מחוץ לגבולות השלטון

מתוך התפיסה לפיה "לא יהיו בתים ריקים ואנשים בלי קורת גג" התחלנו להיכנס למבנים, לייצר מציאות ולא לדרוש אותה מהממסד. חמש נקודות על מאבק מסוג אחר
מיכאל סולסברי, מיכל גרינברג

בכל העולם נושבות רוחות של שינוי, תנועות שחרור פורחות כפרחים באביב. כבני אדם רדיקלים, אנחנו מייחלים לזמנים כאלה כבר שנים – זמנים בהם נחשפים כיעורן ועוולותיהן של המערכת הגלובלית והמדינית; בהם מיליוני אנשים יוצאים לרחובות ומתחילים לערער את היסודות של הממסד. מתוך הערכה לתקופה היסטורית זו, ומתוך הבנה שחלון ההזדמנויות אינו דבר מיסטי אלא דבר חי שתלוי בנו בכדי שימשיך ויתקיים, אנו מציעים כמה נקודות למחשבה.

1. על פרקטיקה

אנחנו רגילים לחשוב על מאבק כעל הפגנה, או אולי כעל פעולת לובי בכנסת או כתבה בעיתון שתוביל לכך שמישהו מלמעלה יואיל בטובו לשנות סעיף חקיקה. אבל אלו כלים, לא בהכרח מטרות. בחודשים האחרונים התחלנו מאבק אחר – לא עוד ציפייה ודרישה מהממסד, אלא יצירת צורת חיים אחרת. האופן הפשוט ביותר שצורת החיים הזאת באה לידי ביטוי הוא בתפיסה לפיה "לא יהיו בתים ריקים ואנשים בלי קורת גג". התחלנו להיכנס למבנים, לייצר מציאות ולא לדרוש אותה או לחכות שמישהו ייתן לנו משהו. החלטנו לקחת אחריות ולעשות.

אבל יצירת מציאות לא מסתיימת בפלישה למבנה. היא ממשיכה בחשיבה על עצמנו כעל קהילה שצריכה לגייס לעצמה כסף בכדי לבשל ולאכול. בישראל, הקבוצות הפוליטיות שבוחרות בפרקטיקה ולא בדרישות ובדיבורים, הן בדרך כלל "אחרות". עושים זאת הבדווים בהיאחזות שלהם באדמה, עושים זאת הפלסטינים ביצירת אוטונומיה והמוסדות שבדרך, או המתנחלים על ידי התנחלות באדמות לא להם ובניית מקום מושבם על ידי דיכוי אחרים. עכשיו גם אנחנו עושים את זה: מייצרים אוטונומיה שהיא מחוץ לגבולות השלטון, תנועה שמייצרת מציאות. מחוסרי דיור שנכנסים לבתים ואנשים שמתארגנים יחד לחיים יותר זולים, מוגנים על ידי הסולידריות הקהילתית. זוהי עצמאות מול הממסד: לא נשארים בשיח שבו כל אחד צריך להתחנן על נפשו לפת לחם, אלא שואבים כוח אחד מהשני.

היום זה בניינים, מחר זה שיתוף כלכלי, מחרתיים שינוי של כל השיטה הכלכלית ומערכת המדינה. זה לא פשוט, וההתחלה אולי איטית כי הדבר דורש בנייה של היחסים בינינו ומאבק בצורת החיים אליה הורגלנו. אנחנו ספוגים באי-אמון של השיטה, בחוסר האחריות על חיינו. הדרך שלנו לשנות אותה לא מתחילה ולא נגמרת בדרישה שלנו ממנה להשתנות, אלא ביכולת שלנו ליצור חיים, מציאות, פרקטיקה, שמשנים אותה ויוצרים עובדות בשטח.

2. על תיאוריה

האדם הוא יצור פוליטי. כל תזוזה שלנו או מחשבה מגיעות מפילוסופיה מסוימת: מההחלטה איזה מזון אנחנו אוכלים ועד התשובה לשאלה היכן אנחנו גרים ואיך אנחנו ישנים. ההחלטות הללו אינן קיימות בצורה מופשטת, הן מיתרגמות במציאות להכרעות בעלות משמעות ערכית. ההחלטות האלה בסופו של דבר גם מיתרגמות למשמעות פוליטית. למשל, החלטה לאכול בשר היא החלטה שבמציאות מיתרגמת לאמירה לגבי אכילת חיות, ויותר מזה, גם האוכל שאנחנו אוכלים אינו מגיע משום מקום, כי אם מיוצר בתנאים מסוימים בתוך מערכת כלכלית ותוך העסקה (או ניצול) של עובדים. לפיכך, כפי שאמרו לפנינו בתנועה הפמיניסטית ובהקשרים נוספים, האישי הוא הפוליטי.

מערכות היחסים שאנחנו מנהלים מתקיימות בתוך חברה שמחנכת ומשתתפת בדיכויו של החלש, ומערכות יחסים בשבילנו הן תמיד מאבק נגד תפיסת עולם שמוצאת מקום במרחבים הכי אינטימיים. מרגע שאנחנו נולדים (ואפילו לפני, אם אנחנו מכניסים את הנושא של שיוויון לנשים והפלות) אנחנו חלק מחברה שבה לזהות יש מובן פוליטי שייתכן ויוביל לדיכוי או לפריבילגיות. לפיכך האמרה הפופולרית במחוזותינו: "אנחנו לא תנועה פוליטית", שנשמעה פעמים רבות בקיץ האחרון בהקשר של מאבק האוהלים, אינה נכונה. לפי דעתנו, היא רק תירוץ לתחום את נושא המאבק ואפשרויותיו. כי הכל פוליטי. נושאים כמו הכיבוש או האפרטהייד, לדוגמה, אינם יותר פוליטיים מהזכות לקורת גג. הדיכוי האיום שקיים כנגד מזרחים ונשים אינו פחות פוליטי מהזכות לתעסוקה. אנחנו מתחילים להתרחק מהניסיון של חלקנו להגדיר נושאים מסוימים כדברים שהם מחוץ למאבק, ובוחרים לפעול בצורה אקטיבית כמה שיותר כדי לחבר בין מאבקים שונים.

פלישה לבניין נטוש בירושלים. העדיפו לפנות אותנו. להשאיר אותנו קטנים ולא חולמים ולא יוצרים. צילום: אורן זיו / activwstills.org

3. על הדרכים בהן השיטה הופכת אותנו למסכנים

פתאום נפל לנו האסימון. ביקשנו התייחסות ממשרד השיכון לגבי מחוסרי הדיור מבינינו, וקראנו: זו מקבלת 744 שקלים סיוע בשכר דירה בגלל שיש לה רק שני ילדים. אם תביא ילד נוסף תהיה זכאית לדיור ציבורי אחרי ועדה. אבל ייקח שנים, אם בכלל, שהיא תקבל דירה, כי אין דירות. וגם אז תצטרך למלא הרבה מאוד טפסים להוכיח שהיא מסכנה. כי ככה זה עובד. זו מדינת ה"רווחה" ששנשארה לנו: תהיי מסכנה, כמה שיותר מסכנה אם אפשר. אל תיקחי אחריות מלבד למלא טפסים.

כשפלשנו למבנה הנטוש בשטרן 61, מבנה מעונות של האוניברסיטה העברית, וביקשנו לייצר שם מודל מגורים חדשני שיכלול בתוכו גם דיור ציבורי, גם דיור בר-השגה, גם מעונות לסטודנטים, וכן מטבח קהילתי שנפעיל לטובת הקהילה – העדיפו לפנות אותנו. להשאיר אותנו קטנים ולא חולמים ולא יוצרים. אחר כך הם יוכלו להגיד עלינו "פרזיטים". במקום לקחת את אחד מעשרות הבניינים הריקים בעיר ירושלים ולתת לקבוצה שרוצה להפסיק להיות עבד של שיטה ולרוץ בין הוכחות של "מסכנות" למשרד זה או אחר, מעדיפים להשאיר אותנו בעמדת אי עשייה ואי לקיחת אחריות.

4. על תרבות ואסתטיקה

לא סתם מקוננים אצלנו שנים שאין מאבק, ומתלוננים למה העם לא יוצא לרחובות – חסרים לנו עוגנים תרבותיים. במאה האחרונה תלשו אותנו מתרבויות שונות והשאירו אותנו בלי שורשים. בדרום אמריקה, לדוגמה, נאחזים המהפכנים של היום בתרבות ארוכת שנים, הם לקטים שלוקחים קצת מהאינדיאנים, קצת מאחרים. תרבות היא סט של סימנים מוסכמים שאיתם אנחנו יוצאים, שמהם אנחנו שואבים את הכוח והולכים בעקבותיהם. מאה השנים האחרונות פה סיפקו לנו מעט אחיזות תרבותיות: בשנות השלושים היו מאבקים של יהודים וערבים מול המצב הכלכלי, שפורקו על ידי מפא"י, לאורך השנים היה את ואדי סאליב, את הפנתרים, את תנועת האוהלים של שנות השמונים.

אנחנו צריכים לייצר את התרבות שלנו, שתצמיח שורשים, את האגדות שלנו, את המסורת שלנו למאבק, את הדמויות והריחות והקהילות, את הגאווה של "להיות שייך ל…", לדבר הזה, שאולי עדיין אינו ברור, שלאט-לאט אנחנו יוצרים ושיוצר את האסתטיקה של עצמו: במשולש צהוב שהוא אוהל שהוא בית, בציור המעברה ובגרפיקה של אותיות ילדותיות. לאט-לאט, בצבעים, אנחנו צריכים לפתח שפה אסתטית שמגדירה את המאבק שלנו, לדבר דרך סמלים ואמנות מהפכנית שיכולה לסמל את הרעיונות שאנחנו מבקשים להוביל ולייצג.

לתנועות רדיקליות תמיד היו סמלים וסגנון שאיתו הפיצו את המסר שלהם. מהסמל הקומוניסטי של המגל והחרמש אל הגרפיקה המצוינת של אמורי דגלס בעיתון "הפנתרים השחורים", ותנועת הפאנק עם מעילי העור והמוהק. האסתטיקה שנייצר מתקיימת במרחב של שפה ויזואלית שמציפה אותנו מכל כיוון: מהאינטרנט, מהטלוויזיה, מהאייפונים. לייצר אסתטיקה משלנו, בצבעים וצורות, שתגדיר את החופש שלנו, את המאבק שלנו, את הסולידריות שלנו לצד השונות שלנו, זה אתגר גדול.

5. על המנהיגים שאנחנו מחפשים

כשמראיינים בטלוויזיה "מנהיג", אז ישר כולם חושבים שמישהו משלם לו כדי לעשות מהפכה. עם הזמן רואים אותו יותר ויותר בתקשורת ובכנסת. זה חשוב להיות שם, אבל אנחנו חושבים על מנהיגות אחרת: כי לא יכול להיות מנהיג שנמצא בתקשורת ובכנסת, אבל לא לוקח חלק ביצירת פרקטיקה אחרת של התנגדות/מאבק. מנהיג לא רק שולח  הודעות לתקשורת, הוא נמצא בשטח כשפולשים יחד, כשמתארגנים יחד עם עובדים כנגד המעסיקים הגוזלים את כבודם וכספם, כשחושבים כקהילה איך נשיג יחד מזון כדי לעבור את סוף השבוע, כיצד מתארגנים כדי למצוא עבודה ולספק פרנסה לקבוצה. מנהיג הוא לא זה שחושב שהוא המנהיג, אלא זה (או זאת) שעובד בקבוצה, עם אנשים אחרים, כשווה בין שווים, ושהדבר הכי טוב שהוא יודע זה איך לשמש דוגמה להקשבה ולעשייה. הוא זה שיודע לחשוב איך לוקחים יחד את מדינת הרווחה לידיים שלנו, ואיך מייצרים את המציאות המדוברת.

אנחנו מאסנו במנהיגים שאחרי כמה שבועות עיקר העבודה שלהם הוא מול מערכות העיתונים. הם יושבים וחושבים איך יקבלו עוד שעת שידור על ידי שיחה עם הפוליטיקאי הבא. אלו לא המנהיגים שאנחנו מבקשים. זו מנהיגות שמשאירה את האנשים בלי קהילה, בלי יכולת לשנות את המציאות שלהם. זו מנהיגות שמניחה שהשגת המטרה תלויה בעיקר במנהיג, בשינוי שישיג, בדרך שבה יביא את הגאולה. אנחנו לא רואים את אותו אחד או אחת שיביאו את הגאולה; אנחנו לא מחפשים את האחד או האחת שיביאו את הגאולה. כי השינוי יגיע מכולנו יחד, כפרטים המצטרפים לקהילה רחבה. הדרך שלנו היא להיות חלק מאותה הנהגה גדולה, כפרטים רבים, היא ללכת באותה דרך שבה ושעליה אנחנו מדברים.

פורסם בבלוג "המעברה" – מבית היוצר של המאבק הירושלמי למען דיור ציבורי

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. www.boaventuradesousasantos.pt

    מאמר נבון ומחכים. אבל טעות היא להכניס באותה קטגוריה בדואים, פלסטינים וגם מתנחלים. שהרי הראשונים באים להגן על עצמם ועצמאותם ואילו המתנחלים לחסל אותם ואת רצונם בעצמאות. בעוד הבדואים והפלסטינים דורשים את שדרש משה מהיאור, המתנחלים מייצגים את פרעה, שבנה לעצמו את פיתום ורעמסס בכוחם של העבדים.
    [2] מפליא שאף אחד מהמגיבים שבחרו להגיב על בעיית השמאל המצרי, לא התענינו כלל במאמרכם האיכותי.
    [3] השיטה הופכת אנשים למסכנים, או לחלופין ל"מסוכנים", כי ב"מסוכנים" יודעת המדינה וסר ביטחונה ל ט פ ל.
    בהצלחה!

  2. Keiffer

    This is what we need – an insight to make ervyeone think