ערבה, ערבה אין קץ

חיפשתי תירוץ לצאת קצת מהעיר. אתם יודעים איך זה, לפעמים חייבים.

חיפשתי וגם מצאתי: להקת נאג' חמאדי, שאחדים מחברי מנגנים בה, הוזמנה להופיע בפני באי כנס אילת לתקשורת. בפעם הראשונה שבה הלכתי להאזין לחבורה הזאת, זה היה מתוך נימוס. הרחקתי אז עד למועדון הלימה לימה ברחוב לילינבלום והצטערתי על כך בדיעבד. כל העסק היה פשוט נורא ואיום.

בחלוף חמש או שש שנים הלכתי שוב לשמוע את נאג', הפעם באוזן בר. מסתבר שעם השנים הלהקה השתפרה מאוד. כעבור כמה הופעות מצאתי את עצמי ניצב מולם ומזמר בגרון ניחר את כל מלותיהם של להיטי זהב כגון: "אני שיכור / ומאוחר / ויש לי עבודה מחר". בפרוס עלינו כנס אילת ובראשיתו של שבוע שאיים להיות משמים ומלא עבודה, הגדרתי את עצמי כ"נאג' הד" רשמי (מלשון ה"דד הדז", מעריצי להקת גרייטפול דד שהיו מלווים אותה בכל מסעותיה), וקיבלתי על עצמי את חובת הנדידה בעקבות הלהקה.

בשעה 12:00 התייצבתי בשערי התופת הלוליינית של דנטה, סליחה, התחנה המרכזית של תל אביב, חדור רוח וודסטוק. לא אתחיל לתרץ כאן את בחירתי בתחבורה ציבורית. עבור הנאג׳ הד אין בחירה טבעית מזאת. בקופת הכרטיסים ביקשתי כרטיס לאוטובוס של 12:30 לאילת. הוסבר לי ששני האוטובוסים הבאים מלאים ושרק בשלוש וחצי יהיה מקום. לא נורא, חשבתי, מבאר שבע תמיד יש אוטובוס, ואם אנצל אותה כתחנת מעבר אוכל להעביר את שעת הנסיעה הראשונה ברכבת מרווחת. הודיתי לקופאי ופסעתי אל תחנת ההגנה.

"אין רכבת לבאר שבע", אמרה לי הקופאית בתחנת הרכבת. היא לא יידעה אותי בשלווה, אלא כאילו נזפה בי. מילותיה נשאו נופך של תדהמה מטימטומי. היה זה כמו אמרה: "מה, 'תה מפגר?". בדקתי בזריזות את שפיותי. ייתכן שבאר שבע היא מין מקום שלא יעלה על הדעת להגיע אליו ברכבת, כמו אטלנטיס או ארץ עוץ, ושפשוט ירדתי מהפסים. נוסעת שעמדה מאחורי הפניתה אותי לערימת עלונים בהם מצוין כי תנועת הרכבות לדרום תתחדש ב-17 בחודש.

שבתי לתחנה המרכזית, אבל לא היה לי כוח לעמוד בתור לבידוק הביטחוני. חיכיתי למונית שירות לבאר שבע עם עוד שבעה נוסעים, בהם איש אחד בלי שיניים שביקש להסיע עימו אל בירת הנגב מריצה מלאה בעשרות קופסאות נעליים. על הרחוב המזוהם שרה ריח עז של זפת רותחת. כמה קשה להגיע מדרומה המוזנח והעלוב של עירי לדרומה המוזנח, העלוב, המבודד והמופקר של ארצי, חשבתי, ומה לא עושים בשביל הרוקנרול.

אחרי 40 דקות נשבר לי ונכנסתי לתחנה. רכשתי פיתה מלאה במשהו שהמוכן בדוכן הגדיר אותו "חריף-מתוק" ועליתי לקומה השישית, מנסה לעודד את רוחי בשירם של נאג׳ חמאדי: "ראיתי את האקסית מתנשקת עם חתיך / עכשיו אני צריך / סביח". החריף-מתוק היה טעים אבל הודעתו של נהג קו 370 שלא נשארו מקומות ישיבה קילקלה במשהו את תהליכי העיכול שלי.

במהלך הנסיעה הסטתי את דעתי מחוסר הנוחות בשקיעה בפייסבוק, שם גיליתי את הסטטוס הבא, פרי מקלדתו של חבר הכנסת דב חנין: "שימו לב לישיבת הממשלה היום – נתניהו מדגים צדק בתחבורה: כן – ביטול מגבלות סביבתיות על תחנות דלק והאצת הפרטת הנמלים. לא – הורדת תעריפי נסיעה באוטובוסים וברכבות; לא – הגברת תדירות האוטובוסים; לא – הגברת אכיפה של איסור נסיעת מכוניות פרטיות בנתיבי תחבורה ציבורית; לא – הוספת לוחות מידע אלקטרוניים בתחנות האוטובוס".

"צריך כישרון מיוחד", המשיך חנין, "כדי לבחור מדו"ח טרכטנברג רק את ההצעות הגרועות במיוחד. צדק חברתי? זה לא ייגמר כל עוד הוא יישאר!".

צדק חברתי הוא עניין גדול. אני בסך הכל רציתי להגיע להופעה של נאג׳ ולשמוע אותם מביאים בראש בשירם "החיים יפים / החיים יפים / זה לא יתואר / החיים יפים החיים יפים / החיים יפים / אני מכוער". בינתיים הגעתי לבאר שבע. כאן, בכניסה לתחנה המרכזית, היה פעם דלפק מודיעין ואחר כך טלפון שהעניק מודיעין. הוא נעקר מהקיר. היום יש רק דלפק שכתוב עליו: כאן לא מודיעין.

שאלתי איפה המודיעין, שלחו אותי לקומה שנייה, שכל חדריה מלאים נהגים ששותים קפה. שאלתי אותם איפה המודיעין, הפנו אותי לחדר שעל דלתו כתוב "סדרן עבודה". הסדרן אמר שיש אוטובוס בשלוש וחצי והפנה אותי בחזרה לקופה, שם נאמר לי שיהיה מקום רק באוטובוס של חמש. השעה היתה 14:30. באר שבע חביבה עלי, בעיקר בזכות כמה טיפוסים חיוביים שגדלו בה ואז עזבו אותה מבלי להביט לאחור. לא היה לי עניין ולא זמן להעביר בה שעתיים וחצי, בטח שלא בתחנה המרכזית.

לפני כשנתיים חיברתי עבור עיתון יומי גדול כתבת מוסף שעסקה במצבן של התחנות המרכזיות. ביקרתי אז בשלושים תחנות מרכזיות שרבות מהן היו איומות ממש. שדה הקרב הנטוש של פתח תקוה והמחראה הלומת רעידת האדמה של עכו תפשו את תחתית הרשימה. תחקיר העלה שמקור השערורייה במסירת נכסי קרן נצב"א של אגד לידיים פרטיות והעברתם מיד ליד לאורך העשורים האחרונים. מאז הכתבה נרשם רק שינוי לרעה. אולי גם על זה כדאי לדבר בכנס אילת לעיתונות: שהתקשורת אימפוטנטית מול חוסר האכפתיות. לרגע הצטערתי שאני לא בדרכי לכנס אילת לחוסר אכפתיות, שם הכיבוד הקל בטח פנטסטי.

אבל תקשורת זה מה יש. עליתי על אוטובוס לדימונה ובשעה 3:15, למעלה משלוש שעות לאחר התייצבותי במרכזית החדשה והנוצצת של תל אביב, הגעתי לסוף הדרך. מאם הדרך שבכניסה לדימונה לא ניתן לאזרח הקטן להתקדם בתחבורה ציבורית, לפחות לא בשעות הקרובות. מעל ראשי ומעל ראשיהם של תושבי הדרום ריחפו להם באותו רגע מטוסים ובהם בעלי מאה שאינם חשים את המרחק ואינם חשים את המצוקות, חוג סילון לא דימונאי בעליל, שיש לו את הכוח להשפיע ולשפר אבל לא את הגישה למצוקות.

קר היה ליד דימונה, כל כך קר שנאלצתי ללבוש את הז'קט אותו ארזתי לכנס. מאחר ואת העניבה כבר ענבתי בבית, מול המראה, מצאתי את עצמי עכשיו עומד בחליפת שלושה חלקים ותופש טרמפים באמצע המדבר. להופעה של נאג׳ אולי לא אספיק להגיע, אבל לפחות רגע אחד של רוקנרול היום הזה סיפק.

כעבור כעשר דקות עצר לי טרמפ. בניגוד לאוטובוסים, על טרמפים אפשר לסמוך. ברכב ישב בחור מקסים, מתנחל חובש כיפה מבית חגי שליד חברון. הוא סיפר לי שאחותו יצאה עם אבישי רביב בראשית שנות התשעים, אבל לחשו לה לנתק איתו קשר כי הוא סוכן שב"כ. את הירידות של סדום העברתי בהאזנה מרותקת לאיש הזה, שהתגלה כסטוריטלר אמיתי ולמען האמת גם כהומניסט אותנטי. בשלב מסוים שאלתי אותו האם שקל אי פעם לעבור לגור בתוך תחומי הקו הירוק. הוא השיב: כבר עשיתי את זה, גרתי כמה שנים באריאל.

בצומת הערבה נפרדנו. הוא המשיך בדרכו לעבר יעדו: נאות הכיכר, אני הצטרפתי לחיילת בתחנת האוטובוס הראשונה על כביש הערבה. אוטובוס הגיע: קו 444 מירושלים לאילת. חייל ירד ממנו אבל הנהג לא איפשר לחיילת ולי לעלות. מלא מדי. מיד אחרי האוטובוס הופיע המתנחל מבית חגי. מסתבר ששגה ושעליו להגיע לחצבה, לא לנאות הכיכר. עשינו יחדיו עוד שלושים קילומטר. עם פרדתנו המחודשת הרגשתי רצון עז למנות אותו לשר התחבורה.

ערב ירד על הערבה והיה קר, קר ממש. רק משאיות עברו בכביש. ראשי התרוקן משירים של נאג' חמאדי ומשירים בכלל ודווקא אז, ברגע של אובדן תקווה, עצר לידי רכב ארוך וירוק ואירע אירוע של ממש: לראשונה מאז צאתי למסע בחצות היום זכיתי להציב רגל על פני השטיח המעופף, הסוסה המכונפת, מכונת הזמן הפלאית של ד"ר אגד: אוטובוס שיעדו אילת.

הוא היה, כמאמר המשורר ברסאנס, "מלא כמו ביצה". כשהבטתי פנימה, נחרדתי: הצטייר שמלחמה נוראה פרצה במרכז הארץ ושאומת הפליטים הישראלית מצאה לה אוטובוס אחד ויחיד להימלט בו. מצאתי לי עשרה סנטימטרים מרובעים על הרצפה מאחורי הנהג ושקעתי בכתיבה. הדרך לאילת ארוכה, וכך הספקתי גם למצוא אייטם מעניין שעניינו העיר ההולכת וקרבה.

מסתבר שביום מסעי השיקה אילת מיתוג מחודש של עצמה. סיסמתה החדשה: "אילת, יותר אפשרויות". יותר ממה? יותר ממה שמציעות שכנותיה. ב"כלכליסט", התראיין אריאל ברנסון, מנכ"ל משותף בחברת אדלר מיתוג, שסייעה למהלך. "כולם למעשה מתחרים על בירת הים האדום, ומה שאנחנו מציעים זה את המערביות, מה ששארם ועקבה לא יודעות להציע", הסביר ברנסון, "דרך המערביות אנחנו מציעים את המוצר המשולב עבור התייר המודרני, מוצר שמשלב את ה-SSS הקלאסי, כאשר הפלוס שלנו הוא למשל תרבות ומסעדות".

SSS, אגב, זה: Sea, Sand & Sun.

הרמתי את עיני מהסמארטפון לעבר אורות קרבים: אורותיו של המחסום הצה"לי החדש שהוקם באחרונה בכניסה לאילת. מחסומים בכניסות לערים הן לא סממן מובהק של מערביות. אוטובוס מתפקע מרוב נוסעים הוא מחזה סטריאוטיפי של ארצות מתפתחות, אז במה בעצם מתבטאת המערביות של אילת?

התשובה היא: ברוקנרול. נאג' נתנו הופעה טובה, גם אם שתויה מהרגיל ומקהל מעט נבוך שברובו לא הורכב מנאג'-הדז. הם הצדיקו את האודיסיאה, אבל אין די בתרבות מערבית כדי לטעון למערביות. מדינה שבה המעבר בין שתי ערים חשובות מפרך כל כך עבור מעמד נוסעי האוטובוסים ובלתי נראה כל כך לעיני מעמד המעופפים היא מדינה שהמעמד המערבי והמפותח אינו באמת יקר לה. היא יכולה לדמות אותו בעיני מבקרים ובעיני עצמה ודי לה בכך. מצב התחבורה הציבורית הוא כמובן לא הפנצ'ר היחיד במערביותנו, והוא גם לא זה המתרחב במהירות הרבה ביותר, אבל ברשותכם אימנע מלהתייחס לצרות אחרות, לתקוות דועכות, לדברים שנאמרו בכנס ולשאר ירקות רקובים. בכל זאת – צריך לשמור אנרגיה לדרך חזרה.

איורים: יובל בן-עמי