מה שצריך זה תעוזה

"הקפיטליזם הוא שיטה מיושנת, והמשכו יוביל רק לברבריות. או שהשמאל הרדיקלי יוביל צעדים מהפכניים קדימה, או שמהפכת הנגד תנצח". לכלכלן המצרי סמיר אמין יש תוכנית לתנועת המחאה העולמית
מתן קמינר

שנת 2011, שהחלה במהפכות בתוניסיה ובמצרים, כבר מסתמנת בבירור כשנת לידתה של תנועת מחאה עולמית נגד הקפיטליזם הניאו-ליברלי – מחאה שהגיעה עד לבה של האימפריה האמריקאית בוול סטריט, שלא לדבר על שדרותיה וכיכרותיה של ישראל. היום השאלה "אבל מה אתם רוצים?", שבה ניסו מתנגדי המחאה להשתיק אותה, הולכת והופכת לשאלה חיונית עבור התנועה עצמה, בגוף ראשון רבים: מה אנחנו רוצים?

אחד הראשונים שמבקשים לנסח תשובה מקיפה לשאלה הזאת הוא הכלכלן המצרי סמיר אמין, ממייסדי הפורום החברתי העולמי וראש פורום העולם השלישי בבמאקו שבמאלי, במאמר שפירסם ב-6 בדצמבר ב-Socialist Bulletin. כותרת המאמר, "תעוזה, עוד תעוזה", מצביעה על כך שהפתרונות שמציעה התנועה בהססנות – רגולציה, חזרה לסוציאל-דמוקרטיה ולקומוניזם, חתירה לקונצנזוס, ועוד – בעצם אינם פתרונות כלל, ושגם מי שמציע אותם אינו מאמין שיש בהם משהו מעבר להתמודדות מקומית עם כמה מתסמיניו של המשבר. עיקר המאמר מוקדש לניתוח הקפיטליזם היום ולהצעת שלושה כיווני פעולה "נועזים" עבור השמאל ותנועת המחאה בכללותה.

סמיר אמין. תוכניות "הפחתת החוב" של קרן המטבע העולמית הן אחיזת עיניים

בניגוד מוחלט לדיבורים על "שוק חופשי", אומר אמין, הכלכלה העולמית נשלטת היום על ידי קבוצה של כ-30 תשלובות פיננסיות הממוקמות בעיקר בארצות הברית, אירופה ויפן. כל עסק קטן יותר – כולל תאגידים גדולים – בעצם משמש כקבלן-משנה של אותם ענקים, המנווטים את המשק הגלובלי באמצעות כוחם הישיר ודרך המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים וסוכנויות דירוג האשראי. הצורך להגדיל עוד ועוד את הונם הצומח תדיר דוחף את הענקים הפיננסיים לשעבד את שאר אוכלוסיית העולם באמצעות חובות, גם חובות אישיים כמו אלה שניפחו את בועת הנדל"ן בארה"ב, אך בעיקר החוב הריבוני של מדינות. לדברי אמין, תוכניות "הפחתת החוב" של קרן המטבע העולמית אינן אלא אחיזת עיניים שמטרתה דווקא להגדיל את חובן של מדינות עניות.

מערכת זו נמצאת היום במשבר, והדרך היחידה שבה הקפיטליזם בן-זמננו יודע לצמוח כאשר הרמיות הפיננסיות שלו מתמוטטות, היא באמצעות מה שדייוויד הארווי מכנה "הצבר באמצעות נישול" (accumulation by dispossession): שדידתו של רכוש המדינה במדינות המפותחות ושל משאבי הטבע (השייכים גם הם לציבור) במדינות העניות. מלחמת המעמדות כבר הוכרזה, טוען אמין – בידי העשירים; השאר, בינתיים, רק מתגוננים. אמין מציע שלושה כיוונים למתקפה נועזת.

1. הצבּרת חברות הענק

הדרישה הנועזת הראשונה שמציע אמין לתנועת המחאה, היא להעביר את הענקים הפיננסיים ששולטים בכלכלה לידי הציבור: הצבּרה (socialization). מבחינה משפטית, אין מנוס מהלאמתם כצעד ראשון, אך אסור להסתפק בכך (במיוחד לנוכח האפשרות הסבירה שחברות מולאמות פשוט יוחזרו לבעלי ההון בהקדם האפשרי, כפי שקרה בארצות הברית אחרי המשבר של 2008). את המוסדות המולאמים יש להעביר לידיהן של הנהלות שייבחרו באופן דמוקרטי וייצגו את הציבורים המושפעים ביותר מפעילותם. כדוגמה מציע אמין את תחום החקלאות – החיוני במיוחד במדינות העולם השלישי. ניהולו של מוסד פיננסי חקלאי במדינה אגררית יופקד בידי נציגיהן הדמוקרטיים של חמש קבוצות: החקלאים הנזקקים להלוואותיו; ספקי התשומות שלו (יצרני אמצעי הייצור החקלאיים והמשקיעים, למשל קרנות פנסיה); צרכני התבואה; נציגיה של הסביבה הטבעית והחברתית (רשויות מקומיות וארגונים); ואזרחי המדינה בכללותם. מנהליו יחונכו ויונחו לפעול על פי עקרון התועלת הציבורית המרבית, ולא הרווח הכספי או ערך המנייה.

ניתן כמובן להתווכח על הפרטים, אך חשיבותו של המודל שמציע אמין כאן היא עקרונית: זוהי חלופה למודל ההלאמה הסובייטי, שיצר עיוותים כלכליים ואנושיים קשים. כאשר הכוח הכלכלי מרוכז בלאו הכי בידיהם של המוסדות הללו, אין צורך ב"הלאמת כל אמצעי הייצור" – קרי, בנישולם של חקלאים עניים – כדי לנווט את הכלכלה. גם אין צורך לבטל כליל את מנגנוני השוק השומרים על קשר בין מחירה של סחורה לבין כמות העבודה הנדרשת לשם ייצורה. להפך, מציע אמין: דווקא שוק שבו היצרנים הקטנים נהנים מהתערבות דמוקרטית לטובתם יהיה "חופשי" במובן מהותי הרבה יותר.

2. ביטולו של וול-סטריט

אין בכך, מבהיר אמין, כדי לומר שהסוציאליזם החדש יאפשר פעילות עסקית פרטית מכל סוג. מהניתוח שהוא מציע עולה כי הקפיטליזם בן-זמננו מבוסס מעיקרו על עסקאות פיננסיות מזיקות ומסוכנות שאינן מייצרות ערך; את אלה יש בהחלט להוציא מחוץ לחוק, במסגרת מה שהוא מכנה דה-פיננסיזציה או "עולם ללא וול סטריט". ראשית, הוא מציע לאסור על קיומן של קרנות גידור, העושות את רווחיהן מהימור על ירידת ערכם של נכסים. שנית, מציע אמין לאסור על סחר בורסאי בקרנות פנסיה, שבמסגרתו מעביר ההון את הסיכונים להם הוא חשוף לידי העובדים-המשקיעים. שלישית מעלה אמין בהיסוס-מה אפשרות קיצונית יותר – להוציא מחוץ לחוק את הסחר הבורסאי בכללותו.

מרכיב חיוני נוסף בתהליך הדה-פיננסיזציה הוא השתלטות דמוקרטית על הבנקים המרכזיים. על פי הדוֹגמה הניאו-ליברלית, בנקים מרכזיים חייבים ליהנות מעצמאות מוחלטת על מנת לקבוע נכונה את המדיניות המקרו-כלכלית (שיעורי ריבית וקצב הדפסת הכסף). ביטולה של העצמאות הזאת, טוען אמין, אין משמעותו התעלמות מהצורך במדיניות כזו, אלא הכרה בחשיבות של הכפפתה לשיקולים חברתיים דמוקרטיים.

3. התנתקות מהרודנות הפיננסית הבינלאומית

באיזו רמה ניתן ליישם את ההצעות הנ"ל? לטענתו של אמין, אין אפשרות ליישמן ברמה הגלובלית או אף בזו האזורית (למשל, באיחוד האירופי), אלא רק במדינות לאום שבהן הבשילו תנועות רדיקליות המסוגלות לקחת את השלטון לידיהן. רק בעקבות שינוי ברמה הלאומית יהיה ניתן לייצר "גלובליזציה אחרת", המבוססת על עקרונות של צדק דמוקרטי.

אמין מזכיר כי הקפיטליזם הבינלאומי היום אינו ניטרלי מבחינה גיאוגרפית, כי אם מבוסס בהדיקות על שליטה אימפריאליסטית בטכנולוגיה, במשאבי טבע, במערכת הפיננסית, בתקשורת ובמידע, ובנשק להשמדה המונית. עבור ארצות "הדרום", אין כל אפשרות להתקדמות חברתית ללא התנערות משליטה זו. אמין מנבא כי האשליה שניתן להשתחרר מהתלות באמצעות הפיכה ל"שותפים קפיטליסטיים שווים" על הדגם הברזילאי תתנפץ בקרוב – ולא תותיר אפשרות מלבד התפתחות עצמאית ושיתוף פעולה בין מדינות הדרום. מעניין לשאול מה משמעותה של קביעה זו עבור מדינות סמי-פריפריאליות כמו ישראל.

"זוהי תקופה קריטית בהיסטוריה", מסכם אמין. "הקפיטליזם הוא היום שיטה מיושנת, והמשכו יוביל רק לברבריות. קפיטליזם אחר אינו אפשרי. … או שהשמאל הרדיקלי יוביל בתעוזה צעדים מהפכניים קדימה, או שמהפכת-הנגד תנצח. אין פשרה אפקטיבית בין שתי התגובות לאתגר. … תעוזה היא מה שנחוץ כדי להביא את סתיו הקפיטליזם שעליו תבשר התמוטטותה של השיטה, ואת לידתו של אביב אמיתי של העמים, אביב שהוא אפשרי".

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמולן

    איך קראו למפלגה ההיא, באיטליה, שעבדה על התיאוריה והפרקסיס שלו ?

  2. יריב מ

    מאמר מעולה: לא להפרטה, לא להלאמה, תחי ההצברה!

  3. מתן

    מה קשור קורפורטיזם? קורפורטיזם (בתיאוריה היפה שלו) זה שליטה משותפת של בעלי ההון, העובדים והמדינה. ד"א יושם לא רק באיטליה אלא גם בגרמניה ויפן שאחרי המלחמה דווקא. ובמודל של אמין אין ייצוג לבעלי ההון.

  4. יוסי לוס

    השינוי יבוא רק מתוך לקיחת אחריות מקומית ושינוי מקומי תוך שיתוף פעולה חוצה גבולות. לכן, האתגר האמיתי שעומד בפני תנועת המחאה בישראל כיום הוא חיבור בין קבוצות אוכלוסייה נפרדות ולא רק בין העשירונים התחתונים אלא גם בין המעמד הבינוני לבין העשירונים התחתונים.

  5. עודד גלעד

    אמין מאמין בציבורים הלאומיים. המשמעות היא שהוא מאמיןבהפרטה והפרדה ולוקאליזציה של המאבקים. הוא מאמין בהפרדה של אזרחי העולם אלו מאלו. איל גבאי וליברמן יכולים לחתום על דבריו.
    אבל המחשבה שאפשר לנצח תאגידים עולמיים בכלים מקומיים הוא שגיאה גסה.
    אנחנו צריכים מטבע עולמי אחד, ודרג שלטוני פדרלי דמוקרטי לכדור הארץ, עם מנגנוני איזון פערים ומנגנוני צדק גלובליים כמו מיסים פדרליים עולמיים ומוסדות רווחה עולמיים שפועלים בכספם. בני האדם הם הציבור שלנו.

  6. סמולן

    התכוונתי לטכניקות ייצוג מגזרים במועצות מנהלים בזרם הפשיסטי של הסוציאליזם. בעיקר כי פסמור קורא להם קורפורטיזם.

    מכל מקום, אני לא יודע אם אתה מודע לנזקים שסמיר אמין עשה, ולאלו משטרים אפלים הוא היה קשור, ברמה אישית בהחלט. קבל אחד (ויש עוד).

    http://ia700502.us.archive.org/8/items/IndochinaChronicle51-52Sept.-Nov.1976/76-indochina-cambodia.pdf