אוכל מהבית

בהרגלי הבישול של האמריקאים החיים בישראל קיים לקח עמוק עבור ישראלים הנאבקים עם זהותם הלאומית-תרבותית. יובל בן-עמי קופץ מארוחה לארוחה ומקנח עם שניצל בפיתה
יובל בן-עמי

לפני שבועיים השתנה למשך ערב אחר המבטא המקובל בבר היין קורדוברו שבפלורנטין. עברית מסוגננת ב-ר' אנגלית אפשר לשמוע בכל מקום בארץ, אבל חדר שכולו מלא בה נתפש כתופעה ירושלמית, לא תל אביבית ובוודאי שלא פלורנטינאית.

נדיר גם לשמוע עברית מסוג זה נהגית בכזאת התלהבות. משהו עלה מן המטבח והצית את דמיונם של האמריקאים וחבריהם הישראלים, משהו ששמו מקרוני אנד צ'יז. הערב בקורדוברו היה אחד מסדרה של ערבי סו-שפים, במסגרתה הוזמן בכל שבוע סו-שף ממסעדה אחרת בתל אביב לנצח על הנעשה במטבח. כוכב הערב האמור היה ארי מילר, שבדרך כלל בוחש בסירים באחורי הבר המנזר. מילר הוא גם בעליה של מאפייה קטנה ובועטת ושמה פוד אנדרגראונד, שבה הוא מנסה להביא לשלמות את הפרעצל הארצישראלי.

צילום: Carol Green, cc by-nc-sa

המק-אנד-צ'יז של מילר הוגשו אפויים בתנור, כפשטידה ולא כמנת פסטה, ועם שכבה עליונה של פתיתי בייקון. עבורי, גולת הכותרת של הארוחה היתה דווקא סנדוויץ' פילי צ'יז סטייק שהכיל גבינת קממבר במקום המוצרלה המקובלת. מילר הוא יוצא פילדלפיה ובקיא דיו באומנותה כדי לא לפספס גם כשהוא מתחכם.

אי אפשר היה לשבת בתוך החוויה הריחנית והלא ממש מרזה הזאת ולא להרהר קצת בנו ובאמריקאים. האמריקאים שישבו סביבי לצד השולחן הם קהל ייחודי שהרדאר התרבותי הישראלי כמעט אינו מזהה אותו. אנחנו מהירים לקטלג עולים חדשים מארה"ב ומקנדה כיוצאי "תגלית" תמימים במקרה הטוב, וכברוך גולדשטיינים מסוכנים במקרה הרע. למעשה, נוכחות אמריקאית ליברלית, יצירתית וביקורתית היא אחת מהברכות הגדולות בהן בורכה הארץ הזאת בעשורים האחרונים.

כמו ישראלים ליברלים, כך גם אמריקאים ליברלים אוכלים בימים אלה בעיקר את הלב. ואם אכן "אנחנו מה שאנחנו אוכלים" (We are what we eat) הרי שיש כאן שותפות גורל. בהרגלי הבישול של הגרינגוז הגולים אפשר למצוא לקח עמוק עבור הישראלי שנאבק עם זהותו הלאומית-תרבותית. הבה נפתח שולחן, נפרוש את המפית על הברכיים, ונלמד אותו.

מקדונלדס במצדה

נתחיל מהתפריט עצמו. לאוכל האמריקאי שם של זבל תעשייתי נחות ושל כלי הרסני המשטיח את העולם הקולינארי. הסיבות לכך ברורות, ובכל זאת כל מי שנחת אי פעם בעולם החדש יודע לספר שכשיודעים לאן ללכת מתגלה מטבח בועט, עליז ומענג.

אני מדבר על אוכל אמריקאי מסורתי וצנוע דווקא, ולא על מעלליהם של שפים מפונפנים בקליפורניה או במנהטן. קחו לדוגמה את הצלעות בתיבול יבש ב"רנדוו", מזנון אגדי בממפיס, שכדי להגיע אליו צריך לעבור בסימטה רצופה פחי אשפה, או את כנפי העוף החריפות בבר "העוגן" בבאפלו, שחיקויים שלהן (מוצלחים בדרך כלל) קיימים בכל בר אמריקאי, או צדפות חיות עם בירה וחזרת בברים הישנים של בוסטון, או כל מנת גאמבו שאי פעם הוגשה בניו אורלינס, והמשוואה נהיית ברורה מיד: אוכל אמריקאי מכוון הישר למרכז העונג במוח.

אפשר, כמובן, לנצל את זה לרעה. אפשר להקים רשתות מזון מהיר הרסניות ברחבי העולם, להרעיל ולפטם את האנושות, אבל מול כל סניף בורגר קינג שקם, ניצב אמריקאי מתוסכל שמאמין בערכה של תרבות מולדתו הקולינרית ומוכן להיכנס למטבח ולנסות להציל את שמה. אני אוהב את האמריקאים האלה, כי הם מזכירים לי ישראלים שנאבקים לאהוב את תרבותם, את שירי אריק איינשטיין ואת ספרי חסמב"ה, למרות הכיבוש וחומת ההפרדה.

צילום: deltaMike, cc by-nc-sa

אמריקאים שבוחרים לחיות בישראל ואינם נוטים ללאומנות ישראלית או אמריקאית, נאלצים להתמודד עם אינספור אתגרים כאלה: החל מהנוכחות האמריקאית בעירק, עבור בנוכחות הישראלית ברחוב השוהדא בחברון וכלה בנוכחותו של סניף מקדונלדס במצדה, או כל ייצוג בוטה דומה של אימרפיאליזם כלכלי – תרבותי. בצר להם, הם מבשלים.

מסיבה בלי תרנגול

חג ההודיה השנה היה טוטאלי במיוחד. את תרנגול ההודו הראשון שלנו פגשנו ברמאללה. צלו אותו עיתונאית מניו אינגלנד, ושותפתה לדירה, פלסטינית-אמריקאית ילידת אחת מנסיכויות המפרץ. חברים תרמו לשולחן מנפלאות אמריקה: שני מגשים של פאי דלעת מתוק, תבשילי כרובית ותפוחי אדמה, ובקבוק של ברבן מסוג אוון ויליאמס, תוצרת קנטאקי – ללא ספק הברבן הטוב ביותר במחיר הכדאי ביותר שניתן להשיג בארץ. הפזורה ההיספנית יוצגה על ידי קערת ענק של גואקאמולה ואת הניחוח המקומי העניקו שתי צלחות של לבנה וכוסות מלאות ערק "סבאת".

בשלב מסוים של הלילה יצאו כל אורחי המסיבה לרקוד במועדון סמוך. כשיצאנו מן הבניין לרחוב, הבחנו שמסיבה נוספת נערכת בבניין ליד. החלטנו להציץ ולראות מה הסצנה. הדלת נפתחה למסיבה תוססת למדי, שהמגוון האנושי בה היה אחר לחלוטין: אם במסיבה בה סעדנו נכחו ישראלים, פלסטינים מהגדה, פלסטינים מהרצועה וזרים מרחבי העולם, כאן נכחו רק זרים.

צילום: Canadian Veggie, cc by-nc-nd

מלבד המקומיים, בלטו בהיעדרם תרנגול ההודו ופאי הדלעת. דווקא במסיבה שהיתה אמריקאית ומסורתית יותר נרשמה פתיחות רבה יותר לאלה שאינם מערביים, או להפך: דווקא המסיבה שאחת ממארגנותיה היתה ערבייה, הצטיינה בטעם אמיתי של אמריקנה. מי שהזמנים האפלים מפתחים בו ניכור כלפי הישראליאנה, ראוי שיזכור זאת.

יכולתנו להגדיר בבהירות מי אנחנו מעניקה לנו כוח, גם את הכוח לשנות. ארוחת חג ההודיה השניה בה התפטמתי השנה נערכה בתל אביב, בביתה של עיתונאית אמריקאית ביקורתית וחדה. כל הנוכחים בה היו מעורבים בדרך זו או אחרת בתיקון עולם – עולם שבעיניהם ארה"ב אחראית במידה רבה לקילקולו. בין היתר טעמנו שם סלט פרברים אמריקאי (קומפלט עם עגבניות וחסה חתוכים גס, צימוקי חמוציות, בייקון מפורר ורוטב ראנץ' תעשייתי), מאפה בטטות, תפוחי אדמה מוקרמים, פאי תפוחים ופאי פקאן.

יש מידה מסוימת של בדיחות הדעת בהכנת ארוחה שכזאת על קרקע נוכרייה, אבל יש בה גם נוסטלגיה אמיתית. משמעותו של המונח האמריקאי "comfort food" משתנה מתרבות לתרבות. ארוחת ת'נקסגיבינג מסורתית המופקת בנכר מעניקה נחמה כפולה ותזכורת לחשיבותן של מסורות. כשמפיקים אותן אנשי מעש וביקורת, הן מבטאות ניכוס מחודש מבורך של סמלים שחבל שיושחתו.

כור היתוך קולינארי

בישול של "אוכל מהבית" הוא גם מעשה של חקירת הבית. מרתק היה לטעום את יצירותיו של מילר, שמבטאות כור היתוך אמריקאי, בלב-לבו של כור ההיתוך הקולינארי ישראלי. את המטבח שלו ניתן להגדיר כמטבח פאן-פנסילווניה: יש בו משהו מהניחוח הגרמני-פולני של מזרח המערב התיכון ("משה בתיבה" עם כרוב חמוץ), משהו מהקולוניאליזם הבריטי הישן של פילדלפיה לפני שצילצל בה פעמון החירות (BLT באינגליש מאפין עם צ'יפס, שלא לדבר על ציפס בחומץ שהוגשו עם הפילי צ'יז סטייק) ויש בה כמובן את האיטלקים (רביולי שרימפס ברוטב עגבניות צלויות), אולי נעדרת ממנה רק השפעה יהודית, אבל היהודים הם הסועדים, וגם זה משהו.

צילום: Jocelyn | McAuliflower, cc by-nc-sa

ככל שממשיכה ממשלת נתניהו לייצר בריחת מוחות, כן רבים הישראלים היושבים על נהרות בבל מבקשים להכין אוכל ישראלי לחבריהם ומתקשים להבין מהו. האם חומוס הוא ישראלי? האם כבד קצוץ פולני הוא ישראלי? אולי שניהם ואולי אף אחד מהם. אומת המהגרים האמריקאית ותיקה פי ארבע מזו שלנו, ולכן ניתן בכלל לדבר על "אוכל אמריקאי", שעה שבעצם אין דבר יותר אמריקאי מנודלס לארוחת צהריים.

למרות חסרוננו היחסי, אני מציע שנלמד מהאמריקאים, נגדיר לעצמנו מהי תרבותנו, ננכס אותה כאן, נפיץ אותה בגולה ונפיק ממנה את הכוח שאותו מעניקה זהות. לשם כך אני ממליץ על שניצל בפיתה. כבר בשנות התשעים זיהה ישראל אהרוני את השניצל בפיתה כמצרך המזון הישראלי האמיתי שיש בו ממד אירופאי ומנגד ממד מזרח-תיכוני, ושהוא גם משל לארץ בכך שכל מרכיביו מעורבבים לבלי הכר ונאכלים בביס אחד. זו התשובה שלנו לפילי-צ'יז סטייק, להודו הריחני ואולי, יום אחד, אחרי שנכבוש לא רק את הגדה אלא את העולם, גם לביגמק. שיהיה בתאבון.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. דנה ג. פלג

    וטיילה ברחבי ארה"ב, אני חייבת לציין שלכמויות המוצרים מן החי בתפריט האמריקאי (ברשימה הזאת, למשל, מק אנד צ'יז, שיש בהם גבינה צהובה בשפע , היו המאכל היחידי שלא היה בו בשר) מעיד גם הוא על טיבם. בקליפורניה אמנם יש תרבות מפוארת של אוכל אלטרנטיבי, כמו התרבות האלטרנטיבית המפוארת שצמחה במדינה הזאת, אבל ברוב ארה"ב אוכלים תרבות שמתחילה בקאובויס ונגמרת בקפיטליזם: הרבה בשר, בעיקר בקר. ואם זה לא בשר, אלה מוצרי חלב בכמויות אדירות. ניצול של אדמה, חיות ובני אדם.

  2. אילן גור

    אין דבר כזה, גם אם תדוג פה ושם תבשילים ביתיים דרומיים. או כמו שאמרת: צריך לעבוד בסמטה מלאה פחי אשפה כדי להגיע לצלעות בתיבול יבש.

  3. יניב

    היה מעניין לקרוא אותך כותב גם על הזווית ההפוכה.

    ונא להציע מאכל לאומי ישראלי גם לצמחונים בבקשה!
    שניצל טבעול בפיתה? לא נראה לי תופס…

  4. סמדר לביא

    עם כלכבוד לאמריקאים בגלות של פלסטין, המתפטמים כשהם חוגגים את אחד מאירועי הג'נוסייד החמורים ביותר בהיסטוריה, יש גם כאלה מהם, שקמים באמצע הלילה, כדי להשתתף בטקס האנטי-הודייה שעורכים האינדיאנים באי אלקטרז ליד סאן פרנציסקו עד לזריחת השמש שם, לציון הקולוניזציה של האדם הלבן את ארצם, והצורה בה השיבו הם לעצמם, ולו לכמה שנים את האי. הרבה פעמים במהלך השנים, נציגים של עמים ילידיים אחרים שנכחדו ונושלו ע"י תרבויות רוב מהגרות באולהשתתף. נציג של תנועת השחרור הפלסטינית מתמיד להופיע כל שנה. הוא מציין תמיד, שהקונפליקט ישראל-פלסטין כל כך צעיר מול הקולוניזציה של אמריקה, ומודה לאינדיאנים על השיעור שהם נותנים לעמים ילידיים אחרים בעמידות המסורת, ובשימור ותחייה של תרבות ושפה. הנה הויקיפדיה של הטקס.
    http://en.wikipedia.org/wiki/Unthanksgiving_Day

  5. ברנרד

    אתם משמעממת אותי למוות.