בפינת השוליים

שיר לסוף השבוע של מדור השירה באסטה
חגית גרוסמן

בדרום העיר, בשכונת בתי רכבת רקובים
נערה על ספסל שומם
לבושה שמלה הדוקה ורגליה ערומות
משוכלות זו בזו, משתפשפות בחלומות
שיופיע איש, יושיט לה יד, ויוציא אותה מהזבל.
ריח גופה מתוק כמו הבטחה שנשמרה
הגוף הפגום כל כך יפה, גבוה ולא מושלם
כמו פרי שעסיסו נלגם
ועדיין בתחתית באר אין קץ
הגוף הפגום, הננטש, הנבגד, המקולל
השנוא, היחיד, המעורר לחלום על גוף אחר
שאיש לא יאהב אותו
כפי שהיא מעולם לא הצליחה לומר:
"אתה יָפֶה גוף, תודה על קליפתך."
בקצה המדרכה שוכב נער
פניו שחורות ובמצחו פצע אדום.
מול הרמזורים קור לוהט ושבע
שלא יבין לבטן הריקה.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.