אין פרטנר, גרסה גלובלית

יריב מוהר על הבחירות במצרים כאתגר למחשבה הפרוגרסיבית בעולם
יריב מוהר

זה אולי נשמע דרמטי מדי, אבל להערכתי הצנועה תוצאות הבחירות במצרים עלולות לערער את המחשבה הפוליטית הפרוגרסיבית בעולם. מיליוני הצעירים שקיבלו השראה מהאביב הערבי לא באמת ציפו, גם אם מהיד לפה הם הכירו באפשרות הזאת, שגל ההתעוררות האזרחית יסתיים במשטר שעלול להזכיר את איראן או סעודיה.

האכזבה העמוקה ממפנה כזה עלולה להביא לשחיקה קריטית בפוליטיקה הפרוגרסיבית, הפלורליסטית והרב-תרבותית, שתפנה את מקומה ביתר שאת לליברליזם מסתגר וקרתני נוסח אירופה של "הנאורות" – ליברליזם שוביניסטי שכעת "הוכיח" לעצמו כי הוא אכן פרויקט אנגלו-אירופאי שצריך להישמר מ"אחרים" אוריינטלים למיניהם. במקרה כזה, האמירה של מרקל ודומיה כי הרב-תרבותיות נכשלה תהפוך לדוגמה פוליטית בלתי מעורערת – משהו כמו "אין פרטנר", הגרסה הגלובלית.

נכון, לאור התנופה של ההתעוררות האזרחית יש סיכוי טוב שהאיסלאמיסטים הערבים החדשים יבינו כי כדאי להם להיאחז במודל של ארדואן ולא בזה של אחמדיניג'אד; אבל באותה מידה, ייתכן שהצלחותיהם האלקטורליות המזהירות יגרמו להם לחשוב שקיבלו מהעם צ'ק פתוח לשלוט ללא עוררין – כלומר ללא אופוזיציה אמיתית וללא עיקרי הדמוקרטיה במלוא מהותם. זו עדיין סכנה מוחשית מכדי להתעלם ממנה.

תעמולת בחירות בקהיר. צילום: Maggie Osama, cc by-nc-sa

ואז נשאלת השאלה: האם אותה רוח מהפכנית היא חרב פיפיות? האם בסיטואציה מסוימת היא יכולה להוביל דווקא לרגרסיה, כאשר רק בתהליך ארוך מאוד, שעתידו לוט בערפל, אולי ישתפרו פני הדברים? האם זכויות נשים, מיעוטים, להט"ב ודומיהם יהיו בנסיגה בגלל הרפתקה דמוקרטית מוקדמת מדי? ובנימה אופטימית יותר: איך אפשר להימנע ממלכוד שבו הרצון הכן להוריד דיקטטורים כמו מובארק מביא לעליית תיאוקרטיה הגרועה ממנו בכמה מידות?

כביכול, האופציה הברורה לפתרון המלכוד היא זו המועדפת על הליברלים השוביניסטים: וריאציה קשוחה של המודל הטורקי, לפיו המועצה הצבאית, כגוף פרו-מערבי ו"ראציונלי", תשלוט ביד רמה בציבור המצרי ותיתן לו לשחק בדמוקרטיה וברצון העם בתוך גבולות מאוד תחומים וצרים – כל חריגה תוביל לשליפת הצבא ולשימוש בכוח. זו כמובן אופציה רעה לחזון התחריראי ואישרור בפועל לגישת "האין פרטנר" הגלובלית. המועצה הצבאית היא בא כוחו של הליברליזם השוביניסטי המקדם יחד עמה אינטרסים מערביים, ניאו-ליברליים ותאגידיים על בסיס הסכנה המאיימת שבשיתוף הציבור העני, המוחלש וחסר ההשכלה בעולם השלישי – פוליטית וכלכלית – בתהליכים של קבלת החלטות ומשילות. וכך הסכנה מפונדמנטליזם הנובע מ"נבערות" מקדמת אליטיזם של שכבה צרה, מהסוג שמחלחל למטה בעיקר דרך נזקיו החברתיים, וכך מסייע ליברליזם אליטיסטי זה לתחזק את אותה "נבערות".

המלכוד הוא לא פשוט וכנראה יהווה את האתגר הגדול ביותר למחשבה הפרוגרסיבית העכשווית. על כתפיה מוטל עול כבד: כדי לשמור על קוהרנטיות ולא להיחשב למנגנון המכלה את עצמו (כפי שמארקס דימה את הקפיטליזם), יש לפתח מודלים יצירתיים במיוחד. בנוסף, הפרוגרסיביים צריכים לחזק את הפרגמטיסטיות שלהם – במובן של למדוד את רעיונותיהם והמדיניות שלהם לפי האפקט על המציאות הנחווית, ולא לפי הערך האסתטי או הרטורי של הדברים.

למשל, ייתכן שכמודל חלופי למועצה הצבאית, יוכלו צעירי תחריר לדרוש גוף ריבוני מפקח כזה שיכול לשמור כי רצון העם יתממש רק כאופן ביטוי פוליטי חופשי, מתמשך ובר-קיימא במצרים ולכן יפסלו גורמים שמאיימים על כך. מועצה חלופית כזאת, עם זאת, לא צריכה להיות מורכבת מגנרלים – חברי השררה והתאגידים הבינלאומיים – אלא נציגים ממגזרים שונים במצרים שיכולים להוכיח כי הוגנות, פתיחות, סובלנות ואי-אלימות מאפיינים את התנהלותם, בין שהם בורגנים חילוניים משכונת יוקרה באלכסנדריה או מוסלמים אדוקים ועניים מהגבול עם סודאן. זאת תהיה מעין אליטה פלורליסטית, שתהווה גוף מפקח על הפרלמנט.

כמובן, שזו רק הצעה ראשונית וחיצונית. על הצעירות והצעירים במצרים לפתח ולאשרר את המודלים הללו, אבל בכל העולם יכולים וצריכים לקחת חלק בתהליך. החלופה לרב-תרבותיות היא פוליטיקה מהותנית ואלימה של זהויות. בתוך הפוליטיקה הזאת ישנה זהות שבטית אחת המכנה עצמה "ליברלית" ורואה בדרך החיים שלה את הדרך הראויה היחידה. וזו אלטרנטיבה עגומה מאוד לרב-תרבותיות.

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. יהונתן

    כולם מיישרים קו עם סין – קפיטליזם שאינו נדרש לרגולציה או התחשבות בתכתיבים חברתיים/משפטיים. זה הביזנס הכי טוב על פני כדור הארץ, וכמו כל טרנד כלכלי (קולוניאליזם, למשל) כולם רוצים להשתתף בחגיגה גם אם היא כוללת דיכוי חברתי חריף. זאת מעולם לא היתה מכשלה גדולה מדי בשביל ההון.
    ארה"ב מכרמסמת בדמוקרטיה שלה מאז עידן בוש, ואובמה ממשיך את המגמה. ישראל בוודאי היא דוגמה לכך. לכן, האביב הערבי לא יביא דמוקרטיה, אלא להפך – שלטון דיקטטורי קפיטליסטי לעולם כולו.

  2. גרי רשף

    אני מצטט מדבריך:
    למשל, ייתכן שכמודל חלופי למועצה הצבאית, יוכלו צעירי תחריר לדרוש גוף ריבוני מפקח כזה שיכול לשמור כי רצון העם יתממש רק כאופן ביטוי פוליטי חופשי, מתמשך ובר-קיימא במצרים ולכן יפסלו גורמים שמאיימים על כך
    בלי לשים לב אתה מניח שיש "רצון העם" שהוא רצונם של "צעירי תחריר" ויש את תוצאות הבחירות שאינן רצון העם אלא פרי קנוניה של גורמים המאיימים על חופש הביטוי.
    בהנחה שהבחירות היו חופשיות ולא מזוייפות (ועושה רושם שההנחה נכונה)- התוצאה היא היא רצון העם.

    אם חשבת ש-85 מיליון המצרים הפכו ל"פעילים חברתיים" או "פעילי שלום" או פמיניסטיים או חובבי להט"ב וזב"ח- טעות בידיך.

    אני טורח לציין את זה כי גם בימי מאהל רוטשילד העליזים היו רבים כאן ב"העוקץ" שהיו בטוחים שהעם כולו הפך לשמאלני, ורק איזו קנוניה נסתרת שמה את ביבי בראשות הממשלה ואת חולדאי בראשות העיר, אך למרבה הפלא- זה היה רצון העם וזה לא הולך להשתנות בקרוב.

  3. סמולן

    אליטת הפלורליזם ? על מה אתה מדבר ? הצעירים מתחריר יסתפקו בשמחה בנשימה עצמונית. הם בוודאי לא יקריבו את עצמם על מזבח האשליות הפרוגרסיביות.

    אגב: בעוד שבשמרנות, הפרוגרסיב נחשב לשמרן עם אמנזיה, בפרוגרסיביות שמרן הוא מהפכן-ממש-כמונו, אבל בדיעבד, בעל ראיית נולד מפתיעה ומפליאה.

  4. גד שפר

    המאמר מחפש דרכים "נאורות" לעקוף את רצון העם. העם המצרי, וכנראה גם הסורי, הירדני, הטוניסאי והלובי, רוצים שלטון דתי. ולא רוצים שום עסק איתנו. אין מה לעשות. צריך פשוט לכבד את זה, לסתום את הפה ולשמור מרחק. ולהתחמש כמובן לעת צרה. חבל, אך זה מה יש.

  5. מאור

    "האתגר למחשבה הפרוגרסיבית" היה בכך שהיא שכחה לרגע שיריבה- הפונדמנטליזם- ניחן בתחכום, והוא חיכה בצד כשארגוני כיכר תחריר עשו את העבודה עבורו. ארגוני תחריר היו חזקים ממובארק, שהיה חזק מהפונדמנטליזם*, שחזק מארגוני תחריר.

    הפיתרון אינו מודל לאומי אלא מודל רב-לאומי: כל שלטון (צבאי, דתי או "אליטה פלורליסטית") צריך להימדד לפי דבקותו בשלטון החוק ובזכויות אדם ואזרח, וממילא יהיה תמריץ כלכלי חזק לעם לא לבחור בדרך הפונדמנטליסטית.

    * בעצם, לדעתי היתה ברית שקטה בין מובארק לפונדמנטליזם, שכהאחרונים מקבלים חופש, השפעה מסוימת ותקציבים אך אינם מתערבים בשלטון ממש.

  6. מאור

    "האתגר למחשבה הפרוגרסיבית העכשווית" הוא להבין שהיריב האיסלמי, כמו היריב הקומוניסטי לפניו, חכם וערמומי. הוא מסוגל, למשל, לחכות בשקט בעוד ארגוני כיכר תחריר מפילים את מובארק ומארגנים בחירות בהם הוא ינצח. הוא מסוגל בעצמו להשתמש ברטוריקה פרוגרסיבית כדי להגיע לשלטון- באופן דמוקרטי. לדעתי, "המודל היצירתי" הנדרש הוא נכונות בינ"ל לפעול- כלכלית, ואח"כ צבאית- נגד שלטון שפוגע בזכויות אדם. זה יביא את "הציבור העני, המוחלש וחסר ההשכלה בעולם השלישי" לא לבחור בפונדמנטליסטים.

  7. דג

    "האתגר למחשבה הפרוגריסיבת" הוא המציאות.

  8. יריב מ

    כלל לא טענתי שהבחירות אינן רצון העם המצרי. בוודאי שנבחרו האיסלמסטים וזהו רצון העם. אני רק חושב שיש הצדקה מוסרית לאפשר את רצון העם רק במידה והוא מאפשר את המשך היכולת לבטא את רצון העם בעתיד (קרי: מאפשר את המשך הבחירות הדמוקרטיות, חופש הביטוי והמחאה וכו'). כלומר בעיני יש הצדקה מוסרית לחסום את רצון [רוב] העם באם הוא מבקש לחסום את האפשרות של המיעוט האידיאולוגי להפוך לרוב באמצעי שכנוע ושיח ציבורי כשרים.
    רק שאני [והאמת שאני פחות חשוב פה – זוהי ממילא עמדתם של נותני הטון בתחריר] לא מאמין שמועצה של גנרלים יכולה למלא את התפקיד הזה מבלי לעוות אותו.

  9. מהכל מדברים דיבורים - עד חרב פיפיות

    שלוש שנים לפני שגרמניה נפלה כפרי בשל/רקוב בידי הנאצים, כתב ברטולד ברכט על "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני". הוא לא עסק בברלין, כפי שאתם לא עוסקים בתל-אביב-ירושלים. הרי אתם מעדיפים לבנות הרים ותילי תילים / טילי טילים על מה שעלול לקרות ב… מצרים. ואינכם מפרסמים את הגיגיכם באל-אתיחאד או בעיתון אחר בערבית… כאילו שכל מצרי קורא עברית. ובמקום שתעסקו ב"פיתוח מחשבה פרוגרסיבית עכשווית…
    על מצבנו ו ל ע נ י נ י נ ו, "כדי לשמור על קוהרנטיות ולפתח לשם כך מודלים יצירתיים במיוחד. ובנוסף… בחרתם לעסוק במצרים. יבושם לכם הפרוגרסיביים והפרגמטיסטים של 'עמישראל' הליברלי.

    אמר לי ידיד פלסטיני: עיסקו אתם בשיפור החברה שלכם, בהתנגדות לכיבוש, והשאירו לנו את המאבקים הפנינמיים שלנו. אל תתערבו!

  10. עודד גלעד

    ליברליות היא אכן הדרך הראויה היחידה. הבעיה היא שהגישה השלטת המכנה עצמה ליברליות איננה כזו. הגישה השלטת ליברלית ביכולת של הון ומוצרים לעבור גבולות לאומיים, אבל מאבדת את כל עקרונותיה הנעלים ברגע שבני אדם או זכויות אדם צריכים לחצות את הגבול. הגישה השלטת קוראת לעצמה רב-תרבותית, כי היא נותנת לכל מדינת-לאום את החופש לדכא את החופש של אזרחיה. רב-תרבותיות אמיתית היא ליברליות שאיננה סובלנית כלפי חוסר סובלנות. רב תרבותיות אמיתית היא שאיפה לדמוקרטיזציה של העולם כולו.