• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

המחאה מול השיח הניאו-ליברלי

המחאה החברתית הוכיחה כי במציאות ניאו-ליברלית, בנושאים החשובים ביותר לציבור, נבחרי הציבור הם לא יותר מאשר חותמת גומי להחלטות של טכנוקרטים מהאוצר ובנק ישראל
אהוד קופמן

מאז הקיץ האחרון כולנו עוסקים במשמעויותיה ובהשלכותיה של המחאה החברתית בישראל. רבים טענו כי עצם היציאה לרחובות גרמה לכך שלפחות לזמן-מה הדיון הביטחוני-מדיני פינה מקום לדיון כלכלי-חברתי – ובכך המחאה כבר השיגה את שלה: היא הביאה לשינוי השיח. פרשנות זו אינה מבחינה בין "דיון ציבורי" לבין "שיח" ולבין דוקטרינה כלכלית, אולם אין ספק שחלק ממנהיגי המחאה יודעים גם יודעים לעשות את האבחנה בין המושגים. מבחינתם, אין די בשינוי הנושאים בדיון הציבורי; תביעתם היא לכונן סדר חברתי חדש, והם יודעים כי בדרך לשם עליהם לערער על עצם עליונותו של אותו שיח המאדיר את הדוקטרינה הניאו-ליברלית.

הדוקטרינה הניאו-ליברלית אומצה על ידי ממשל רייגן עם בחירתו בשנת 1980, במטרה לבטל את סממני מדינת הרווחה אשר ממשלות ארה"ב המחויבות לכלכלת שוק ליברלית אימצו בהדרגה מאז המשבר הגדול ב-1929. מכאן גם שמה של הדוקטרינה: "ליברליזם חדש". בבסיסה גורסת הדוקטרינה כי על הממשלה להעביר את האחריות לדאגה לצרכים הכלכליים של האזרחים לידי השוק. היא שינתה מן היסוד את היחסים בין האזרח והריבון בכך שהפכה את "הכלכלה" ממרכז מעייניו של האזרח/נתין מול שלטונו, לסתם עוד נושא של מדיניות ציבורית.

רייגן מציג את התוכנית להפחתת מס, 1981. שינוי מן היסוד של היחסים בין האזרח והריבון

הדוקטרינה מתורגמת למדיניות כלכלית שעיקריה הם: הפרטה, הפחתות מיסים, קיצוץ בהוצאות הממשלה והקטנה מתמדת של תקציב הממשלה (ביחס לתוצר). השתלטות הדוקטרינה לוותה גם בהשקת שיח חדש, השיח הניאו-ליברלי, ששימש מנגנון הצדקה והפצה של המודל האמריקני כאידיאל לעולם כולו. כיום ברור כי המדיניות הזו היא זאת שהובילה את ארה"ב, ובעקבותיה את העולם למשבר הפיננסי האחרון. הבעיה היא שמעצביה ומוביליה האחראים לכישלון עדיין מנהלים את ההצגה ומתכחשים לאחריותם למשבר. יתר על כן, הם גם מציעים פתרונות מאותו בית יוצר שהם מגלמיו.

הגל הפוליטי עליו נישאה הדוקטרינה הניאו-ליברלית בארה"ב היה האכזבה מהסטגפלציה שהתפתחה בזמן ממשלו של קרטר בסוף שנות ה-70. הרטוריקה הפוליטית שליוותה את התפשטותה של הדוקטרינה, התמקדה בביקורת ארסית על המחויבות של הממשלים הקודמים לתמיכה בשכבות נזקקות, אשר הוצגו כנטל מיותר על כתפי משלם המיסים. חלק ממעמד הביניים אשר האמין כי הדוקטרינה החדשה אכן תיטיב עימו הצטרף אל אותם חלקים בציבור האמריקני אשר דבקים באתוס של אינדיבידואליזם וחשדנות כלפי ה"ממשלה".

קואליציה טכנוקרטית

בישראל, שימש משבר האינפלציה של שנות ה-80 כהזדמנות לאימוצה של הדוקטרינה. היא אכן הגיעה לישראל בשנת 85', כאשר הכלכלנים הרברט סטיין וסטנלי פישר, כשלוחיו של ממשל רייגן (כאשר שולץ כיהן כשר החוץ), הנחיתו אותה על ממשלת ישראל, כביכול מתוך דאגה ליציבות הכלכלית של בת ברית.

בשונה מהחברה האמריקנית, ישראל היא חברה מגויסת, וצה"ל הוא "צבא העם", ולכן, הדוקטרינה הניאו-ליברלית נראית כעומדת בסתירה לאתוסים המכוננים של החברה כמו למשל ערבות הדדית. למרות זאת, עד לפרוץ המחאה ב-2011, חלקים גדולים של מעמד הביניים בישראל תמכו בביטולה ההדרגתי של מדיניות הרווחה, שגם בעיניהם נתפסה כפי שהשיח הניאו-ליברלי מציג אותה: תמיכה מיותרת בסקטורים לא-יצרניים.

כמו בארה"ב, גם בישראל קברניטי המשק ממשיכים להפריז בהצלחותיה של המדיניות הניאו-ליברלית, ואת נזקיה הם מכחישים. השיח הניאו-ליברלי המצדיק את הדוקטרינה מתוחזק על ידי קואליציה טכנוקרטית, המנטרלת את נבחרי הציבור והמוסדות של הדמוקרטיה הישראלית כמעט לחלוטין מהשפעה על המדיניות הכלכלית,(לדוגמה חוק ההסדרים). מכאן, שנבחרי הציבור בכל הרמות ומכל הסקטורים, שנבחרו על ידי הציבור לדאוג לרווחתו, אינם יכולים במציאות הקיימת למלא את חובתם, הם בני הברית הטבעיים של תנועת המחאה.

נשאלת השאלה, מיהם אלה שיצרו את השיח המצדיק את המדיניות, ומדוע אלה כל כך הצליחו?

ניתוח של שיח מבוסס על זיהוי הכוחות המניעים אותו. כוחות אלה מיוצגים על ידי "קבלני השיח". בנוסף, יש לשאול מהו המידע והידע עליו הוא מתבסס, ומהם השפה וההיגיון המשמשים להפצתו. כאשר מנתחים את התהליך בו נתקבלה "הבשורה" הניאו-ליברלית בישראל ניתן בנקל לזהות את היווצרותה של קואליציה המורכבת משלושה כוחות: ה"פרופסורה" הכלכלית, פקידות האוצר, והתקשורת הכלכלית.

אנשי האוצר

"הפרופסורה" הכלכלית הישראלית נוסדה והתפתחה כפרובינציה של האקדמיה הכלכלית האמריקאית. האצטלה האקדמית מספקת את החזות ה"מדעית", "אובייקטיבית" ו"עניינית" שכל כך חיוניים לאמינות השיח. אולם, קיים בקרב הפרופסורה אינטרס קבוצתי להאדיר את מעמדה של הדיסציפלינה כסמכות הקובעת מהי האמת בנוסף לרצון אוניברסלי של הפרופסיה להשפיע על המדיניות. יכולת זו נמנעה מהפרופסורה בישראל בכל השנים בהן ישראל הייתה מעין סוציאל-דמוקרטיה. תוכנית הייצוב בשנת 85' סיפקה את ההזדמנות ברמת הדיסציפלינה וברמה האישית – פרופסור הנהנה ממעמד של מקורב לשלטון ומשפיע על החלטותיו נהנה מיוקרה ובולטות בין חבריו בפרופסיה. ואכן הקרירה של כל אחד מהפרופסורים שהיה מעורב נסקה אל-על, והביאה אותם לצמרת של קובעי המדיניות והעסקים.

פקידות האוצר היא קבוצה ביורוקרטית אשר נמצאה תמיד במאבק כוח עם הפוליטיקאים, הם כביכול בעלי המונופול המוחלט על המידע והידע. בידם כביכול מרוכזים "הנתונים האמיתיים" ולהם "הראייה הכוללת" ו"האחריות הכוללת". הפרופסורה סיפקה לגיטימיות לטענתם כי הם, בניגוד ל"פוליטיקאים", דואגים לאינטרס הציבור. משבר האינפלציה בשנות ה-80 שלווה במה שהוצג כתכתיב של ממשלת ארה"ב, נוצל על ידם להוצאה בפועל של הכלכלה מתחום הפוליטיקה. גם בנק ישראל כמקור ידע וסמכות מקצועית נטל חלק פעיל ביצירת הלגיטימציה של השינוי שהביאה הדוקטרינה, למרות שבאותה עת עוד לא היה גורם מרכזי ודומיננטי מהבחינה המוסדית כפי שהוא היום. גיבוש מעמדו כמוסד "מעל הפוליטיקה" היה אחד היעדים של הדוקטרינה, ויעד זה הושג בהמשך ללא כל התנגדות פוליטית.

הכוח השלישי היא העיתונות הכלכלית. העיתונאים הכלכליים הם בדרך כלל תלמידים לשעבר של הפרופסורה או עובדים לשעבר במשרדי הממשלה (או בנק ישראל). לצורך ביצוע עבודתם הם תלויים לחלוטין באוצר ובנק ישראל למידע ונתונים. גם את הגושפנקה המקצועית הם מקבלים מהפרופסורה. בתמורה, הם מעניקים הן לפקידות והן לפרופסורה עיתונות אוהדת, פרסום ויוקרה. תפיסתם את נאמנותם למקצוע ואת חופש העיתונות מובילה לביקורת על הפוליטיקאים כמי שאינם מייצגים את האינטרס "האמיתי" של הציבור.

סניף בנק ישראל

ניתוח השיח הניאו-ליברלי בישראל לא יהיה שלם ללא תיאור ההשפעה האמריקאית. התלות המדינית והכלכלית של ישראל בארה"ב מצדיקה בעיני האזרחים היענות לדרישות הבאות מאמריקה. הנגיד פישר עצמו הודה בהזדמנויות שונות כי דאג ליצור רושם בצד הישראלי כי המלצותיו מייצגות "ציפייה של מזכיר המדינה שולץ". את המורא של ממשלת ישראל בפני ממשל ארה"ב מינפו הפרופסורה ופקידות האוצר למיסוד קשרי עבודה ושיתוף פעולה הדוקים עם מקביליהם בארה"ב, וכך מיסדו ערוצי פיקוח אמריקני קבוע על מדיניות ממשלת ישראל. הטאלנטים הצעירים של האוצר החלו להישלח באופן שיטתי להשתלמויות בקרן המטבע העולמית בוושינגטון, ובנק ישראל הפך בפועל לסניף של קרן המטבע ושל משרד האוצר האמריקני. התוצאה היא שישראל לא רק עומדת בציפיות ארה"ב – היא גם חושבת כמוה.

ניתוח השפה של השיח הניאו-ליברלי מגלה מאפיינים מובהקים של תעמולה באריזה, של מדעיות ענייניות וכביכול היעדר אינטרס. אזכור של עובדות נכונות בליווי מסקנות שאינן בהכרח נובעות מהעובדות. כדוגמה, אפשר להצביע על השימוש ב"מספרים גדולים" כדרך להוכיח קביעות המתאימות לדוקטרינה. בדיון בחוב הציבורי בארה"ב למשל, הוזכר אינספור פעמים גודלו (14 טריליון דולר) כהוכחה לקיומו של משבר, מבלי להתייחס לשאר הנתונים של כלכלת ארה"ב ואשר ביחס אליהם, 14 טריליון אינו בהכרח מספר כה גדול.

ככלל, נתונים סטטיסטיים תמיד נראים "מדעיים" גם אם המסקנות אשר מוציאים מהם שגויות. בארה"ב ערב המשבר הנוכחי, הסטטיסטיקות היו מהטובות בהיסטוריה שלה. עובדה זאת מעלה תהיות באשר לאמינות נתונים סטטיסטים רשמיים כאינדיקטורים למצב הכלכלי. השיח הניאו-ליברלי עושה גם שימוש נרחב במילים גבוהות כמו חופש, חירות, תחרות, גמישות, חדשנות, פתיחות, שקיפות, גלובליזציה, יזמות, יעילות וכל ההטיות האפשריות שלהן. שימוש זה נועד ליצור רושם של הבטחה גדולה שהדוקטרינה אוצרת בקרבה כאלטרנטיבה לעולם המיושן שממנו נעדרים כל האלמנטים "הטובים".

נתייחס לשניים מהמושגים האלה: תחרות ושקיפות. אם מתבקשים להגדיר ניאו-ליברליזם בשתי מילים הן תהיינה: "שוק" ו"תחרות". השיח מייחס להם כוחות-על. על פי הדוקטרינה הניאו-ליברלית, השוק אמור להחליף את המדינה והתחרות אמורה להסדיר את פעולתו החלקה. אבל אנו שומעים חדשות לבקרים כי השוק (הסובל מ"כשלים") והתחרות לא מתפקדים ללא התערבות המדינה (לדוגמה, התערבות השר כחלון במחירי הקישוריות). כוחות העל מסתבר מצויים בעיקר בשיח ופחות במציאות. גם המחויבות הניאו-ליברלית לשקיפות התגלתה במלוא מערומיה עם פרוץ המשבר הפיננסי. לאחר חשיפת הונאות הענק בהם היו מעורבים ראשי המערכת הפיננסית בארה"ב להמשיך וליחס לניאו-ליברליות שקיפות זה עיוורון מוחלט.

הבעיה היא, שקשה יותר להתמודד עם הכזב שבשיח הניאו-ליברלי מאשר עם תעמולה פוליטית. תעמולה פוליטית מזוהה עם שלטון ולכן קל לפקפק באמינותה. לעומתה, שיח נראה ענייני וספונטני כי חלק מקבלני השיח אינם גורמים שלטוניים, ואף לא כאלה אשר ניתן לקשור אותם ישירות עם אינטרסים כלכליים.

לא חייבים כלכלנים

המחאה בישראל הפתיעה את קברניטי המשק וקבלני השיח, בהיקפה המספרי ובכך שהיא פרצה דווקא בקרב אלה שכביכול "אין להם מה להתלונן". הפתעה נוספת לקברניטים ולפרשנים היתה רמת הידע והמוכנות שלהם למאבק על התודעה. למאבק התגייסו פעילים בארגונים של החברה האזרחית, שצברו ידע הן בנתונים והן בדרכי הפעולה היעילות מול הממשלה – מתברר כי לא צריך כלכלנים כדי לדעת לקרוא נתונים. אליהם נוספו אנשי מקצוע ופרופסורים מכל תחומי הפעילות הרלבנטיים, לא כיועצים מגויסים אלא כחלק מהמחאה. התגבשה קואליציה גדולה שאינה מתבטלת בפני הידע של בנק ישראל והאוצר.

הפגנה למען צדק חברתי בדיזנגוף סנטר, 08.12.11. צילום: אורן זיו / activestills.org

תגובותיהם של קבלני השיח למחאה היו בתחילה תערובת של תדהמה ועלבון, ובהמשך, כעס והיערכות למאבק נגד המוחים. הנגיד פישר אישר כי הופתע מהמחאה "כי מצבנו טוב". הוא הופתע גם מכך שהקביעות הסמכותיות שלו ושל האוצר המגובות בסטטיסטיקות ונתונים השוואתיים בינלאומיים, נדחות על ידי המוחים כחסרות אמינות וכלא רלבנטיות.

משרד האוצר הכריז על גיוס "מילואימניקים" שנקראו להתייצב באולפני הטלוויזיה ולהתראיין בכל אמצעי תקשורת. הקו שלהם היה : "המחאה מחממת את הלב", בתנאי שהיא תתמקד בעזרה למשרד האוצר להביא לקיצוץ בתקציב הביטחון. על הגדלת מסגרת התקציב אין מה לדבר אחרת "נידרדר למצבה של יוון". פרופסורים לכלכלה, הידועים כדוברים של האוצר ובנק ישראל דלגו מאולפן טלוויזיה אחד למשנהו ואף איימו על המוחים כי אם מחאתם תיענה, הם אלה שישלמו את המחיר.

הפרשנים בתקשורת למיניהם נעלבו מכך שהמחאה לא מקבלת את פרשנותם על "עד כמה מצבנו הכלכלי טוב". "התקשורת" לקחה לעצמה קרדיט על כך שבזכות הרוח הגבית שהיא נתנה למחאה היא הצליחה. אולם, (כאן בא האיום), אם הדרישות תמשכנה להיות "לא ריאליות במידה קיצונית" תדעך הרוח הגבית ובסוף יגיח הנגיד פישר ויבטל את המחאה. מכולם הגדיל לעשות המוסף הפופוליסטי לענייני כלכלה "דה-מרקר" – שופר הניאו-ליברליות. זה מיהר להציג את המחאה כתגובה (מאוחרת לטעמו) של המוני המוחים למסע שהוא מנהל זמן רב נגד הטייקונים. לטענתו לעם "נפל האסימון" והעם מבין שהמקור לבעיות אי-השוויון בהכנסות והיעדר זכויות ושירותים חברתיים אלה "הפירמידות" של הטייקונים.

קבלני השיח מאיצים במוחים לקבל את מסקנות ועדת טרכטנברג ובכך מוכיחים עד כמה גדולים הכוחות המעוניינים בשימור השיח הניאו-ליברלי. אולם, גם אם ייראה כאילו המחאה דועכת, הכעס של המוחים על הממשלה לא יישכח ואי-האמון של המוני המוחים בשיח לא ישוקם. המחאה שינתה את המציאות הפוליטית: היא הוכיחה לנבחרי ציבור רבים ואפילו לשרים בממשלה כי במציאות ניאו-ליברלית, בנושאים החשובים ביותר לציבור, הנבחרים הם לא יותר מאשר חותמת גומי להחלטות של טכנוקרטים מהאוצר ובנק ישראל, והם אינם יכולים למלא את תפקידם. המחאה גם הראתה להם כי בכוחם יחד עם התמיכה ציבורית שתובטח להם, לקרוא תיגר על הדוקטרינה והשיח הניאו-ליברליים.

הכותב הוא עורך האתר no-bloomberg

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמולן

    מימין אפשר לומר הרבה דברים על הרטוריקה של "שינוי מרכז מעייניו של האזרח\נתין" בפוליטיקה. בפירוש יש הרי הרבה גישות שחלקו על היות הכלכלה מרכז היחס בין האזרח והשלטון. בצורה שהדבר מוצג עכשיו, מדובר על מיתולוגיה אירו-צנטרית, וככל הנראה גם קצת מרכסיסטית (האם באמת הכלכלה היתה מרכז מעייני מייסדי הדמוקרטיה האמריקאית ? ומה היה בסין הקיסרית ? באתיופיה ? בזמן מלחמות הדת באירופה עצמה ?).

    גם בארץ הקודש, אפשר לחשוד, היה מדובר בלא-בדיוק-הדבר-הזה. בכל זאת, פעם הוקמה כאן מדינה ליהודים. אבל (משמאל, הפעם…) המדינה-ליהודים לא בדיוק נכפתה ונאנסה לעבור לניאו-ליברליזם. יש ספר של יורם גבאי, ("כלכלה פוליטית – בין מראית עין כלכלית למציאות כלכלית") שאמור לדעת וטוען בדיוק ההיפך: לשיטתו, פקידות האוצר הזמינה את הלחצים על ישראל באמצע שנות השמונים. זה לא היה ניאו-קולוניאליזם ניאו-ליברלי, אלא משהו מקומי שנחזה לכזה. מצ"ב קישור, הקטע הרלוונטי מתחיל ב"בתהליך החשיפה הפעלנו את הפקידות האמריקנית"
    http://alturl.com/3av3j