פוטו רצח

בתמונה הזאת רואים רצח. בתמונה הנדירה הזאת רואים את הנרצח, מוסטפה תמימי, את כלי הרצח, מטול גז ורימון שנורה בכינון ישיר במעופו, ומספיק רמזים לזיהוי הרוצח, חייל בצבא הישראלי. זו היתה יכולה להיות הרשעה קלה. חגי מטר על מותו של מוסטפא תמימי
חגי מטר

מוסטפה תמימי, בן 28 מנבי סלאח, נפטר הבוקר בבית החולים בילינסון, לאחר שנאבק על חייו בסדרת ניתוחים כל הלילה. על סיבת המוות לא יכולה להיות מחלוקת: תמימי נורה בראשו מטווח קרוב אתמול (שישי) בצהריים בהפגנה השבועית בכפרו. הנשק: רימון גז עם טווח מוגדל, בעל דחף סילון פנימי שמגביר את עוצמתו מעבר לדחף שהוא מקבל מהמטול. לפי מספר עדים ולפי התמונה הנדירה שצולמה במקום, הרימון נורה מהמטול בכינון ישיר, בניגוד מוחלט לנוהלי הצבא, וממרחק של פחות מעשרה מטרים. היורה: חייל ישראלי בג'יפ.

לא כל יום יכולות הרשויות להשיג תמונה כזו, שיכולה למלא יותר מאלף מלים בכתב אישום. התמונה מראה קודם כל את הירוי, חלקיק השנייה לפני שהרימון פוגע בו. מהתמונה הזו (ובעיקר מהמקורית, הגדולה יותר, שמתוכה נגזר החלק שאנחנו רואים כאן) נראה שיתכן ותמימי זרק אבנים על הג'יפ הצבאי, אבל גם ברור לגמרי שהג'יפ סגור וממוגן, ואין ספק שתמימי לא מהווה סכנה לחייהם או לבריאותם של החיילים, בעיקר אם היו סוגרים את דלת הג'יפ. בתמונה רואים גם את הרימון באוויר, וניתן בקלות לראות את הזווית האסורה שבה הוא טס מהג'יפ לעבר תמימי. את החייל היורה אי אפשר לראות, אבל אפשר לראות בבירור שהוא נסע ברכב צבאי צ-661410. אפשר בקלות לגלות מי נהג בו אם מתקשרים למספר 02-5694211. משם ודאי לא יהיה קשה לכל גוף חוקר לגלות מי עוד נסע ברכב, ומכאן – מי פתח את הדלת וירה בתמימי.

קנה, רימון, ראש. צילום: חיים שוורצנברג / activestills.org
רגע אחרי הירי. צילום: חיים שוורצנברג / activestills.org

אבל הרי ברור לנו כמעט לגמרי שזה לא יקרה. בניגוד לבאסם תמימי, מארגן ההפגנות מנבי סלאח, שיושב בכלא כבר ממרץ ושבמשפטו מתברר שהעדויות נגדו נגבו מקטינים תחת לחץ ושימוש באמצעי חקירה לא חוקיים, סביר להניח שהחייל היורה במוסטפה תמימי לא ייעצר בקרוב. הוא לא ישב במעצר בזמן שיצפה למשפט עתידי על רצח, או הריגה, או אפילו גרימת מוות ברשלנות. ניסיון העבר מלמד אותנו שאולי, רק אולי, אם כמה ארגונים ועורכי דין מסורים ישקיעו מאבק משפטי ממושך, יתכן שיוגש נגד החייל היורה כתב אישום על ירי בניגוד לנהלים, או שימוש לא חוקי בנשק, או על עבירת תנועה כמו נסיעה ברכב צבאי עם דלת פתוחה. אולי, רק אולי, הוא יורשע, ויאבד דרגה, ואולי אפילו יקבל קנס או חודשיים מאסר. על תנאי, כמובן. ואולי גם זה לא.

מוסטפה תמימי (משמאל), לפני כחודשיים. צילום: activestills

נבי סאלח שבלב

לא הייתי בנבי סאלח. שנתיים וחצי כבר מפגינים שם נגד הכיבוש, נגד השתלטות המתנחלים בגיבוי הצבא על קרקעות ומעיין של הכפר, ואני לא הגעתי לשם. כתבתי על המאבק שם פעם אחר פעם, ועוד כמה פעמים, אבל לא הצטרפתי להפגנות. אחרי שהייתי בבלעין, נעלין, מעסרה, אום סאלמונה, ג'יוס, חברון, סוסיא, סלפית, עזון, ג'נין, בית ליקיא, בית אומר, רמאללה, יריחו, וואלג'ה, ועוד – לנבי סאלח לא נסעתי.

תמונות האלימות שהגיעו מנבי סאלח פשוט הפחידו אותי. מכות קיצוניות, ירי של גומי ורימונים מטווח קרוב, פצועים רבים, וצבא שמשוטט ברחובות ומטיל רימוני גז לתוך בתים ברחבי הכפר עד שעה מאוחרת ביום – ואין לאן לברוח. אמנם אף אחד לא נהרג שם עדיין, עד עכשיו, אבל זה היה רק עניין של זמן. לאחרונה אמרו לי חברים שקצת נרגע שם, שזה לא כמו בהתחלה, שזה חזר לרמה שאפשר להתמודד איתה, שאפשר ללכת אחורה ולהרגיש בטוחים יותר כשרוצים, וכבר שקלתי ללכת. אבל הנה – רצח בנבי סאלח. זוועה.

עוד ועוד חברים משתפים בפייסבוק את תמונות התקריב של ראשו של תמימי אחרי הפציעה, מכוסה בדם, ואת הסרטונים של פינויו מהשטח במצב קשה. אני מסתכל על התמונות, בלית ברירה, והגוף שלי מתקשה, קופא, רועד קצת. עוד לפני שנודע על מותו של תמימי, התמונות הזכירו לי את טריסטן אנרדסן האמריקאי, שגולגולתו רוצצה מרימון דומה על ידי חיילים דומים בנעלין, בהפגנה בה הייתי גם אני. נזכרתי בזוועה של אותו יום, ובתקופה הארוכה שאנדרסן בילה לאחר מכן בבית חולים בין חיים למוות עד שיצא משם בכסא גלגלים לשארית חייו, כנראה. ונזכרתי במתן כהן, ובלימור גולדשטיין, ובפציעות שלהם, ובפציעות הקלות לאין שיעור שלי עצמי. נזכרתי בבאסם ובג'וואהר אבו-רחמה שנהרגו בבלעין, באחמד מוסא בן ה-10 שחיילים הרגו בהפגנה אחרת בנעלין, ועוד ועוד.

וזה פשוט מחריד. באמת מחריד. ואני מסתכל סביב, ולא רואה את החברה שלנו נחרדת. לא מכל אלה, ולא משני פצועי הראש באותה הפגנה בנבי סאלח אתמול, ולא משני העצורים בהפגנה השקטה במעסרה, שלא זכו בכלל לדיווח בשום מקום. רואה את הניסוחים הדיפלומטיים של "הפלסטינים טוענים" ואת האמונה העיוורת בעמדת דובר צה"ל. והאי-החרדות הזו מחרידה אותי עוד יותר. ומחריד במיוחד שאחרי כל זה עוד באים הטוקבקיסטים, וכותבים ש"מגיע להם" הכל "ואפילו יותר", או לחלופין שמתארים את ההפגנות העממיות שמתקיימות ברחבי השטחים שבוע אחרי שבוע, למרות כל הדיכוי והפציעות והמעצרים והאימה והמוות, כ"משחק", כ"הצגה", כ"בילוי של אנרכיסטים וערבים משועממים". ומקווה שאיכשהו, בתוך כל זה, שליח האו"ם המיוחד לענייני חופש הביטוי שהיה אתמול בנבי סאלח בזמן שתמימי נורה, רואה ומבין מה קורה פה, ואולי עוד יספק לנו עזרה כלשהי מבחוץ. הוא, או הקונסולים האירופים שיושבים במשפט של באסם תמימי, או הדיפלומטים שמתעדים את הריסות המערות ובארות המים בדרום הר חברון. אבל מתקשה להאמין.

ושביב תקווה? בכל אופן? בתוך כל זה? האם יש משהו שיכול להמשיך ולעודד נוכח ההרוגים האלה, והאב ובנו שנהרגו בעזה, וכל המוות והשכול שמלווה אותנו לכל מקום בארץ הכיבוש והדיכוי והמלחמה הזו? כן. הרוח האנושית. זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה נכון. כי אני מאמין שכדבריו של צ'רלי צ'פלין, אנחנו רוצים לחיות איש בשמחת חברו, לא בצער חברו. אנחנו לא מוותרים על המאבק הנצחי שלנו למען עתיד טוב יותר, חופשי יותר, שוויוני יותר, צודק יותר, ובטווח הארוך יש לנו גם הישגים. הקפיטליזם והגזענות אולי מסיתים אותנו לאנוכיות ומלחמה, אך בסופו של דבר כיבושים מתקפלים, אימפריות נופלות, ובני האדם ממשיכים ליצור ולמחות ולבנות ולאהוב. ומול תמונות כאלה של רצח, צריך לזכור גם את זה.

הפוסט פורסם באתר mysay

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דרור בל"ד

    תודה על הדברים המצמררים ועל היכולת לכתוב אותם.

    "מקווה ש…שליח האו"ם המיוחד…עזרה כלשהי מבחוץ…הקונסולים האירופים…הדיפלומטים…אבל מתקשה להאמין".
    בתמונה הזאת רואים הן את הנכבדים האירופים והן את הרוצח.
    http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1587782
    ישנם מספיק רמזים לזיהוי הרוצח, ראש הצבא הציוני. זו היתה יכולה להיות הרשעה קלה, לו נהגו כולם כפי שנהג נשיא טורקיה עבדוללה גול.

  2. סיגרו את דלת הג'יפ והסתלקו!

    ושלא יבואו ויבלבלו לכם את המוח. ממשלת ישראל רוצחת את השלום ביודעין. היא גם תומכת וממגנת את רוצחי תמימי.

  3. HALT the JEEP of OCCUPATION

    הי, הג'יפ, הי, הג'יפ,
    איזה לילה מסביב!

    מאז ששרתם את השיר הג'יפ דוהר בלילות
    ויורה רימונים, ורוצח "מבוקשים"
    גם בצהרי היום

    מה יש איציק?
    הי, שמעי נא, רינה
    קחי קצת שמאלה,
    קחי ימינה!

    כל אחד עכשיו יגיד –
    שהפנצ'ר בא מספיד
    פה נשב עד בוקר אור
    ג'יפ! עצור! עצור!

    ומתי תעצרו את זה הג'יפ?

  4. מי מספק לכיבוש ג'יפים, ונשק רצחני?

    ורק איש תמים או מתנחבל בלתי-חוקי יכבס את פשעי הכיבוש המתמשך.המתמשך.המתמשך. וכל מנהיג עולמי יודע לקרוא לפושע בשמו: "נתניהו. שקרן בלתי נלאה".
    אפילו מרקל-סרקוזי. אבל אובמה ממשיך לספק לכיבוש ג'יפים, ונשק רצחני ל"ידידה האסטרטגית".

  5. מבילינסון עד ביה"ח בילינסון

    בין כל התאוות הפוליטיות תופסת מקום מיוחד התאוה הלאומית. בהיותה נחלת המלכים והמיניסטרים בלבד, היתה קשורה בענינים ממשיים – היום, בשביל ההמונים, היא כאילו כולה ענין של גאוה.

    כל עם מתיצב מול השאר בשפתו, באמנותו, בספרותו, בפילוסופיה שלו, בתרבותו. הפטריוטיות שבימינו נעשתה רומנטית-היסטורית. העמים רוצים להרגיש את עצמם בעברם, הם מיחסים את שאיפותיהם לאבותיהם, הם מבססים את דרישותיהם ב"אלפי שנה", ב"זכויות היסטוריות".

    התאוה הלאומית נעשתה למיסטית, לדתית. על כן יש עוד להוסיף שתאוות פוליטיות שונות, שהתקיימו קודם בלי קשר כל שהוא עם הלאומיות הנפרזת, הולכות ומתמזגות אתה. כאלה הן ביחוד האנטישמיות, שנאת הבורגנות לפועלים, התנוּעה האנטי-דמוקרטית.

    בכל עם גדל מספּר האנשים החושבים שמועיל להם להשתייך לעם חזק – לא רק אנשי התעשיה והעסקים הגדולים אלא גם סוחרים קטנים, בורגנים זעירים, רופאים, עורכי-דין, אמנים, פועלים סוברים שחשוב להם, לשם עסקיהם הפּרטיים, להיות אזרחי חברה בעלת כוח ושלטון.

    כל התאוות הפוליטיות הזדיינו ב"תורות" אשר בעזרתן מוכיחה כל אחת מהן, כי היא היא הכוח הטוב בעולם וזאת המתנגדת לה היא כוח הרע.

    התאוה הפוליטית מתפשטת על מוסר, חכמה, אסתטיקה. האנטישמיות, הפאן-גרמניות, התנועה המונארכיסטית הצרפתית, הסוציאליזם, אינן תנועות פוליטיות בלבד. הן שואפות לכבוש את המוסר, את הספרות, את הפילוסופיה וכו'.

    שני חידושים הוכנסו ל"תיאורטיזציה של התאוה" הזאת: כל אחת מהתאוות הפוליטיות מכריזה שהיא מתאימה ל"מגמת ההתפתחות", ל"מהות ההיסטוריה", כל אחת גילתה "חוק היסטורי" משלה אשר בחסותו מובטח לה הנצחון, וממילא – התאוה המתנגדת לה עומדת בניגוד להיסטוריה.

    החידוש השני הוא בהכרזה שהיא, תאוה פוליטית פלונית – ואך היא – מבוססת על המדע, "תוצאה מההסתכלות המדויקת בעובדות".

    תוכן התאוה הפוליטית שתקפה את האנושיות הוא ברצון קבוצות האנשים להאחז בכל הטוב של העולם הזה (או לשמור עליו) ולהרגיש את עצמם כמובדלים, כשונים מאנשים אחרים.

    "הריאליות" השתלטה על נפש האדם. התאוה הפוליטית, ביחוּד זאת הלאומית, היא תאוה ריאליסטית. ואין זה מפחית כלוּם מכוחה, אדרבה, מוסיף לה הרבה אם את הריאליות הזאת עושים אלוהות. המדינה, המולדת, המעמד הנם היום כגילוי אלוהוּת. לרבים הם גם אל יחיד. האנושיות נעשתה יותר ריאליסטית ועם זה יותר דתית מאשר בכל תקופה אחרת.

    הריאליות הזאת איננה בעצם חידוש של זמננו. ואולם עד עכשיו לא הייתה אלא נחלת ההמונים. במשך אלפי שנים, עד תקופתנו אנו, התקיימה שרשרת בלתי פוסקת של פילוסופים, אנשי דת, מלוּמדים, אמנים, אשר עמדו בניגוד לריאליות ההמונים. היה מעמד מיוחד – נקרא לו "מעמד הכהנים" – אשר פעולתו הייתה חפשית ממטרה מעשית. הם חיפשו ומצאו סיפוק לנפשם אך באמנות, במדע, בהגיה מטפיסית כשהם לעצמם. הם כאילו היו אומרים: "מלכותנו אינה מן העולם הזה".

    הכהנים לא הפריעו ל"הדיוטות" למלא את העולם ברעש שנאתם ואולם הם הפריעו לעשות את השנאה הזאת דת. האנושיות עשתה את הרע ואולם כיבדה את הטוב. הסתירה הזאת היתה לכבוד המין האנושי, כי היא היתה הסדק אשר באמצעותו אפשר היה להם לרוח ולתרבות להכנס לעולם. בסוף המאה התשע-עשרה חל שינוי יסודי – "הכהנים" הצטרפו למשחק התאוות הפוליטיות.
    "דבר", (18-20.3.1929)

    ועוד ציטוט ממאמר של בילינסון:
    "לא ככובשים ומשעבדים אנו באים לארץ. לא על הטפת השמד ודיכוי אנו בונים את עתידנו. כבני-חורין אנו רוצים לחיות כאן בשכנות טובה עם ערביי ארץ-ישראל, ובשכנות טובה עם ערבי הארצוֹת הסמוכות. לא על יחסי-איבה ומלחמת-עמים יקום האי העברי בלב ים עמי המזרח".

    "מלחמה לנו באחראים לאסון, בכל מקוֹם אשר הם שם – בקרב הפקידות האנגלית ובקרב המנהיגים הערבים. אך אין אנו עומדים בקשרי מלחמה עם הישוב הערבי בארץ-ישראל. כשם שלא נותר על בּיצוע מפעלנו בכל היקפו ותכנו, כך לא נותר על שאיפתנו לחיות וליצור כאן מתוך יחסי שלום עם הערבים תוֹשבי הארץ הזאת. לא נותר אפילו בשעה זו."

  6. רפי

    "פוטו רצח" – איזו רדידות ואיזו טפשות !
    בואו נעמיד דברים על דיוקם – מוסטפה תמימי לא היה תמים גם לא תם, אף לא חסיד אומות עולם. תם ולא נשלם. למרות זאת – לא הגיע לו למות. פשוט וקל.
    דא עקא – אני, שלא כמו הכותב הנכבד, דן את היורה לכף הזכות. אני משוכנע שלא כיוון לתמימי ולא התכוון לעמוד על המצווה "הבא להורגך השכם להרגו". אני משוכנע.
    הכתוב לא ממש דוגל בממרה שהתמונה שווה אלף מלים אלא הוא מכביר אלף מלים נוספות בכדי את הנראה לעין. ואף הוא מגדיל לעשות בהביאו את התוצאה בתמונה משלה. אך מה לגבי התמונה שלפני הנוכחית ? תמימי האמור נראה כשרגליו רוחפות באוויר. שמא זינק לתוך קו הירי בשגגה ? אולי האשם הוא לא כ"כ חד-משמעי כפי שהיה רוצה חגי להציג בבואו לשפוט ולהרשיע את החייל במילותיו ?!
    מן ה"כתבה" השפלה אני משוכנע ב-3 דברים – שהחייל פעל בשגגה, שתמימי גם הוא פעל בשגגה ושחגי מטר – הוא לא פעל בשגגה, לא היה את כל הזמן שבעולם לברור את מילותיו והוא בחר להאשים, בקלות מושחזת ובלתי נסבלת, בשר מבשרנו.
    אני הייתי זורק לפח את הכותב על מילותיו. למותר לציין שאת המקרה גופא כן יש לבחון לפרטיו.
    על כך נאמר – מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו.
    וגומר.

  7. אשר

    בצבא הכי מוסרי בעולם יתחקרו ויבדקו את הנושא.
    יעמידו למשפט ואף יענישו .

    אבל מעט צניעות מצדך לא תזיק.
    מכאן מהמשרד עם מזגן קל לשפוט, איננו רואים תמונה מלאה של המקרה וחשוב שמוע את החיילים והמפגינים.

    בדרך כלל עושה זאת בית המשפט, אתה מצאת לנכון להיות הקטגור והשופט וכבר הרשעת את החייל.

    גם את מוחמד אדורה האשימו שחיילי צהל הרגו.
    וגם שם היו תמונות וצילומים.

  8. ה.מ. האזרח

    אתם מלבים את האש. אש ללא תכלית וללא תועלת. בתמונה נראית במפורש פעולת התאבדות של הצעיר הערבי-הפלשתיני חסר-הלאום. ודבריכם הם לא פחות מדחיפתו לתהום חסרת תוחלת וליבוי אש שאינה מיישבת המלוקת והדעת בין עם השב למולדתו לבין אנשים וקבוצת אנשים שאינם תמימי דרך כשם שאתם אינכם תמימי טיעון ונושאי דגל החופש באשר הוא וזכויות באשר הם. אתם אינכם רואים באמת את המצב לאשורו?!

  9. רפי

    "פוטו רצח" – איזו רדידות ואיזו טפשות !
    בואו נעמיד דברים על דיוקם – מוסטפה תמימי לא היה תמים גם לא תם, אף לא חסיד אומות עולם. תם ולא נשלם. למרות זאת – לא הגיע לו למות. פשוט וקל.
    דא עקא – אני, שלא כמו הכותב הנכבד, דן את היורה לכף הזכות. אני משוכנע שלא כיוון לתמימי ולא התכוון לעמוד על המצווה "הבא להורגך השכם להרגו". אני משוכנע. אחר הכל – היורה הוא חייל צה"ל, בשר מבשרנו. אני מאמין באמונה שלמה כי לא התכוון להרוג אדם. אני משוכנע.
    עם כל הכבוד לחגי מטר לא נראה כי הוא מאמין באמת שתמונה שווה אלף מלים והוא מכביר עליה עוד אלף מלים משלו. ואני הקטן, אני דווקא מאמין בתמונה. אני גם מעדיף אותה על אלף מילותיו הנלוזות. ואני, לתומי, רואה בה את תמימי "מרחף" באוויר, משל, אולי, חדר לקו הירי בשגגה. זינק לשם ממקום אחר או רץ ובא. אני לא הייתי ממהר לחרוץ – "רצח". החייל הזה וכל האחרים כמותו הם שלוחי שלי, וחונך כמותי, ואני משוכנע שלכל היותר פעל בשגגה. אולי במהירות, אולי תחת לחץ. אל תשפוט אדם עד שלא תגיע למקומו.
    מן התמונה, ולא מן המלים אני משוכנע ש-החייל פעל בשגגה, תמימי פעל בשגגה ושהמקרה ראוי לבדיקה. באותה נשימה אני גם משוכנע שחגי לא פעל בשגגה – לו היה את כל הזמן שבעולם לשקול את מילותיו ! דווקא אותו הייתי דן לכף חובה ושולח אותו ואת מילותיו הארסיות, החד-צדדיות והמוטות לשכון במקום הראוי להן – בפח האשפה.
    אנשים משחקים באש וזו התוצאה. היה על חגי מטר לדעת דבר או שניים לכל הפחות ולא הייתה ידו קלה על ההדק ולא היה פונה לרצוח במילותיו את שלוחיו !
    כל כך זול ורדוד כל המאמר סוחט הדמעות שלהלן !
    יכול חגי להתברך בברכה אחת לפחות … בברכה שבבורות !
    וגומר.

  10. לא רק תמימי נרצח - גם התמימות

    כתב היום נביא השחור, גדעון לוי: "היומרה להיות דמוקרטיה מערבית נאורה מתחלפת במהירות מבהילה במציאות אחרת, כזו של מדינה דתית, נבערת, פונדמנטליסטית, גזענית, לאומנית וחשוכה". החייל שירה בתמימי מייצג את המדינה הזאת. הוא לבש את מדיה. הוא צויד בנשק קטלני, שרובו מתנת חינם מידידה "גדולה" מעבר לים. הוא צויד גם בתפילין וטלית, מתנת הרבנות הצבאית… רק שזו כבר מזמן אינה טלית תכלת.

  11. לפשיסט שהוא "אשר"/"רפי"

    בתגובה, נהגו כתבים [זרים] לקרוא לנרצחים הפלסטינים שנפלו קורבן לאש צה"לית צוהלת FLYING .PALESTINIANS ומאז אשם רק הרובה, ולא הרובאי. יורה פצצות המצרר "תמיד נקי", לדעת הפרופ' אסא כשר, שמכשיר כל דבר עוולה. [כשר אמר למיקרופון ולמצלמה: "אני חושב שלהשתמש בפצצות מצרר במקום שאתה מניח שכל הנמצאים בו הם לוחמים נגדך, ומסכנים אותך בהווה, או בעתיד הקרוב – זה מעשה ל ג י ט י מ י באופן
    מ ו ס ר י. אני צריך להתכונן לאיום הבא … ואם השטחים האלה ישארו כאלה – שהוא [חיזבאללה] מתקשה להסתובב שם כי הם זרועים בפצצות ‎האלה, אז זה מבחינתי טוב! מבחינתי זה טוב!"]. הרי זה הדבר הכי כשר במדינה –– והכי "טרף" בעולם.

    אלא שהמגיב "רפי" שהוא "אשר" חושב אחרת.

  12. שרון

    מי שישן עם כלבים שלא יתפלא שהוא מתעורר עם פרעושים.

  13. יגאל תומר

    אולי במקום להשתתף בהפגנות נגד ה"כיבוש" תארגן הפגנות של פלסטינים נגד ההנהגה שלהם שלא מוכנה להתפשר על 95% מהשטח (+5% חילופי שטחים)?
    ונגד האלימות הרצחנית הפלסטינית שלא הוציאה אף אחד מהם לרחובות גם אחרי רצח של תינוקות במיטותיהם?
    איפוה? איפה הם ה"שמאלנים" הפלסטינים?

  14. פרידמנית

    וכשתסעו מחוץ לישראל, חיילים לשעבר ובמילואים של צבא הרוצחים הזה, שלא תתפלאו שלא מתלהבים מכם. מכולכם. יש אולי כמה שוודיות או גרמניות שעוד קונות את יפי הבלורית והתואר, אבל הרוב לא משתגעות על זה. כולכם חשודים, כולל נשותיכן המחכות בבית ומקבלות אותכם בחיבוק חם לרוצח. הדם על הידיים של כולכם, כל מי שלובש את המדים הנוראיים. ומי שלא רוצה להיות אפילו חשוד: שיסרב!

  15. האם לנאצים דמינו?

    בשנות ה-30, לא נענש אף אחד שהרג יהודי – ב ג ר מ נ י ה הנאצית מאוחר יותר זה התפשט לכל השטחים הכבושיםBesetzte Gebiete

  16. התגובה לאהוד דרעק

    העיסוק המרכזי של ממשלות ישראל לדורותיהן הוא ה ט י ו ח – אז מדוע שלא יצטרפו לסקציית הטייחים — בהסתדרות הכללית של העובדים העבריים הלאומניים?

  17. הכותרת של מחר

    הכותרת תהיה: ח"כי הליכוד ו"ישראל-בית לרוצחים" לא יצהירו על-כך בפומבי, אבל בתיאום עם לשכת נתניהו וברק, תבוטל ספירת הפלסטינים ה"הרוגים בטעות". הצבא ימשיך "לבדוק כל אירוע" כמו שהוא עושה גם עכשיו. 96.5% מכלל התלונות ימשיכו להיסגר, וזה לא יזעזע אף "יהודי". אף אחד לא ישאל אם בארץ "השלמה" יש עוד יהודי שאינו בעל חטוטרת, וכתב אשמה של [לפחות] היותו/היותה שותף/פת פסיבי/ת לכיבוש רצחני. בהבדל מהותי: אנו לא נוכל לטעון טענה גרמנית "לא שמענו-לא קראנו-לא ידענו" Wir Haben es Nicht Gewusst, הודות לעיתון היחיד Broadshit בעברית שקיים כאן. תודה למערכת "הארץ".

  18. עידו

    אני מעדיף כמה שוודיות וגרמניות שיתלהבו ממני מאשר ישראלית כמוך שתזעם עליי, זה קצת יותר חשוב ומעלה את האגו.

  19. פרידמנית

    העיקר הוא האגו שלך והזקפה הלאומית שלך. הקורבן של הרצח לא חשוב. ולכן גם הגרמניות והשבדיות מתחילות להירתע. מי כבר רוצה לשכב עם רוצח?

  20. המתרגם

    Hej Ido
    I Sverige talar vi, POJKAR o FLICKOR mindre aggresivt till varann.
    בתרגום: בשבדיה, אנו נערים ונערות מדברים בפחות אגרסיביות. גם אם אני בלונדינית, אינך מכיר אותי, ואני (לשמחתי) לא מכירה אותך. כי לי יש לא רק שיער בלונדיני, יש לי גם מוח בין שתי אוזני. והורי לא עשו אותי רק כדי שאפתח רגליים לכל אדם אלים שרוצה ש"ששבדיות או גרמניות יתלהבו ממנו" סתם ככה.
    תתפלא אבל מי שתרגם לי את תגובתך הוא סעיד, פלסטיני מישראל שלומד כאן. אדם עם ראש על כתפיו, נעים ותרבותי. לא כולם כך, אבל האגו של סעיד למד להתחשב בי ובאחרים, ושלך?

    בתקווה שתצליח לגבור על היצר,
    Brigitte Enestam

  21. עידו

    בינתיים לי ולחברה מהפלוגה לשעבר אין תלונות ואני לא ממש לא דואג שהמצב ישתנה:) אבל אולי אם תסבירי להן את המצב הן יראו את האור.

  22. רבקה ויטנברג

    צריך להעמיד אותו חייל שזרק את הרימון לדין ולתת לו מאסר עולם על רצח. נבי צלאח הוא שטח כבוש ועל החיילים לעוף משם!

  23. עידו

    זה קצת עלוב לזייף מכתבים בשבדית ואז לתרגם אותם לעברית לא? חלש מאוד.