שפה חיה ונושמת

אנואר בן בדיס קורא לעצור את תהליך המחיקה של השפה הערבית מהמרחב הישראלי
אנואר בן בדיס

"קטילת שפה כהוצאת נשימה"… אבן רושד

מספרם של פוליטקאים ישראלים יצירתיים המתמחים בהמצאת חוקים שיגבילו את הערבים הפלסטינים החיים במדינת היהודים, הולך וגדל. באחרונה, העלה ח"כ אבי דיכטר הצעת חוק לביטול השפה הערבית כשפה רשמית בישראל ויצירת קריטוריונים אחרים שיגבילו את השימוש בה. הממסד הישראלי מנסה כבר שנים לשלול מהערבים בישראל את זהותם התרבותית ולשלוט בה – והצעת החוק היא עדות לכישלון שנחל עד כה בהשתקת קולותיהם. נאמנות לזהות זו היא אלמנט חיוני כהגנה מפני ניסיונות מחיקה של עם ושל מורשתו.

כתוצאה מתהליך הדה-לגיטימציה של השפה הערבית במשך השנים, חלקים גדולים מהערבים בישראל חונכו ויחונכו עם תחושה של ריחוק מזהותם וממולדתם. זאת כחלק מהתמונה הכללית, של חקיקת חוקים לבלימת התרחבות היישובים הערביים, שלילת תוכניות מתאר העלולות לאפשר בנייה למגורים בתוך הכפרים והערים, מניעת פיתוח כלכלי, שמירה על מעמדם של הערבים ככוח עבודה שחור וזול (שאינו מורשה להגיע לרמה של שותפות או קבלת החלטות בקשר לעתידו) והתיחסות תמידית לערבי כאזרח סוג בי"ת.

החקיקה הגזענית בכנסת הנוכחית צועדת קדימה בחסות הימין הקיצוני והמפלגות הציוניות שנתפשות כביכול כ"מפלגות מרכז". היא דוחה כל אפשרות לקיום משותף עם הערבים וקוראת, במקום זאת, להיפטר מהם, מתרבותם ומשפתם, ולפרק מראש תהליך הפוך המתמקד בעבודה משותפת וביצירת מעברים תרבותיים בין הישראלים והערבים.

צילום: ליאת חלווני

המודעות הלאומית המוגברת של הפלסטינים בישראל, ובכלל זאת המודעות המתחזקת לגבי חשיבות השפה ככלי חשיבה והתנגדות, גורמת לפחד אדיר בקרב הממסד הישראלי. השפה היא כלי התנגדות חיוני שעוזר לחברה להמשיך את אחיזתה באדמותיה ובזהותה הפוליטית, ולחסנה מפני נסיונות חיצוניים או פנימיים להזיק לה. דיכטר וחברי כנסת אחרים, אשר מייצגים ציבור ישראלי רחב, מודעים לעובדה ששפה הינה סוגיה קיומית המשקפת את האנושיות ואת הנוכחות ההיסטורית והקיומית של דובריה, ודאגתם היא שהמשך ההכרה בערבית כשפה רשמית בישראל יביא לאובדן אופיה של המדינה כמדינה יהודית.

יש לציין כי התמודדות החברה הערבית עם האיומים על השפה הערבית אינה רק אל מול נטיות גזעניות ישראליות, אלא גם אל מול חלקים בחברה הערבית המקיימים קשרים חברתיים וכלכליים ישירים עם אנשים, חברות ומוסדות ישראליים שדוחקים את השפה הערבית הצדה ומקבלים עליהם את העברית כשפת התקשורת היחידה – כל זאת תוך הפנמת אורח החיים הישראלי כמודרני ונאור.

בשל כל אלה, על החברה הפלסטינית לעשות כל שביכולתה למנוע מההצעה להפוך לחוק. אין להתעלם ממנה כאילו היא גחמה פוליטית חולפת. הלגיטימיות של השפה הערבית איננה נובעת מהחלטה ממסדית ישראלית; השפה הערבית קדמה למדינת ישראל והיא שפה מקורית של המולדת הזו והסביבה הסמוכה לה. במקביל, חייבים ערביי ישראל להעמיק את נוכחות השפה הערבית במוסדות הציבוריים שלהם – אין שום סיבה שהיא לא תשמש כשפה הרשמית במוסדות הערביים ובנוף הכללי של סביבות המגורים שלהם.

הכותב הוא מתרגם ובלשן, מורה לשפה הערבית ומתגורר בירושלים

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמוס נוי

    בעת ההקמה של מוזיאון ישראל, בתחילת שנות הששים, החליטו האדונים הנכבדים שלא לספק כיתוב בשפה הערבית למוצגים השונים. הסיבה הרשמית, כפי שעולה מהפרוטוקולים, לא היתה הדרה גזענית של הפלסטינים אזרחי המדינה, אלא שליחות חינוכית: כדי שהיהודים המזרחים לא יתעצלו ללמוד עברית.

    כי ההתקפה על הערבית, השפה הלא-עברית שבה נכתבו הכי הרבה יצירות יהודיות מאז חתימת התלמוד, היא גם התקפה על התרבות והמסורת של היהודים המזרחים. אני ממתין לחבר/ת הכנסת רבי ההשראה שיקראו במקור, מעל דוכן הכנסת, ומבלי לזהות את שם המחבר, משהו מ"מורה נבוכים" (دلالة الحائرين) של הרמבם, או את כתבי ר' סעדיה גאון, יהודה הלוי, יוסף אלבו, אבן פקודה (בעל הספר הנפלא "חובות הלבבות": كتاب الهداية إلى فرائض القلوب) – רק כדי לקבל את קריאות הביניים הזועמות של צווחני הימין הגזעני. או שבמסגרת אותו דיון יציע/ה לחברי הכנסת של ש"ס לעיין בפיוטים צובטי לב כמו "יפת עיין" או "למה הקץ" ולתהות בדבר מילותיהם המקוריות.

    ויכול להיות גם שאפשר לשאול על מקורם של שמות נפוצים כמו מועלם, תג'ר, אבוטבול, תורג'מן, עמאר, דהאן, מצרפי, חדד, בוכובזה, נג'ר, טביב, אסרף או עטר המעידים – בשפה שממנה באו, עדיין, למעלה משליש משמות המשפחה של יהודים בישראל – על מקצועם של אבות המשפחה, ואפילו לגלות, בשפה העברית המדוברת, מלים מוזרות כמו ג'יפה ופארש, דחילכ וסחתיין ודיר בלכ, חרטה ברטה ופשלה ופדיחה, אהבל ואחוכ ותפרן וסחבכ, מעפן ובאסה וג'ננה, דוגרי ודחקה ומטקה, חפיף ויעני וכיף, לאפה ונאחס וערס…

    מה שעצוב הוא, שגם אין כבר מי מי שיגיד את זה, בקול צלול ובעברית וערבית גם יחד, כמו שאמר זאת פרופ' יוסף יואל ריבלין, אביו של יו"ר כנסת הגזענים, במאמר החשוב "יסוד ושורש בעבר וערב", על האחדות הבסיסית שבין עבריות וערביות. או בהקדמה לספר "העברית לאור הערבית במקרא" של ר' אהרן סלימן אליהו מני: "מעת החלי לעמוד על השפה הערבית בעודני רך בשנים, חשתי שבין שתי השפות קיימת קרבת דמיון יותר ממה שלאחת מהן לשפה אחרת…".

  2. ג. אביבי

    הנסיון למחיקת השפה הערבית מהנוף התרבותי של מדינת ישראל רק ממחיש את מהותה – מדינת הצלבנים השלישית. הממסד האשכנזי ציוני של ישראל מנסה להפוך את כל מי שאינם אשכנזים/אירופאים לטעמו לחסרי זהות. כך יוכלו ביתר קלות לדכא את המזרחים ואת הפלסטינים מבלי לאפשר למדוכאים ליצור בסיס תרבותי או זהותי המקל על ההתנגדות לדיכוי. גם ברית המועצות נהגה כך, כלפי יהודים וכלפי עמים אחרים.