האביב הערבי עבר בטנג'יר

"יש סכנה שיגנבו מאיתנו את המהפכה שחוללנו", אומרת נדין וואהב, אחת ממנהיגות תחריר. יזהר באר שוחח עם מהפכנים ממצרים, מלוב ומסוריה, ב"פורום הדרום" בטנז'יר שבצפון מרוקו. וגם: מפגש מפתיע עם שר החוץ הכי צעיר בעולם (כמעט)
יזהר באר

נהג האוטובוס חלף דרך מחסום הביטחון והתקרב למבואת המלון, כשהוא מתמרן בין האנשים הרבים שמילאו את המתחם הסגור, אבל אז נשמעה זעקה וברחבה למטה התחילה התרוצצות; מישהו דפק על דפנות האוטובוס וצעק לנהג לעצור. אחד מאנשי הביטחון זינק במדיו המגוהצים מתחת לאוטובוס ושלף מבין גלגליו ילד. וכך בשעה שנוסעי האוטובוס מיהרו לרדת ולהיבלע באולם הכינוסים מבלי לבזבז זמן על עוד תאונת דרכים שגרתית, התרחשה מאחורי האוטובוס מעין דרמה זוטא שקרקעה אותי למקומי בתדהמה. הילד, בן 13 או 14 לכל היותר, שכב על רחבת האספלט ושלולית קטנה של דם נקווית למראשותיו. סביבו התקבצו אנשי ביטחון, שומרים ועובדי מתחם הכנסים הענק, אך איש לא התכופף להושיט לילד עזרה. ניכר בו כי הוא משתייך לעניי העניים, למעמד חסרי ההגנה, המסכנים והפחותים, אלה שקולם לא נשמע בדרך כלל; אלה אשר בשמם התכנס המפגש הזה, בעיצומו של האביב הערבי השוטף את מדינות האזור בקריאה לאימוץ ערכים של דמוקרטיה, שוויון זכויות, וכבוד לאדם.

התאונה התרחשה בשעה שבה התחיל המפגש השנתי הרביעי של "פורום הדרום", שכינסו המרוקאים ב- 17 בנובמבר בטנג'יר, היא הקודקוד הצפון-מערבי של אפריקה, מול המקום שבו מתערבבים מי האוקיינוס האטלנטי עם אלה של הים התיכון. שם, מרחק 14 ק"מ בלבד מצוקי גיברלטר, קורץ השער הנצחי לאירופה למיליוני שחורים מאפריקה, שהגורל והמערכות הפוליטיות הרקובות בארצותיהם לא הטיבו עימם. שם גם התחיל והסתיים מסעו הארוך של סנטיאגו, גיבור "האלכימאי" של פאולו קוואלו בחיפוש אחר האמת. טנג'יר ידעה לשמר את רוח ספרד ולערבבה עם הנפש הערבית. לפיכך, היא גם מקום פתוח יחסית למרחב, ובמידה מסוימת ומעוררת מחשבה, אף בהשוואה ל"דמוקרטיה היחידה במזה"ת" שלנו, שהרי בסמטאות הקסבה העתיקה של טנג'יר מביטות נערות משלטי החוצות אל העוברים ושבים ללא מורא כהני הדת, שלא כמו בירושלים, עירי, למשל.

וכך, תחת כנפי רוחות המהפכה, הוזמנו לעיר הזאת שועי עולם, נשיאים, שרי חוץ, שגרירים ופעילי מהפכה צעירים מתוך כוונה להתבונן יחד וללבן את השינויים הדרמטיים המתרחשים במרחב, מאז נפל משטרו של בן עלי בתוניסיה, אך לפני פחות משנה ואחריו זה של מובארק ותגובות השרשרת בלוב, בתימן ובסוריה, שזעזעו את העולם הערבי מקצה לקצה והובילו את אימת המהפכה עד לפתחו של בית המלוכה המרוקאי, שכבר מיהר להודיע על רפורמות והכריז על שינויים קרובים בחוקה.

"פורום הדרום" בטנג'יר. מדברים על השנה הדרמטית שעברה על האזור

דמוקרטית ליהודים ויהודית לערבים

פורום הדרום בטנג'יר הוא אחד האירועים הנחשבים, שמחברים מזרח ומערב, את אפריקה ואת המזה"ת, את אירופה ואת פקיסטאן ואת אמריקה והסהרה. ציפי לבני היתה האישיות הישראלית הרשמית האחרונה שהוזמנה למפגש השנתי במרוקו, אך לנוכח הייאוש והאכזבה מממשלת נתניהו, הוזמנו הפעם רק שלושה ישראלים, חוצנים: העיתונאי שרל אנדרלן, "הכרוז" של תנועת סולידריות שייח' ג'ראח שרה בנינגה ואנוכי. אחרי הכל, ההתעלמות מישראל הרשמית היא אחד מתוצרי הלוואי של השינויים במרחב המחייבים התייחסות רצינית יותר למה שקרוי במקומותינו "קולות הרחוב הערבי" (ביטוי אוריינטליסטי המעורר כאן כעס ועלבון, שהרי מישהו יעלה על דעתו לדבר על "קולות הרחוב" בוושינגטון, בפריז או בתל אביב?).

"מאז הגיע האסלאם לשערי וינה בשנת 1683 אירופה לא סולחת לנו", טוען סאיב עריקאת. "וכך יכול היה המערב לעלוץ על מלחמת שמונה השנים המטורפת בין עיראק לאיראן, אבל לא סלח לעיראקים על כיבוש כוויית. המערב יכול היה לנהל בשמחה עסקים עם קדאפי ולהפציץ אותו אחר כך. אבל התקופה שמישהו בוושינגטון יכול להרים טלפון למנהיג ערבי שילחץ על הפלסטינים לוותר עוד, הסתיימה. זוהי המשמעות האמיתית של הדמוקרטיזציה בעולם הערבי". עריקאת תופס את מקומו בשיח הבינלאומי כאחד הדוברים הרהוטים והמוכשרים ביותר של העניין הפלסטיני. עד כדי כך, שהוא זוכה לשבחים ולכבוד אפילו מאחמד טיבי, דבר לא קל ערך בפני עצמו.

אין להתפלא, כי לנוכח הזעזועים בעולם הערבי תפסו את מרבית תשומת הלב הקונפליקטים החדשים במרחב את מקומה של סוגיית הנצח הישראלית-פלסטינית, שהרי, אי אפשר לזלזל באתגר שמציגים צעירי האינטרנט מכיכר תחריר, ששבים להסתער גלים-גלים על כוחות המשטרה, מבלי להתחשב במספר הנופלים, מגבורתם של הסורים הממשיכים לצאת אל מול קני הרובים ומהצעדים הראשונים והמהוססים לדמוקרטיזציה בעולם הערבי. ומן הצד השני אפשר להתבונן בעיניים כלות בתהליך הדה-דמוקרטיזציה המתרחש אצלנו, בהפיכתה האיטית של ישראל ממדינה ציונית למדינה יהודית ובסיקרקים המודרניים של הפרלמנט הישראלי, המוציאים להורג את רוחה של הדמוקרטיה, חוק אחר חוק, יוזמה אחר יוזמה, ובעודנו משוחחים עם עמיתינו מגיעה אלינו הידיעה על סגירת תחנת הרדיו כל השלום בידי משטרת ירושלים. איזו בושה.

וכאשר שואל אנדרלן את טיבי, באחד הפנלים שבו השתתפנו, על טיבה של הדמוקרטיה בישראל, עונה טיבי שהוא חי במדינה יהודית-דמוקרטית; דמוקרטית ליהודים ויהודית לערבים. והוא מזכיר שהפשיזם מתחיל תמיד נגד החלשים ביותר בחברה, הערבים, וגולש אחר כך לשמאלנים עד שיגיע, בסופו של דבר, גם לימנים שאינם מספיק ימנים לדעתו של הרוב.

בינתיים, מחוץ לאוהל הכנסים הענק עדיין עמדה קבוצה של גברים סביב הילד הפצוע, אך איש לא ניגש לטפל בו. למרבה הפליאהף נהג האוטובוס לא הראה סימני מצוקה כלל. להפך, הוא נראה בטוח בעצמו בלבושו האלגנטי, זקף את גוו והתהלך אנה ואנה כמו גנרל הסוקר את אבידות אויביו המנוצחים, או כמו אציל מפונק שגוער בקבצן שהעז להטריד אותו ברחוב מרצון למכור לו דבר סדקית והכתים בטעות את בגדיו במרכולתו. וכך הוא צעד, הלוך ושוב, סביב לילד המדמם והפליא בו את צעקותיו, שגם בערבית מרוקאית לא קשה היה להבין את תוכנן. "אידיוט, חמור, מגיע לך מה שקרה לך. ככה לקפוץ מתחת לאוטובוס? הלוואי שתמות!" הנהג המשיך לקלל בשצף קצף את אביו ואת אמו ולהטיל את מלוא האחריות לתאונה על המסכן, שניסה מדי פעם לשלוח לאוויר יד פצועה ולהתחנן לעזרה, קללות שהתגברו במיוחד כאשר התקרב שוטר ראשון לזירת האירוע. היתה זו בעיקר הארוגנטיות של הנהג שמשכה את תשומת לבי.

"ארוגנטיות היא רעה חולה", אמר לי יותר מאוחר סמאען ח'ורי, המנהל הפלסטיני של פורום ארגוני השלום ופעיל ותיק ברשות הפלסטינית. "היא הביאה את המכה על פתח, שהפילה אותו לבסוף לקרשים, במאבק מול חמאס. הם חשבו שהם נולדו לשלוט ושאין להם תחליף עד שהעם החליט אחרת. הארוגנטיות הזאת, שמאפייינת את המשטרים הערביים בכלל, מקרבת את קצם".

הארוגנטיות המסורתית של מי שנועד לשלוט לנצח היא בעיה מבנית, שמקשה בארגון מחדש של חלוקת התפקידים בעולם הערבי. הסיכוי של הילד העני, שנדרס, לקבל טיפול רפואי הולם, להחלים ואולי אף לקבל פיצוי מה על סבלו, לא נראה לפיכך גדול. מרוקו היא עדיין מקום שבו פערי המעמדות וזכויות היתר של האליטה מרקיעות לגובה מרפסות הפסיפס הנהדרות של עשירי קזבלנקה ומרקש או לגבעות הנישאות סביב טנג'יר, שעליהן נפרשות חווילות הנופש של אלה שיכולים להרשות לעצמם; כמו זו, למשל, של ברנרד אנרי-לוי, אחד הפרשנים הקונטרוברסליים של האביב הערבי. האם לא מזעמו של הרחוב, סליחה, הציבור, חוששת האליטה השלטת במרוקו כשהיא באה עכשיו להתקין שינויים מהירים בחוקה ולהכריז על בחירות בקרוב? במפגש בטנג'יר, יש לומר, סוגיות פנימיות מעין אלה לא הגיעו לכדי דיון פומבי.

טנג'יר. האליטה חוששת מהציבור. צילום: ChrisYunker, cc by-sa

דפני ליף המצרית חוששת מגניבת המהפכה

עד לפני שנה לא ידעה נדין וואהב, 34, כי היא עומדת להיות אחת מחמשת מנהיגי הפייסבוק של המהפכה המצרית. אחרי הכל היא היתה ילדה מפונקת מהמעמד הגבוה, נכדתו של גנרל בצבא המצרי, שהתנדבה כבר בגיל 14 במטה הצלב האדום בקהיר ועזבה כדי לחוות את החיים הטובים בחו"ל. לכאורה, הגשימה את החלום האמריקאי; היא הפיקה סרטים וזכתה למשרת ניהול מכובדת בחברת טכנולוגיה גדולה. המפנה בחיי, היא מספרת לי, התחיל לאחר מותו של חאלד סעיד, הצעיר שהחזיק בראיות לשחיתות משטרתית, ואשר מעצרו, עינויו ומותו באלכסנדריה נחשבו כאירוע שהצית את גלגלי המהפכה במצרים. לאחר מותו נפתח עמוד פייסבוק, "כולנו חאלד סעיד", שגייס תוך זמן קצר עשרות-אלפי תומכים שהציפו את כיכר תחריר. בעקבות לקחי המהפכה בתוניסיה ניסו המצרים לחבל בכל דרך בפעילות המדיה החברתית וסגרו, בין השאר, את עמוד הפייסבוק שהצית את המחאה. וואהב, אז ממקום מושבה בוושינגטון, בתיאום עם ואאל גאנם, איש הגוגל המצרי, עקפה את המגבלות באמצעות עמוד פייסבוק שפתחה על שמה, אשר נתן גיבוי לעמוד שנסגר.

לשניהם היה ידע טכנולוגי רב, אבל הם נדהמו מגודל ההצלחה. "היה מדהים לראות איך העבודה שלנו באינטרנט באה לידי ביטוי במציאות בגיוס ההמונים. לא ישנו אז במשך לילות. זו היתה תקופה של תמימות ואמונה, לפני שנכנסנו לכוונת של השלטונות והתחלנו להיות מאוימים. רק עכשיו אני מבינה שיש סכנה שאולי יגנבו מאיתנו את המהפכה שחוללנו", אומרת וואהב, שלא מורידה את הגופיה עם ה"לא נשתוק" בערבית – סיסמה שניתן לאמץ בקלות בימים אלה בישראל. היא מדברת בהתלהבות מעוררת קנאה ובקצב של מכונת ירייה. במזגה ובנחישותה היא מזכירה את דפני ליף ואת שרה בנינגה.

אני שואל אותה אם אכן, כמו שאומרים, מהפכת תחריר נוצרה באינטרנט? "בניגוד למיתוסים שנוצרו זאת לא היתה מהפכה של פייסבוק, אלא של האנשים בשטח. האינטרנט היה רק כלי שסייע והאיץ את התהליך. 850 צעירים נהרגו בשלב ההוא של המהפכה – אלו לא היו רק משתמשי פייסבוק, אלה היו אנשים בשר ודם". בעקבות המהפכה עזבה וואהב את משרתה המכובדת בארה"ב ושבה לקהיר, שם הצטרפה לניהול קמפיין הבחירות של מוחמד אל-ברדאעי. האם יוכלו המהפכנים הצעירים מכיכר תחריר להציע חלופה למשטר מובארק? האם יוכלו לעמוד בפני סיעות האסלאם המבקשות לשנות את סדרי החברה? האם יש להם פתרונות כיצד לספק את הצרכים הבסיסיים לחיים של כבוד עבור 80 מיליון מצרים? לוואהב אין לה תשובות. היא, לדבריה, ניסתה לעשות את המיטב.

נדין וואהב ויזהר באר בטנג'יר, נובמבר 2011. השטח יקבע

על דבר אחד כולם מסכימים: משהו מאד בסיסי השתנה בעולם הערבי מאז שנפל שליט תוניסיה, זין בן עלי. אנשים הפסיקו לפחד. אנדרלן, הכתב הוותיק של פראנס 2 בישראל, סיקר את נפילת מובארק מכיכר תחריר. "אחד הדברים הבולטים שהייתי עד להם במהפכה הוא שהמצרים התחילו לדבר, ומאז הם לא מפסיקים לדבר", הוא אומר". "איש עסקים טורקי אחד התלונן באוזני שכבר אי אפשר לעשות עסקים במצרים. הם כל הזמן רק רוצים לדבר פוליטיקה".

וואהב מסכימה איתו: "ישבתי עם חברים בארוחת ערב במסעדה בקהיר ואי אפשר היה לדבר איתם. הם כל הזמן התעסקו בטוויטר שלהם. בסוף שלחתי אליהם ציוץ: תסתכלו אלי! רק אז הם שמו לב שאני יושבת מולם". "המהפכה במצרים עשתה את הבלתי אפשרי לאפשרי", היא מוסיפה. "עכשיו הכל פתוח. מדוע שלא נבחן את האפשרות לנהל את הממשל שלנו באמצעות הפייסבוק והטוויטר, למשל?" גם בנינגה מאמינה כמוה בניצחון העם, מלמטה. "השטח יקבע בסוף. אנחנו נשיג את מה שהפוליטיקאים שלנו לא יצליחו להשיג לעולם".

הקו הדק בין סקס ופוליטיקה

מונה אלטהאווי היא בלוגרית מצרייה עטורת פרסים, מרצה ופרשנית מבוקשת בתקשורת האמריקאית, בנושאי מצרים והמזרח התיכון – עניינים הסתומים עבור מרבית האמריקאים. במהלך האינתיפאדה השנייה היא גרה בשכונת נחלאות בירושלים ועבדה כעיתונאית של סוכנות הידיעות רויטרס. לפני שנה ניצבנו יחד על במת אולם הכנסים במונקו לקבל במשותף את פרס עיתונות הים התיכון של קרן אנה לינד, מידי נסיך מונקו. בטנג'יר נפגשנו שוב. היא היתה מאושרת מהישגי המהפכה המצרית שהיתה שותפה להם. יומיים אחר כך, ב-24.11, נעצרה אלטהאווי בידי המשטרה המצרית בכיכר תחריר, עברה התעללות מינית ושתי ידיה נשברו. שעות של חרדה עברו על חבריה מרגע שנודע על מעצרה, משרד החוץ האמריקאי לחץ (היא מחזיקה גם בדרכון אמריקאי), עד שהופיע הציוץ המשחרר שלה בטוויטר: "אני חופשייה!".

בחלק ניכר ממאמריה בעיתונות העולמית אלטהאווי יוצאת נגד תסביך המיניות של המצרים, כדבריה. "קו דק מפריד שם בין סקס ופוליטיקה", כתבה בגרדיאן ביוני האחרון לאחר שפורסם דבר "בדיקות הבתולין", שערכו שוטרים למפגינות. "זו שטות מוחלטת לחזור על המנטרה כי המהפכה של מצרים 'לא היתה על מין'… בייחוד במדינה שופעת שנאת נשים, פונדמנטליזם דתי, אשר במשך 60 שנה יש סובלת מההכלאה של ממשל הצבאי ומשטרתי… די להיזכר בכל הקונדומים והוויאגרה שנמצאו כאשר המפגינים הסתערו על מטה ביטחון המדיני", הוסיפה.

ציוציה של אלטהאווי מילאו את האוויר, מיד לאחר שחרורה, ומסרו לאלפי חבריה דו"ח מצב קשה בשידור חי. הנה הם מופיעים כלשונם, לפי סדר הופעתם בחשבון הטוויטר שלה:

יד ימיני נפגעה. אינני יכולה להשתמש בה.

5-6 (שוטרים י.ב.) הקיפו אותי. הם מיששו וצבטו את שדי. תפסו את איבר המין שלי. לא יכולה לספור כמה ידיים ניסו להיכנס למכנסיים שלי.

כלבים. הם והמפקדים שלהם. זין על המשטרה המצרית.

כן, זו היתה תקיפה מינית. אנחנו רגילים להגיד 'הטרדה', אבל המנוולים 'תקפו' אותי.

12 השעות האחרונות היו סוריאליסטיות וכואבות. אבל לי היה קל יותר מלרוב האחרים.

אלוהים יודע מה היה קורה לי אם לא היתה לי אזרחות כפולה ולא הייתי מוכרת מהתקשורת.

לא הפסקתי לחשוב על המאמר שאני צריכה עכשיו לכתוב: רק חכו לי – דפוקים.

מאוחר יותר צייצה:

הם שברו את זרועי השמאלית ואת ידי הימנית.

רק תארו לעצמכם מה קורה שם למפגינים שלא יכולים לטעון שהם עיתונאים אמריקאים.

מונה אלטהאווי וידיה השבורות (למטה: הציוץ המשחרר)

השגריר הלובי האמיץ מתכונן לבאות

קשה להאמין, אבל לפני פחות משנה, כאשר נשיא תוניסיה עלי, המנהיג הערבי הראשון שהודח במהפכת האביב, יצא מארצו, דווח כי מטוסי קרב לוביים ליוו אותו בדרכו לגלות. קדאפי לא העז אז להעלות בדמיונו כי הוא אחד מהבאים בתור. לעומת זאת שגריר לוב באו"ם, מוחמד עבד אלרחים שלגאם, טוען כי שוחח עם קדאפי שנתיים לפני האביב הערבי וניבא באוזניו את הצונאמי העומד לשטוף את העולם הערבי.

שלגאם עשה את הלא יאומן כשהתפטר מתפקידו באו"ם, עם תחילת ההתנגשויות בלוב, לאחר שיצא חוצץ בפומבי נגד קדאפי. יותר מכך, הוא אף עשה מעשה שלא ייעשה בקוד הערבי של הימים ההם וקרא לאו"ם להתערב ולהגן על עמו נגד מנהיגו. חברי מועצת הביטחון, כך דווח, התרגשו לשמע קריאתו זו של שלגאם – ימים ספורים לאחר ששמעו אותו תומך עדיין בקדאפי ומכנה אותו "ידידי".

ב"פורום הדרום" בטנג'יר מתקבל שלגאם כמגה-גיבור ואף זוכה לפרס הוקרה מיוחד מהמארגנים. התמהיל הייחודי של חבר בממשלת הדיקטטור קדאפי שהופך לימים לפעיל זכויות אדם, קשה לעיכול. שלגאם הוא אקרובט שמלהטט בין הטיפות. מאוחר יותר אני מאזין למסיבת עיתונאים מאולתרת שהוא מקיים עם הכתבים הערביים ובה הוא מדבר בשפתם: "ממשלת לוב החדשה לא תסכים לעולם (!) למעורבות כלשהי של צרפת, בריטניה, ארה"ב או כל מדינה אחרת מהמערב, בענייניה הפנימיים של לוב", כאילו מאות גיחות ההפצצה של כוחות המערב שסייעו למוטט את משטר קדאפי ואף אפשרו, כנראה, את לכידתו, לא היו ולא נבראו.

אני אורב לו במשך כמה שעות עד שנקרית ההזדמנות ואני ניגש אליו, מציג את עצמי, ומבקש בנימוס ראיון קצר. שלגאם קופץ ממקומו להסתלק, כמו נתקל בשטן. אחרי שנודע כי החוקה של לוב החדשה תתבסס על השריעה וכי תוחזר הפוליגמיה וכאשר אל-קאעידה נושפת בעורפו של המשטר החדש, לא מתחשק לו עכשיו להסתבך עם איזה נודניק מישראל. מצד שני, אני חושב לעצמי, גם לנו יש את זאב אלקין ואת פאינה קירשנבאום, את דני דנון ואת יריב לוין. ועם מיכאל בן ארי ודוד רותם – מי צריך את אל-קאעידה?

שגריר לוב באו"ם, מוחמד עבד אלרחים שלגאם, בטנג'יר. עשה את הלא-יאומן. צילום: יזהר באר

אלוהים, סוריה, חופש

לאוסמה מונאג'ד יש אנגלית כמעט אוקספורדית, על אף שעזב את סוריה רק ב-2004, כשהבין שדי לו להתגרות בגורל אחרי שהבטיחו לו סוהריו שאם ייעצר שוב "לא יראה עוד אור יום". הוא אחד מהדוברים הרהוטים ביותר של האופוזיציה לבשאר אסד, שאותו הכיר אישית מתקופת לימודיו באוניברסיטת דמשק. הוא היה סקפטי מלכתחילה מן הסיכוי שאסד ישנה את דרכו של אביו, לאחר עלייתו לשלטון, למרות כל התקוות שהופרחו בתחילה. "אלה שחיו תחת המשטר הרודני הזה, מבינים כי לא היתה שום כוונה לעשות רפורמה אמיתית או עמוקה, אפילו לא קוסמטית, שעלולה היתה לסכן איזה מעוז על כוח", אמר לכתב העת "פרונטליין" ב-14 באוקטובר השנה.

בזמן לימודיו באוניברסיטת דמשק, סיפר באותו ראיון, התקיימו דיונים שבועיים על השינויים הכלכליים הנחוצים במדינה. אחד המשתתפים שישב לצידו היה אסד. "אף אחד לא נתן לו ממש תשומת לב. הוא גם לא בלט בתור מישהו שמבין משהו בכלכלה. אבל כשמחלתו של אביו החריפה הכשירו אותו תוך כמה ימים להיות הנשיא הבא", סיפר מונאג'ד.

שלא כמו השגריר הלובי באו"ם, לא היתה לדובר האופוזיציה בעיה לדבר איתי על סוגיית היחסים העתידיים עם ישראל. "הבעיה העיקרית של סוריה תהיה ביצירת מקומות עבודה לצעירים", הוא אומר בדיפלומטיות. "לשם כך אנחנו זקוקים לשקט פוליטי, ליציבות ולהסדרת היחסים עם שכנינו".

אסד ייפול? אני שואל אותו.

"בכלל אין כאן שאלה. השאלה היחידה היא מתי?"

ומי יבוא במקומו?

"זה לא הוגן לשאול שאלה כזאת, מכיוון שהעם צריך להחליט על כך בבוא הזמן בבחירות חופשיות".

אבל נראה שלא הצלחתם לגבש ממש אופוזיציה מאורגנת?

"הסיפור הזה נגמר. התגברנו על המכשולים. יש הנהגה ויש מועמדים טובים. בחוץ ובפנים".

נציג האופוזיציה הסורית, אוסאמה מונאג'ד. לא שאלה של האם ייפול אסד, אלא מתי

ואכן, הארגונים המרכיבים את האופוזיציה הסורית הכריזו כבר באופן רשמי על תחילת פעולתה של המועצה הלאומית החדשה שנועדה להביא להפלת משטרו של הנשיא אסד.

מונאג'ד סיפר כי כ-45,000 נעצרו מתחילת המהפכה הסורית ב-15 במרץ השנה. עצורים אלה סובלים עינויים קשים מידם של 17 זרועות הביטחון במדינה, שבהן משרתים כרבע מיליון איש. לנוכח העומס הם יכולים להקדיש לכל עציר רק כמה דקות כדי לחלץ מידע ולכן השימוש הקיצוני בעינויים, שמוביל במקרים רבים למוות. הגופות מפונות בלילה לקברי אחים.

המהפכה לא התחילה בדרעה, כמו שרבים חושבים, סיפר, אלא בהפגנה בלב דמשק, ב-15 במרץ, של קבוצה של נשים נוצריות, סוניות, עלאוויות ודרוזיות. הם צעדו עם שלטים שבהם נכתב במקום הסלוגן המוכר "אלוהים, סוריה, אסד" – "אלוהים, סוריה, חופש".

הסיסמה הזאת התפשטה במהירות בעזרת פייסבוק וטוויטר לכל רחבי הארץ. "זה היה כמו כדור שלג, שעבר מעיר לעיר ומכפר לכפר. אנשים הלכו ברחוב וזימרו רק חופש, חופש, חופש. את זה כבר אי אפשר יהיה לעצור".

הנסיך הקטן מאיי סישל

ניגש אלי בחור צעיר ומטורזן, כמעט נער, שרעמתו הבלונדית סתורה. בעודנו מדברים כה וכה, אני תוהה מה עושה הילדון הזה במפגש של הגדולים ובדרכי הסקרנית אני שואל אותו לעיסוקו. "נעים מאד, ז'אן פול אדם, שר החוץ של איי סישל". יפה, אני אומר לו. לא בכל יום ניתן לפגוש בחור צעיר כל כך שמייצג את האינטרסים של מדינתו בעולם. "אתה טועה", הוא עונה. "יש צעיר ממני, שר החוץ של מולדובה. אני נבחרתי לתפקיד בגיל 34, והוא רק בן 33. גם שר החוץ של פינלנד צעיר ממני, אבל ממשלתו התפרקה והוא כבר לא בתפקיד".

לנו יש שר חוץ עם מדיניות ברורה. על מה מבוססת מדיניות החוץ שלך?

"על שלום ויציבות. אין לנו אויבים".

כמה אנשים אתה מייצג? אני שואל אותו.

"58,000 נפש. זוהי האוכלוסייה של איי סישל. יש לנו דמוקרטיה עם נשיא ושיטת ממשל אמריקאית. אך אצלנו יש בית אחד, לא שניים כמו בארה"ב. אין לנו מספיק אנשים לשני בתים. אמנם אנחנו אומה קטנה, אבל שקט אצלנו, אין טרור, ואנחנו אוהבים תיירים. אני בקשר טוב עם השגריר שלכם בקניה. הוא בסדר. תבוא לבקר", הוא מוסיף. "אשמח לארח אותך".

ואיך אוכל למצוא אותך?

"כל נהג מונית באי יודע את מספר הטלפון הנייד הפרטי שלי. ואם הוא לא יודע הוא ישיג לך אותו מהחברים שלו בתוך חמש דקות".

***

נפרדתי מהנסיך הקטן מאיי סישל, שסיפר בפירוט רב על אושרו, על כוכבו ועל נתיניו ונפרדתי מהמארחים המרוקאים האדיבים להפליא. גם עמיתי ממדינות ערב נפרדו מהמארחים לקראת שובם לארצותיהם ולמהפכותיהם. ביום שבת, היום האחרון לכנס, לא פסק הגשם משני עברי הים התיכון. גשמי הזעף בתל אביב ובירושלים, שהקדימו לבוא, בישרו על חורף קשה. הגשם שירד בטנג'יר רדף אחרי הלימוזינות שהובילו את משתתפי "פורום הדרום" אל שדה התעופה בקזבלנקה, והזכיר לחוזרים אל האביב הערבי כי החורף בפתח. הגשם הזה שטף גם את שלולית הדם הקטנה של הילד שנדרס מול מתחם הכנסים במים רבים.

הכותב הוא מנכ"ל קשב עמותה שעוסקת במעקב אחר הסיקור של התקשורת בישראל

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. גרי רשף

    אך, דמוקרטיה בכל פינה: במצרים, בסוריה, בלוב, במרוקו..
    אז נכון שבמרוקו יש מונארכיה, ונכון שבמצרים יש אנארכיה שתיפול כפרי בשל לידי האחים המוסלמים, ונכון שבסוריה עדיין טובחים במפגינים, ונכון שבלוב הצליחו רק לחסל את קדאפי אך שום דבר לא התייצב; אבל כל זה כאין וכאפס לעומת הדיקטטורה האיומה בישראל.

    אז נכון שכאן ראש הממשלה נבחר ואינו מקבל את השלטון בירושה כמו במרוקו, ונכון שכאן ביקשו בנימוס ממפגיני רוטשילד שיתפנו ולא ירו בהם, ונכון שכאן שולחים נשיא אנס לכלא ולא אונסים כמו באמצע כיכר תחריר עיתונאיות מבלי שאיש ינקוף אצבע, ונכון שכאן מחליפים ראש ממשלה אחת לארבע שנים בשקט ולא רוצחים אותו לאחר ארבעים שנה כמו בלוב; אבל מה אתם משווים? כאן יש דיקטטורה ושם יש דמוקרטיה וזכויות אדם.
    אפילו אחמד טיבי, נציג האופוזיציה אומר את זה. עובדה שלא היה אף נציג אופוזיציה מהפרלמנט הסורי שאמר משהו דומה על ארצו.

    אה- כן: ילד נדרס ואיש אינו נוקף אצבע. גם לא יזהר באר.
    אך- כמה שהאביב נפלא במרוקו!

  2. נפתלי אור-נר

    התעלמותך מכרסום הדמוקראטיה במדינה תביא גם לחיסולה

  3. דודי

    לא קראת? כתוב שזה לא דבש שם….. מה התגובה האוטומטית המטופשת הזו.

    תודה ליזהר על דיווח מענין

  4. מלאון פאנטה -לפטנטה- וליזהר באר

    אם "המשמעות האמיתית של הדמוקרטיזציה בעולם הערבי" היא רק ש"התקופה שמישהו בוושינגטון יכול להרים טלפון למנהיג ערבי שילחץ על הפלסטינים לוותר עוד, הסתיימה" אזזאת אומרת שהיה חבל על המאמץ. ואולי המעונבים והממורקים באנגלית הטהורה שלהם הם לא מייצגיו האמיתיים של "האביב הערבי"?

    לכן חשוב יותר מדיווחו של ידידי יזהר באר היא אמירתו של שר המלחמה האמריקאי לאון פאנטה, ש"הצר על בידודה הגובר של ישראל". ומה גרם לכך? כשתהיו בטוחים, התקשרו לביברמאנייקים והסבירו גם להם.