הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
היזהרו מבטן הלווייתן
ב' זה לא רק הסמל של תנועת המחאה שצמחה בקיץ 2011. ב' זה גם השם של הסכמי השכר המפלים שחתמו ההסתדרות והאיגודים המקצועיים ב-25 השנים האחרונות – הסכמי דור ב' קוראים להם. מדובר בהסכמים על פיהם ועד העובדים או האיגוד מבטיח זכויות לעובדים הקיימים, אבל לא מחיל אותם על העובדים שיצטרפו לעבודה בעתיד. כך מופלה דור העתיד בשכר, בתנאים סוציאליים ובפנסיה.
כשקמה תנועת המחאה קראתי להם דור ב' (כאן, וגם כאן) כי מדובר בהתארגנות של דור שלם שהופלה לרעה לעומת דור הוריו כמעט בכל תחום: בתנאי העבודה ובדיור, בחינוך וברווחה. הדור הקודם הצליח בקושי לשמור על רמת החיים שלו, אבל לא הצליח לגונן על ילדיו. זה הבסיס למחאה של דור שלם בקיץ, שזכתה לתמיכת ההורים והסבים, המודעים לנסיגת מדינת הרווחה. הם חשו על בשרם כיצד מדיניות השוק "החופשי" של נתניהו מיושמת על ידי פקידי האוצר, בעלי הזיקה הרעיונית והקשרים ההדוקים עם הטייקונים השולטים בכלכלה.
מאבקי דור ב' הנוכחיים יצאו לדרכם בשביתת הסטודנטים ב-2007, במאבקי "כוח לעובדים" לארגן את העובדים הארעיים בקופי-שופ ובמכון ויצמן, ובשביתות של המורים התיכוניים, העובדים הסוציאליים והרופאים. בשלושת השביתות האלה בלט הפער בין ראשי האיגודים, שהמשיכו לחשוב במונחי הסכמי דור ב', לבין דור ב' הנוכחי שדרש שיפור ממשי של שכרם. המאבק העצמאי של המתמחים היה ביטוי מובהק לשוני הבין-דורי באיגודים.
בנאומה המפורסם בכיכר המדינה, טענה דפני ליף כי זוהי רק התחלה של תהליך ארוך, וכי אסור למחאה להיכשל. אם תנועה אדירה כזו תיכשל, למי יהיה העוז בעתיד להתחיל מחדש תנועת מחאה? משמעות הכישלון היא אובדן התקווה. ביהדות קוראים לזה "בכייה לדורות". אסור לדור ב' להיכשל, אבל כדי להצליח הוא חייב להפוך לדור א' – לא רק לבטל את האפליה בהסכמי העבודה, אלא גם לבטל את המדיניות הכלכלית שמבטיחה כי הדור הבא יחיה פחות טוב מהדור הנוכחי. מדובר בסולידריות בין-דורית, בערבות הדדית. את הרצון לשבור את הסולידריות הרגישו על בשרם העובדים הסוציאליים, כאשר בא לוועידתם עופר עיני והציע להם חידוש רעשני, הסכם דור ג'. עיני, היו"ר שהוביל את מפלגתו לקואליציה עם נתניהו ב-2009, הוא היום בעל הבית במפלגת העבודה.
אבל מאז הקיץ התחוללו מהפכי נפש גדולים למי שהאמין כי אחרי המחאה שום דבר לא יחזור לקדמותו. האוצר פעל בעקביות לבטל את הישגי המחאה ומערכת הביטחון מחממת את האווירה עם חמאס ואיראן כדי להוכיח שאסור לקצץ בתקציבה. כל מי שהיה במאבק חברתי כלשהו, שביתת עובדים או שביתת סטודנטים, מכיר את העקשנות של פקידי האוצר – כמו ראשי מפלגות קומוניסטיות הם משוכנעים שהם יודעים יותר טוב מהציבור מה טוב לו. אבל הם בעמדת כוח לבטל כל הישג, והמכשיר האולטימטיבי שלהם חוק ההסדרים המבטל את החלטות הכנסת.
כתבה של הטלוויזיה החברתית על פעילות המשמר החברתי בכנסת:
כדי להיאבק על זכויות חברתיות ועל חלוקה מחודשת של העושר לא מספיקה ההתעוררות של החברה האזרחית, התגייסות, התארגנות ותמיכה המונית. דרושים אנשים שישמרו על ההישגים יום-יום שעה-שעה. קוראים לזה פוליטיקה. המישור הפוליטי שונה מהחברה האזרחית, דורש אנשים שישקיעו את כל זמנם ויהפכו מקצועיים, וכדי לשמור על כוחם הם זקוקים לגיבוי של החברה האזרחית. זה השלב הבא של התנועה, אבל הוא לא שלב פשוט, ומחייב סוג של עבודה שונה מזה של החברה האזרחית.
מאיפה מתחילים? מה עושים? אלה השאלות שחייבות להעסיק את פעילי המחאה בימים אלה – כיצד ממשיכים, בלי להרפות, בלי לאבד את התקווה, ועם אתגרים חדשים המעוררים תקווה חדשה. לקראת הדיון הזה, אני רוצה להעלות כאן שתי נקודות עקרוניות ורעיון מעשי אחד.
הנקודה העקרונית הראשונה היא, שחייבים לשמור על התנועה החברתית מובחנת מהתארגנויות פוליטיות. יש אנשים שיכולים ללכת לפוליטיקה כי זה מתאים להם, אבל יש כאלה שלא. זה דווקא טוב. חשוב כי תנועת המחאה התוססת והיוזמות לא ייפסקו. טוב שתהיה זיקה רעיונית ואפילו אישית בין התנועה החברתית לבין התארגנות פוליטית, אבל חשוב להמשיך לקיים את האבחנה. כי אם פוליטיקאים יסטו מהדרך וישכחו מי שלח אותם ולמה, טוב שקיימת תנועה חברתית עצמאית המסוגלת לבקר גם אותם. ההפרדה בין תנועות חברתיות לבין מפלגות היא עיקרון דמוקרטי חשוב (בעבודה במחקרית שלי הראיתי כי חוסר ההבחנה בין מנגנון ההסתדרות לבין מפלגת העבודה הפיל בסופו של דבר את שניהם).
הנקודה העקרונית השנייה, היא לא להיכנס למפלגות הקיימות. זה כמו להיכנס לבטן הלוויתן כדי לשנות אותו מבפנים – כניסה למפלגות אולי תסדר ג'וב לאחד או שניים, אבל במחיר נטישת התנועה והעקרונות. זו תהיה התגנבות יחידים שלא תשנה את המפלגות הקיימות, אלא את הפעילים. מי שלא מאמין שזו המשמעות של כניסה למפלגה קיימת, שיראה מה קרה לכניסה האומללה של עמיר פרץ לעבודה. הוא נאכל על ידי המפלגה למרות שהיה מאורגן היטב, היה לו סדר יום ברור ועמדה ציבורית מוכרת. הוא כבש בסערה את מפלגת העבודה והפך לראשה עם סדר יום חברתי-כלכלי מרשים, ומיד נטש אותו כדי להיות שר ביטחון. מדוע? כי הוא עמד בראש מפלגה שכל ראשיה הקודמים היו שרי ביטחון (פרס, רבין, ברק, פואד), אז הוא היה צריך להוכיח שהוא משלהם. וכך גמר את הקריירה שלו. אני חייב להודות כי הזהרתי אותו אישית מפני הסכנה עוד לפני שחזר למפלגה, וגם פומבית זמן רב לפני שהפך לשר ביטחון. הבעיה איננה אישית, אלא עצם הרעיון לשנות לווייתן מבפנים.
חייבים להקים מפלגות חדשות עם אנשים, רעיונות ודרכי עבודה שצמחו בתנועת המחאה. המצע העקרוני קיים, אלה מסמכי ספיבק-יונה, הערכים והשפה קיימים, וגם רשתות התקשורת והדימוי החיובי. אני אומר מפלגות ולא מפלגה אחת, כי לדעתי התגלו אנרגיות ותפיסות המספיקים לשתיים או שלוש כאלה. טוב לתנועה שיהיו יותר מאחת, כי בתנועה חברתית לא חייבים להכריע ואפשר לתת מקום לכולם, אבל מפלגות חייבות לקבל החלטות, לעצב מדינית קוהרנטית וגם להתפשר. זה השוני העקרוני בין הזירה הפוליטית לבין החברה האזרחית. בזמן פריחתה, תנועת העבודה הישראלית התברכה בכמה מפלגות; כאשר הן התאחדו וטשטשו את ההבדלים ביניהן כדי להמשיך לשמור על השלטון בהסתדרות ובמדינה, היתה זו ראשית שקיעתן שלהן – אבל גם של ההסתדרות ושל הדמוקרטיה במדינה.
העצה הפרקטית היא להתחיל מזירות קטנות יותר מהכנסת: עיריות, הסתדרות, איגודים מקצועיים, ארגוני הורים, סטודנטים, תלמידים ועוד. הבחירות הקרובות להסתדרות נראות לי זירה מצוינת ומאוד רלוונטית לתביעה לבטל את הסכמי דור ב'. אבל אסור להחליף מפלגה כושלת אחת במפלגה אחרת, סימפטית ככל שתהיה. זו חייבת להיות רשימה של העובדים למען העובדים ללא זהות מפלגתית. אם יש מפלגות שתומכות ברעיון, בבקשה, שהן לא יתמודדו אלא יסייעו לרשימה, יגייסו פעילים ומשאבים. שיעזרו לבחירת רשימה של העובדים שתשנה את מבנה ההסתדרות מארגון מפלגתי השולט בעובדים, לארגון דמוקרטי המייצג ישירות את העובדים במקומות העבודה ואת תביעותיהם.
אני יודע שזו משימה קשה, כי רוב פעילי המחאה אינם חברי ההסתדרות, אבל יש הרבה אנשים וקבוצות שהם כן חברי הסתדרות ויודעים עד כמה היא לא דואגת להם. חלקם היו בהפגנות בקיץ. זה אתגר גדול – אבל בר ביצוע. צריך להמשיך לחשוב בגדול על גיוס המונים וניצחון. כדי שדור ב' יהפוך לדור א', כלומר דור המסוגל לדאוג לעתידו, צריך להתחיל לנצח בזירות הכוח. זו איננה פנטזיה יותר גדולה מהוצאת חצי מיליון איש לרחוב בתביעה לצדק חברתי. דור ב' כבר הוכיח שהוא יכול.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
יחד עם חיים רמון
עכשיו מציע למוחים להכנס להסתדרות בתור רשימה
אין ספק שדור ב' – שבא קצת לפני עיני – זה דבר פסול.
אבל יותר פסול זה להיות צבוע ולא להכות על חטא בטרם באים ללמד על צדק חברתי.
מזמן לא שמעתי את ההאשמה שאני דאגתי להרס ההסתדרות. זו הייתה לרוב ההאשמה של העסקנים הותיקים. האמת היא שהכיתי על חטא אי ביצוע הרפורמה שהצעתי בכל הזדמנות אפשרית, אבל ההסתדרות הייתה הרוסה כבר לפני כן. ניצול העובדים על ידי חברת העובדים וניצול כספי קופת חולים היו חטא גדול. בלעדיהם לא נשארו חברים ומשאבים. האשמה האמיתית היא בכישלון הבנייה מחדש.
סיעת חד"ש בהסתדרות פרסמה כי ברצונה להקים סיעה רחבה לקראת הבחירות הקרובות להסתדרות, שתהיה מבוססת על הפלטפורמה של חד"ש כסיעה קיימת בהסתדרות, אבל לא תקרא חד"ש, ותהיה מבוססת על נציגי עובדים שמעוניינים באלטרנטיבה למדיניות המשת"פית וההרסנית של עופר עיני. יש דיבורים עם קבוצות עובדים שונות וניסיון לעניין אותם ביוזמה הזו. עדיין לא ברור איזו סיעה זו תהיה, כדי עדיין מתנהלים מגעים מול קבוצות ויחידים שונים. אבל זו יוזמה חשובה ביותר והולכת בדיוק בכיוון שלב גרינברג מדבר עליו. צריך להבין כי זו האופציה היחידה לבניית סיעת אופוזיציה לעופר עיני לקראת הבחירות הקרובות, כי כדי להקים סיעה חדשה מאפס צריך לגייס מאה אלף ש"ח וחמש אלף חתימות עד ה-8 בינואר הקרוב, וזה פשוט בלתי אפשרי בזמן שנותר. צריך שהסיעה הזו תהיה תפנה לעובדים שמעוניינים באלרטנטיבה למדיניות של עיני, ויש הרבה כאלה, ולהזמין אותם להיות החלק המוביל של הסיעה הזו, כדי שהיא תהיה באמת סיעה של עובדים.
כאמור, עדיין מתנהלים מגעים ועדיין שום דבר לא סופי, אבל בהחלט יש פוטנציאל גדול לבנות סיעה שתיאבק בהסכמי דור ב',תתנגד להפרטות ולפגיעה ברמת החיים של העובדים ותחרוט על דגלה שינוי דמוקרטי של ההסתדרות, שבה העובדים מחליטים על האם לצאת לשביתה,מתי להפסיק אותה, על איזה הסכם קיבוצי לחתום, שנציגי העובדים מרוויחים שכר של עובדים ולא משכורות של שרים, כמו עופר עיני, שאפשר להחליפם בהליך פשוט אם הם אינם ממלאים את תפקידם ושבית נבחרי ההסתדרות יהיה מורכז נציגי האיגודים המקצועיים ולא מעסקני המפלגות. יש בהחלט פוטנציאל לבנייה של סיעה כזו ולמשיכה של עובדים אליה.
יופי, אם חדש בעניין בטח יקראו לרשימה הסתדרות לכולנו. שם יפה! גם הקונצפט לבנות חזית רחבה ולעלות על גל המחאה ועל הביקורת על עיני לעניין. רק תדאגו שזה יהיה בנוי על נציגי עובדים ואנשים שמעוניינים להגן על העובדים, ולא עסקנים שזקוקים לכסא. לא דרושה עוד מפלגה שם אלא הפיכת ההסתדרות לארגון גג של נציגי עובדים. ברור שלנציגי העובדים יכולה להיות זיקה אידאולוגית למפלגה זו או אחרת