אנחנו המעמד הפגיע

בישראל אין די מסורת של ביקורת מחשבה כלכלית ציבורית, וזה ניכר. במחלקות לכלכלה מלמדים רק שיטה כלכלית אחת, החדשות כמעט אף פעם לא עוסקות בכלכלה מחוץ להקשר הצרכני וודאי שלא ממגוון דעות, ואין בנמצא מספיק פרסומים נגישים ופופולריים – מקוריים או מתורגמים – שעניינם כלכלה פוליטית או סוציולוגיה כלכלית (השוו, לדוגמה, לתחומים כמו פילוסופיה, מגדר, ביקורת ספרות ועוד). על רקע המדבר התיאורטי הזה, נאלצים עוברי אורח המבקשים לגבש לעצמם חזון ללקט מן המעט שנגיש; בדרך כלל, הם ימצאו את פרופ' ירון זליכה.

לאור זאת, לא מפתיע לראות שהחזון המתגבש של מספר קבוצות פעולה כיום נראה דומה (עד זהה) לחזון של זליכה לכלכלת ישראל: כלכלת שוק חופשית נטולה מריכוזיות, דגש על מספר מקומות העבודה ולא על איכותם, ונטרול כוחם של הפוליטיקאים (המושחתים והלא-מבינים) לטובת שלטון החוק של הביורוקרטים. ניתן לראות זאת, למשל, בטיוטת מסמך חזון מדינת הרווחה לישראל שפירסמה השבוע קבוצת הפייסבוק ר' זה רווחה לישראל. המסמך מעיד בסך הכל על מאמץ פורה, אך לא נטול סתירות – כמה מהן מסוכנות ממש.

המסמך משלב מצד אחד שיח על סולידריות ושותפות והתנגדות לניאו-ליברליזם, אך מצד שני עושה שימוש בשפה ניאו-ליברלית ומקדש תפישות מסוג זה. תחת הסעיף "הצעדים הכלכליים המיידים הדרושים כדי להתחיל את תהליך כינונה של מדינת הרווחה בישראל", למשל, מופיע המשפט הבא: "כאן עדיין לא מתביישים שלא תורמים לחברה, שלא שותפים, אין כלל תפיסה של 'עול על הציבור' אלא להיפך: מי ש'דופק את השיטה', וכמה שיותר… 'שיחק אותה' בגדול! כל גורילה בשביל עצמה… לצערנו הרב".

כמו כן, מחברי המסמך מביאים את פינלנד כדוגמה לכל הטוב הרצוי ואת "אמריקה" כהסבר לכל הרע המצוי (זאת תוך התעלמות מכך שמוסדות הרווחה בישראל נוטים יותר לדגם האירופי דווקא, ואילו השפעתה של מדיניות הרווחה מהמודל האמריקאי ניכרת רק בשנים האחרונות). התרבות המקומית הישראלית נתפשת בעיניהם אך ורק כתרבות מפגרת, חולה, המעודדת אגואיזם, אינדווידואליזם ו"לדפוק את השיטה", ובוחלת בסולידריות, בנתינה ובתרומה. "ערכים של שותפות, של אכפתיות, של אחווה, של עזרה לחלש, ערכים הומאניים, חייבים לתפוס את מקומם של ערכי הטורף המנוכרים שיש לנו", נאמר שם.

סוג כזה של אוריינטליזם עצמי (אלימות סימבולית, אם תרצו), מהפנט אותי. כאילו בא מישהו וסיפר לכם סיפורים על פינלנד (כבודה במקומה מונח) ואמריקה, ושכחתם ממיליון דוגמאות לסולידריות, נתינה ותרומה. מה עם צעירים וצעירות בשנת שירות, מה עם מוסד המשפחה והחמולה, מה עם הקיבוץ, מה עם ימי ההתרמה הארציים, מה עם השכנים עם הדלת הפתוחה, הגמ"חים בחברה החרדית ועוד אינספור דוגמאות. בישראל, על כל מגרעותיה, יש בהחלט תפישה של שותפות, אכפתיות ועזרה לחלש.

מעבר לכך, בהקשר למצוקות הכלכליות לא ברור איך הכותבים קושרים את הרעות החולות שנפלו עלינו לבעיות התרבותיות, לכאורה, שהם מזהים. יש ספרות עניפה בסוציולוגיה שמתמודדת עם היפותזת הקשר הסיבתי שבין "תרבות" לבין רמת פיתוח כלכלי, אי-שיוויון כלכלי, וכיוצא באלו, ובואו רק נגיד בעדינות שאין ממצאים חד-משמעיים. אבל כותבי מסמך החזון מסתפקים בקביעות נחרצות, שלפיהן תרבות הנהיגה של הישראלים בכביש היא עדות לבעיות במדיניות הכלכלה והרווחה. אוקיי. כנגד המישמש הזה הייתי מציעה להגדיר בדיוק מה הבעיות, ואיך הן קשורות לכלכלה. כי שותפות וסולידריות יש – אולי לא במגדלי אקירוב, אבל כן בהרבה מקומות אחרים.

נניח, חוסר אמון במוסדות המדינה – איך זה מתבטא, בהעלמת מיסים? ברצון להפריט את השירותים הממשלתיים? באי-השתתפות פוליטית? צריך לבדוק כל הנחה לגופה. במקום זאת, כותבי מסמך החזון באים בתפישה של "בואו נשנה את כל התרבות מלמעלה באמצעות שורת צעדי-מדיניות זריזים". דחילק, העולם היה בסיפור הזה עם "דמוקרטיזציה" בשנות החמישים, "פיתוח" בשנות השבעים ו"שינויים מבניים" בשנות התשעים, וכולנו יודעים לאן זה הביא אותנו. ההרגשה היא שהמסמך מציג את החברה הישראלית כחברה אינפנטילית (כמו שמוצגות ה"מדינות המתפתחות") הזקוקה ל"מומחים" שיבואו ויצילו אותנו מעצמנו באמצעות צעדים קלים ליישום. מה נשאר מהדמוקרטיה הישירה ומהשתתפות האזרחים, אם כל מה שרוצים זה רק לתת את המפתחות למישהו אחר?

התעכבתי על המסמך הזה רק מכיוון שאת הזליגה התיאורטית הזאת, מכוונות טובות ועד לרעיונות ניאו-ליברליים, אני מזהה גם בקרב קבוצות אחרות ובדיונים נוספים. במסמך מופיעים גם רעיונות אחרים הראויים להערכה ולקידום, אבל אני מדגישה את הנקודות הבעייתיות מתוך תקווה שיטופלו, ובמהרה, וכן כתמרור אזהרה לקבוצות נוספות – כדאי לחדד ולדייק את החזון התיאורטי ולא סתם לאמץ אימרות שפר שנשמעות טוב (ובמיוחד לשים לב מי משמיע אותן).

***

כדי לתרום את תרומתי למאמץ התיאורטי הנחוץ, אני מביאה כאן סקירה קצרה של ספר שראה אור באנגלית לפני כמה חודשים: "The Precariat: The New Dangerous Class", מאת גיא סטנדינג (Bloomsbury, 2011).

בסטטוס בעמוד הפייסבוק שלה, כתבה סתיו שפיר השבוע:

שטייניץ, היום בכנס שדרות: 'זה מאבק שלא כולם מבינים אותו. הדבר הכי חשוב בימים המטורפים האלה הוא למנוע אבטלת המונים'. שטייניץ, הבעיה שלנו היא לא שאין לנו עבודה. אנחנו עובדים ועובדים ועובדים ובכל זאת לא סוגרים את החודש, לא מצליחים לשלם שכר דירה, לא יכולים לתת לילדים שלנו את החינוך שמגיע להם, לא מקבלים שירותי רפואה בזמן ולא מצליחים לסייע לקשישים, לנכים ולנזקקים שלנו. הדבר הכי חשוב בימים 'המטורפים' האלה, שר האוצר, זה לבנות מחדש את השירותים החברתיים במדינה הזו. וזה, אדוני, התפקיד שלך.

על מה מדברת שפיר? שוק העבודה הניאו-ליברלי הביא ליצירתו של מעמד חדש: "המעמד הפגיע"; כך לפחות טוען סטנדינג, חוקר בארגון העבודה הבינלאומי, בספרו. לדבריו, המעמד הפגיע הוא מעמד לכל דבר – גם אם עדיין אינו תופש את עצמו ככזה. חבריו הם בעיקר בני הדור הצעיר או המבוגר מאוד, נשים, מהגרות ומהגרים, וכן אסירים (הנמצאים בכוח העבודה, כמובן), בעלי נכויות וכדומה. מובן שיש הבדלים רבים בין הקבוצות השונות: מהגרים, למשל, נוטים להתייחס לעבודות באופן אינסטרומנטלי – הם מחפשים שיפור כלכלי, אך לאו דווקא קריירה, ופוליטית הם מנותקים. לעומתם, הצעירים לרוב היו מעדיפים קריירה, והם סובלים מתסכול הנובע מהפער בין הציפיות שנבנו במהלך חינוכם לבין ההיצע הזמין בפועל.

הגורמים לצמיחתו של המעמד הפגיע רבים. הם כוללים בין השאר שיטות ניהול המעודדות "גמישות תעסוקתית", שבבסיסן הסרת ההגנות המשפטיות וההטבות הסוציאליות של העובדים ופגיעה בבטחון התעסוקתי ובבטחון המקצועי, התקפה על העבודה המאורגנת, "גמישות" שכר שהובילה לפערי שכר הולכים וגדלים; וכן שינוי במדינת הרווחה שהתבטא במדיניות מצומצמת יותר המבוססת על מבחני אמצעים, תוקפת את ההטבות למובטלים ומשאירה עובדים במעגל העוני. סטנדינג מזכיר את הפרטת שירותי החינוך כגורם נוסף. בחלק מהבעיות הללו אנחנו יודעות איך לטפל (או לפחות יש לנו מושג כללי), חלקן יצריך לחשוב מחדש על מנגנוני הרווחה שהכרנו (למשל, איך להתאים את תשלומי האבטלה למצבים של אבטלה חלקית עקב תעסוקה "גמישה"?).

המעמד הפגיע נמצא כמעט בתחתית סולם המעמדות, לאחר האליטות, השכירים בעלי המשכורת היציבה, בעלי העסקים העצמאיים ושאריות מעמד הפועלים הישן. מתחתיו נמצאים רק חברי תת-המעמד הפגיע, שהם מי שנמצאים מחוץ לשוק העבודה באופן מתמיד או תכוף (למשל המובטלים), ומהווים נטל על ההצבר הקפיטליסטי (זאת בשעה ששאר המעמדות, ובכללם המעמד הפגיע, משרתים את ההון). עם זאת, חלקם מרוצים ממצבם ומעמדם. יש מי מאיתנו שנהנים מהאפשרות להיות כלולים בשוק העבודה באופן חלקי או זמני (למשל, זה סידור נוח לסטודנטים), בשעה שאחרים – או בתקופות אחרות בחיינו – אנחנו מרגישות יותר בחסרונות שבמצבנו.

לדברי סטנדינג, חברות וחברי המעמד הפגיע מתאפיינים ב"אופי", אורח-חיים או תכונות אישיות משותפות, שנאלצו לסגל לעצמם כתוצאה ממעמדם. כך למשל, תפישת הזמן שלנו היא תפישת זמן מפוצלת, רבת-שכבות. אם תפישת הזמן של מעמד העובדים הקלאסי מבוססת על בלוקים (עבודה – טלוויזיה – שינה), אנחנו צריכות להשקיע הרבה יותר זמן ועבודה כדי למצוא עבודה, הרבה יותר זמן ועבודה במילוי ניירת למדינה, הרבה יותר זמן בטיפול בתלויים/ות וכו' – ופעמים רבות אנחנו מולטי-טאסקינג: משלבות עבודה, חברה ואדמיניסטרציה. הצורך להשקיע מאמצים מתמשכים במציאת עבודה מחייב אותנו לאמץ מוח-רשת: אנחנו עסוקות כל היום בטוויית קשרים חברתיים/מקצועיים ותיחזוקם, רכישת כישורים חדשים, תחרותיות וכולי.

כתוצאה מכך, בני המעמד הפגיע חולקים גם מספר חולשות פסיכולוגיות משותפות, כגון סינדרומים של מחסור בתשומת לב (בגלל הצורך הבלתי פוסק ליצור קשרים במעגלים חברתיים ותעסוקתיים שונים, לבדוק מה קורה במקומות אחרים וכדומה), חרדה מחוסר הוודאות והבטחון שבמצבנו, וניכור בגלל שאיננו עושות מה שאנחנו רוצות. לזאת מתלווה ההרגשה הפרדוקסלית של מחסור-בעבודה, מצד אחד (מכיוון שאנחנו מועסקות בעבודות זמניות, בלתי-משתלמות, מתחת לרמת כישורינו והשכלתנו, וכיוצא באלה), ועודף-עבודה, מצד שני (בגלל הלחצים על הזמן, והצורך שלנו להשקיע עבודה רבה כדי למצוא עבודה), ולבסוף גם כעס בגין היעדר היכולת לפעול באופן קולקטיבי (למשל, היעדר איגודים) והיעדר השינוי נראה באופק. חשוב לציין גם את היעדר תחושת השייכות לקבוצה, מעמד, את היעדר הקול המשותף, את חוסר ההבנה של מצבנו והיעדר היכולת לתאר אותו במלים (ראו גם את ההערה הלשונית בסוף המאמר).

***

מבחינה אקדמית, יש מי שחולקים על חלק מהמסקנות של סטנדינג (גם אם לא על ממצאיו, שמתועדים בידי חוקרות רבות). כך למשל, לפי עמדה אחת, המעמד הפועל היה מאז ומעולם פגיע, והיוצא מן הכלל הם העשורים הטובים של מדינת הרווחה. לדעתי, מעבר לפלפול האקדמי בסוגייה, הנסיון של סטנדינג לכלול באופן אסטרטגי את מכלול העובדים הפגיעים (כמעט) תחת מטרייה אחת הוא נקיטת עמדה פוליטית, המסמנת פוטנציאל לקואליציה רחבה לשינוי כלכלי-חברתי. אני אישית הייתי דווקא מרחיבה את המטרייה, וכוללת בקואליציה הפגיעה גם עובדים ועובדות מהסקטור ה"משכורתי" (The salariate). למשל מי שמועסקות (נשים, בעיקר) באחוזי משרה חלקיים (ובפועל עובדות הרבה יותר מהמוצהר והמשולם). שוב, חשוב לציין שכמו הרבה מאפיינים של המעמד הפגיע, ההסתכלות צריכה להיות מורכבת כי אין רק הפסדים אלא גם רווחים: הגמישות בהעסקתן של נשים במשרה חלקית מאפשרת את שילובן של יותר נשים בשוק העבודה, מצד אחד, אבל מצד שני מעמידה אותן במצב פגיע יותר מאשר המודל האידיאלי/טיפוסי של העובד השכיר.

המחאה של הקיץ צמחה, בבסיסה, משוועתו של המעמד הפגיע – צעירים, סטודנטים, נשים – שעמדו במרכז הגרעין הקשה של הפעילות, אבל גם מציבור של "תת-המעמד": מובטלים ומובטלות, וכן מציבורים במעמדות גבוהים יותר (מעמד השכירים, מעמד העצמאים), שהצטרפו למחאה לאו דווקא בגלל היעדר ביטחון תעסוקתי אלא – ואולי בעיקר – בגלל הירידה בכוח הקנייה (ירידה בשכר, עליית מחירים, ו/או שילוב של שניהם) ובמידה מסויימת בגין צמצום שירותי מדינת הרווחה (כמו חינוך). מכל בחירה אסטרטגית של תנועת המחאה ושל מי שמצטיירות כמוביליה, עשויה להשתמע פנייה לציבור אחד על פני השני, העדפה של פתרונות לציבור אחד על חשבון ציבורים אחרים. רק שכדאי להיות מודעים לזה.

סתיו שפיר מדברת על ואל המעמד הפגיע, וזה מצוין. ונכון ששטייניץ מתעלם מהבעיות שהיא מעלה, אבל לא כדאי להשאיר לשטייניץ לנפנף לבד בדגל הטיפול באבטלה, כמו שלא כדאי להשאיר להסתדרות להגן על העובדות במגזר הציבורי. חשוב לאמץ אל לבנו גם את מאבקן של כל מי שיכולות להיות בנות ברית, כדי שנוכל לסנגר למען שוק עבודה שיכול גם להכיל יותר עובדים וגם לספק להם משרות המקנות להם ביטחון וזכויות. כדי שהפתרונות שאנו מעלות ומאמצות יהיו באמת מקיפים, וסולידריים.

— — —

הערה: בעולם מקובל להתייחס לעובדים בשיטות העסקה ניאו-ליברליות במילה Precarious, שמשמעותה בלתי-יציב, בלתי מחוסן. בשיטוטיי כי רבים לא מצאתי תרגום עברי לשם התואר הזה, וודאי שלא למילה precariate כשם עצם. מרבית הכותבות בעברית מצאו דרכים עקיפות לתאר זאת. אולי יש בזה משהו אומנותי (מלים בלתי-ישירות לתאר העסקה בלתי-ישירה). כך או כך, יוצאת הדופן היחידה – ומגיע לה קרדיט – היא הבלוגרית מילי דייויס, שמתייחסת ל"עובדות רעועות". אני מעדיפה "פגיע" על פני "רעוע", מפני שעובדות ועובדים אינם מבנים. הפגיעות שלנו אינה נובעת מתכונה פנימית שלנו (חולשת החומר או היסודות, חולשת אופי או תרבות). הפגיעות נובעת מהמבנים הכלכליים-חברתיים הרעועים שבתוכם אנו חיות ועובדות.