לנהל את עזה

מדיניות ה"בידול" בין עזה לגדה היא פרויקט אידיאולוגי מוכרז של מדינת ישראל לא רק מהשנים האחרונות – אלא עוד מ-68'. אילת מעוז על הצורך להחזיר את עזה למרכז הדיון הפוליטי
אילת מעוז

עכשיו כשגלעד שליט שוחרר ואף מסר מסר לאומה, האם מותר כבר להתחיל לדבר על עזה? בקרוב תמלאנה שלוש שנים למתקפת הזרחן והעופרת הישראלית, וכעת כשבכירי מערכת הביטחון שבים לצחצח חרבות לקראת סבב דמים נוסף, נדמה כי אין מנוס: יש להשיב את עזה למרכז שדה הראייה. היעלמותה של עזה מאחורי חומת המצור ורשימות המלאי של מהנדסי הסגר הפכה את עזה ליישות מופשטת, כזו שמאתגר לדון בה במונחים פוליטיים שאינם נכנעים להיגיון המשפטי-הומניטרי ובהקשר הרחב יותר של הכיבוש הישראלי.

פעם כתבתי שעזה משמשת מודל מאיים לפלסטין כולה. הצעתי שם תסריט בלהות לפיו ישראל תפעיל גם בגדה המערבית את מדיניות הניתוק וההפרדה ההרמטית, שתהפוך אותה לשטח הפקר שהעין אינה רואה והלב אינו שומע. למרות שתסריט זה הוא עדיין מן האפשר (שהרי הכל אפשרי פה), אני רוצה להציע קריאה פוליטית אחרת של המצור, לפי היגיון המבוסס על מושג ששאול מהביורוקרטיה הצבאית הישראלית דווקא: הכירו את ה"בידול".

מדיניות ה"בידול" בין עזה לבין הגדה היא פרויקט אידיאולוגי ופוליטי מוכרז של מדינת ישראל, שניתן למצוא לו עדויות במסמכים רשמיים רבים. למשל במצגת מתאם הפעולות בשטחים בפני ועדת טירקל (pdf). משמעות הבידול היא יצירת מראית עין – אך גם מציאות חומרית – של הבחנה בין מרחבים שונים השייכים לאותה יחידה פוליטית. עמירה הס כותבת, כי בסוף שנות השמונים החלה מדינת ישראל בתהליך הדרגתי של ניתוק רצועת עזה והפיכתה למובלעת מבודדת. מדיניות זו באה לידי ביטוי בשליטה הולכת וגוברת על הכניסות והמעברים לעזה, בבניית גדר מסביב לרצועה, במניעת אפשרותם של תושבי עזה להתגורר בגדה המערבית ובאיסור על סטודנטים עזתים לשהות בגדה במהלך לימודיהם.

מעבר ארז, 2009. שטח הפקר שהעין אינה רואה והלב אינו שומע. צילום: אורן זיו / activestills.org

אין ספק שמה שהתרחש מאז שנת 2000, וביתר שאת לאחר מימוש תוכנית ההתנתקות, מכוון בדיוק למטרה הזו – יצירת פיצול פוליטי, חברתי וכלכלי בין הגדה והרצועה. הפיצול הפוליטי בין השלטון הפלסטיני בעזה לשלטון בגדה (ושל שניהם מההנהגה הפוליטית של פלסטינים בישראל ובגולה, כלומר חולשתו של אש"ף), נותן רוח גבית למהלך הישראלי.

אולם למעשה, תהליך הפיצול בין עזה והגדה הוא בעל שורשים עמוקים עוד יותר. כבר במאי 1968, פחות משנה לאחר כיבוש השטחים, קבעו שרי הממשלה ומושלי הצבא בישיבה שעסקה במצב הכלכלי בשטחים:

יש להבחין בין רצועת עזה, שם המכתיב העיקרי למדיניותנו יהיה עידוד הגירה – לבין הגדה, שם נפעיל את עיקרון מדיניות הרווחה […] עלינו לשאוף לקיים מצב כלכלי טוב בשטחים ואין "להיבהל" מאווירת פרוספריטי. עם זאת, עלינו להשתדל שלא לחבל במגמות עידוד ההגירה, כאשר לצורך זה המדובר בעצם רק בפליטים שברצועת עזה. [1]

שני דברים קופצים מיד לעין. הראשון והברור יותר, הוא שמהרגע הראשון תפיסות שונות עיצבו את מערך השליטה הישראלי בעזה ובגדה. בגדה היתה המטרה "לנהל חיים". ואכן עשרות התכתבויות, פגישות ומסמכים עיצבו מיומו הראשון של הכיבוש את יחסי ההכלה/הדרה של הגדה המערבית ותושביה עם "ישראל". לעומת זאת, מנגנון השליטה בעזה היה מבוסס על ניסיון להעלים את רצועת הארץ הצרה, ואם לא להעלים אז לפחות לאטום היטב ולבודד, לא לאפשר חיים תקינים. השני, הסמוי יותר לרוב, הוא שקו ישיר מחבר בין הטיהור האתני של פלסטין ב-1948 לבין המדיניות הישראלית נגד תושבי עזה. מטרתה הברורה והמוצהרת של המדיניות היא להוביל לדחיקתם פליטי 48' שגורשו לעזה הרחק אל מחוץ לפלסטין ההיסטורית.

מיקומה של עזה בתוך ההקשר של 1948, ולא רק של הכיבוש של 1967, חשוב לענייננו משום שהוא מאפשר לנו להתחיל לתפוס כיצד מדיניות הפיצול אינה מכוונת באופן ספציפי רק ליצירת הבחנה בין עזה והגדה, אלא מבוססת על מהלך רחב הרבה יותר של פרגמנטציה של פלסטין. דבר זה גם מאפשר לנו להתחיל להבין את מקומה של האוכלוסייה היהודית בתוך מטריקס השליטה המורכב הזה.

מעבר סחורות בכרם שלום, 2009. צילום: אורן זיו / activestills.org
גבול ישראל/עזה, 2009. צילום: activestills.org

מושג הבידול, ולא בכדי, מגיע מהלקסיקון הכלכלי. בידול (דיפרנציאציה בלעז) הוא המאמץ המרוכז או היכולת של ארגון לגרום לכך שדבר מסוים יהיה שונה, או שייראה שונה, מדבר אחר הדומה לו, על ידי הדגשת מאפייניו הייחודיים. כלומר, על בסיס פרקטיקה מחושבת היטב יוצר הארגון הבחנה בין שני דברים זהים. ההבחנה הזו היא בעלת מרכיב קוגניטיבי (כיצד אנו מבינים את הדבר, כיצד אנו ממקמים אותו ביחס לדברים אחרים הדומים לו) ומרכיב מטריאלי (עיצובו של הדבר באופן נבדל מדברים אחרים שנתפסים כזהים).

מדיניות הסגר היא מנגנון מרכזי של בידול בדיוק בשתי הרמות האלה: מצד אחד ההסגר הופך את עזה ליישות מובחנת הכפופה למערך מובחן של תפיסות ועמדות. מצד שני, הסגר יוצר הבדלים ממשיים – ברמה הפוליטית, הכלכלית והחברתית – בין עזה לבין שאר חלקי פלסטין הכבושה. יש לשים לב לכך שהבידול אינו בידול טריטוריאלי גרידא, ואף לא בידול על בסיס ריבונות (שהרי ישראל עדיין שולטת שליטה הדוקה ברצועת עזה כמו בכל שאר המרחב שבין הירדן לים), אלא במישור של ניהול אוכלוסייה. כפי שמראה המסמך שהצגתי למעלה, ניהול חיי האוכלוסייה הינו מרכיב מרכזי במנגנון השליטה הפוליטי.

העיסוק במצור כשאלה הומניטרית מפספס ממדים פוליטיים אלו. רשימות המוצרים המותרים והאסורים לכניסה בעזה, והגדרתם של מוצרים מסוימים כמוצרי מותרות אינם מטרידים ברמה המטריאלית. תושייתם הרבה של תושבי הרצועה, יחד עם לחץ בינלאומי אפקטיבי, הבטיחו במשך הזמן שבעזה לא יווצר מחסור ממשי במצרכי יסוד. גם עובדת קיומו של מנגנון מסדיר ומווסת שכזה אינה מפתיעה או יוצאת דופן במיוחד אם אנחנו מבינים שניהול אוכלוסייה הוא הפרויקט המרכזי של כל מדינה מודרנית, תהיה היא דמוקרטית או אוטוריטרית. העניין המרכזי שלנו לא צריך להיות "רמת החיים" ככזו, וגם לא "ניהול החיים" בפני עצמו, אלא האופן שבו ניהול (רמת) החיים הוא אמצעי הפרדה ושליטה.

סרטון של עמותת גישה:

בנקודה זו בדיוק נחשף הניהול המדינתי של רמת חיים כאמצעי הפרדה משוכלל לא רק בין שטחים התחומים בגדרות וחומות, קרי בין עזה לבין הגדה, אלא כפרויקט רחב היקף הרבה יותר, החודר עמוק גם לתוך שטחה של "מדינת ישראל הקטנה". הגדרה של מוצרים מסוימים כ"מותרות" עבור תושבי רצועת עזה היא כמעט אנלוגית לאופן שבו מנהלת ישראל את חייהם של אזרחיה העניים. חשבו, למשל, על האופן שבו פקידי ממשל ואנשי תקשורת מרשים לעצמם לקבוע כי גוונים בשיער או נעלי ספורט ממותגות הם בגדר מותרות עבור אנשים מסוימים, אשר במקרה או לא במקרה חיים במרחק יריקה מהרצועה.

החדירה העקבית וחסרת משוא הפנים לתוך כיסיהן ובטנן של אוכלוסיות היא לא רק כלי רטורי המאפשר להאשים את העניים במצבם, במקום לדון במדיניות שמייצרת עוני; היא גם כלי מרכזי ליצירת הפרדה בין מי שזכותו לנהל את חייו כאוות נפשו – ואף מעודד לעשות כן – לבין מי שכל היבטי חייו צריכים להיות מנוהלים על ידי הממשל. קל לראות גם שמעשה ניהול החיים הוא פרקטיקה בעלת היבטים תרבותיים חשובים. ההנחה שיש מי שיודע מה הן מותרות עבור מישהו אחר שממנו הוא מנוכר ואליו הוא בז, מתארגנת לא בכדי על פי קטגוריות גזעיות ואתניות. כך יוצא שאשכנזים קובעים עבור ערבים ומזרחים מהו סגנון החיים הראוי עבורם ומהי רמת החיים הנאותה להם.

ברגע שמפסיקים לחשוב על עזה, ובהרחבה על השטחים בכלל, כיחידה מובחנת ונבדלת, אפשר להתחיל להתחיל לקרוא מחדש את היחסים בין עזה לבין שדרות לא כאנלוגיה מדומה היוצרת שווי משקל החוטא להשוואה בין כובש לנכבש (כמאמר הסיסמה השגורה "בעזה ובשדרות ילדים רוצים לחיות"), אלא כפרויקט פוליטי פוטנציאלי. יהיה זה מאבק שיזכיר את מה שהעין מתעקשת לראות למרות שהמנגנון מתעקש להסתיר: את שעת האפס 1948.

ביום רביעי הקרוב (14.12) יוקרן בסינמטק תל אביב הסרט "מותרות", העוסק בסגר של ישראל על הרצועה, במסגרת "מפגשים מזווית כהה" – לפרטים

[1] סיכום דיון ועדת ממשל בנושא "שיפור המצב הכלכלי בשטחים" מיום 17.5.1968, לשכת שר הביטחון.
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    1. נדמה כאילו המאמר הזה נכתב לפני ארבע שנים. נכון להיום, אין כל הגבלה על מוצרים ליבוא לרצועת עזה – למעט חומרי בנייה מסוימים – ועניין ה"מותרות" הוא ענתיקה. כך לפי עמותת גישה, בין השאר. היום, לטענתם, הבעיה העיקרית היא בהגבלה על היצוא.

    2. כשישראל נסגה מרצועת עזה ב-2005 עזה הייתה תחת שליטת הרשות הפלסטינית. איזה מין בידול בין הרצועה לבין הגדה יכלו לצפות שתווצר כתוצאה מהנסיגה הזו? שטריטוריה אחת תחת כיבוש והשניה לא?

  2. ישישה

    אכן, כבר ב-1968 מדינת ישראל הפרידה בין עתידה של רצועת עזה לעתיד יהודה ושומרון.
    אבל, הנה כמה פרדוקסים שראוי להתעכב עליהם. ראשית, מדוע "תכנית אלון" שכידוע היתה הבסיס הבלתי רשמי למדיניות הישראלית בשטחים הכבושים עד 1977, כרכה את סוגיית השטחים בגדה המערבית עם רצועת עזה?; שנית, אם אכן מדיניות הבידול היתה עקבית ומתמשכת, כיצד ניתן להסביר את העובדה שבמשך 20 שנים (1967-1987) וגם אחר כך, עשרות אלפים גברים בעיקר, פלסטינים תושבי רצועת עזה נהגו לצאת לעבודה בישראל מדי יום?
    אכן, הזכרון הוא דבר חמקמק. האם תמיד היתה הפרדה? האם היתה תוכנית מגירה מסודרת- פתרון בשלבים של הבעיה הפלסטינית על ידי הפרדה ופיצול? נו, הנדידה של ההנהגה של אש"ף מירדן, ללבנון, לתוניסיה ועכשיו חמאס בסוריה היו תמיד אינטרס ישראלי. כן, תמיד היה לישראל אינטרס לפצל ולהחליש את המאבק הפלסטיני. ועל זה אומרת דודה שלי "בוקר טוב אליהו".

  3. אילת

    לא היה פה ניסיון להציע תיאור היסטורי אחדותי תוך דחיקת כל אופציה אחרת לשוליים, להפך, כתוב במפורש שזה ניסיון להציע קריאה נוספת (נוספת אפילו לקריאות שאני עצמי הצעתי בהקשרים אחרים). ברור שהמדיניות השתנתה לאורך השנים, ואת בהחלט צודקת שהיציאה של עזתים לעבודה בישראל היתה פרקטיקה שמקורה בהיגיון אחר. בכל זאת נדמה לי שעיקרון ההפרדה בין עזה והגדה (וכפי שבעצמך ציינת בתוך ההנהגה הפלסטינית) הוא עקרון שנמשך – גם אם לא באופן לינארי – מימיו הראשונים של הכיבוש. גם לא טענתי שבשום מקום היתה תכנית מגירה מסודרת: אני מעריכה שהיו הרבה תכניות, אבל ברור שממשל לא עובד ככה, תכניות משתנות כל הזמן. בכל זאת היה נראה לי חשוב להתעכב על המקורות ההיסטוריים של המדיניות היום, כדי להראות שהם נטועים היכנשהו. ולבסוף, אין פה יומרה לחדשנות יתרה. הדברים ידועים בסך הכל, אבל זו לא נראית לי סיבה מספקת לא לחזור עליהם, כאשר המוקד הוא הדיון שנקיים ביום רביעי בערב במסגרת "מפגשים מזווית כהה".