחנו כמהים לכיבודים, לפרסים שנוכל להציג בפני העולם הנורמטיווי שנוסע בג'יפים, ולומר לו נכון, אנחנו כישלונות כלכליים, אבל בכל זאת קיבלנו פרס מהמדינה.

אנחנו נותנים לעולם יופי, רגעים נתפסים במילים עדינות, מראה חברתית, אפשרויות לניסוח רגשות, מחשבות שלא מעזים לחשוב, ומקבלים חצץ. התאגדות המשוררים צריכה לפעול כגילדה לכל דבר – לדאוג לעצמה ולחבריה ותו לא. מי שלא מצטרף להתאגדות – ומשוררים הם יצורים אינדיבידואליים, כל אחד מאיתנו יודע זאת – שיישאר בחוץ. אבל צריך לנסות לגייס את כולם.

כשיש כל כך מעט כסף, כל כך מעט תמיכה, משוררים לומדים לשנוא זה את זה, לקנא, וכך השלטון יוצר לו הפרד ומשול בחבורה הנדכאת הזאת. הגדלת העוגה והתקציבים תאפשר לנו לפרגן יותר אחד לשני, כי תקציב שמשורר פלוני יקבל לא יבוא על חשבון משוררת אחרת, ראויה.

הקץ לחגיגות, הגיע הזמן לתקציבים. הצטרפו למאבק המשוררים.

כנראה שיעניין אותך גם: