זיכרונות מאריתריאה

קוראים לי גרמאיי. אני בן 28, פליט מאריתריאה. הגעתי לישראל לפני קרוב לארבע שנים. רבים כמוני עוזבים את אריתריאה בגלל הבעיות הפוליטיות עקב המשטר הדיקטטורי-הצבאי במדינה. אני, למשל, עזבתי ב-2008 אחרי שנים של עבדות. כחלק מחובתי האזרחית שירתתי בצבא, אבל במקום לעשות משהו עבור ארצי או בני עמי, הכריחו אותי לעבוד בחברת בנייה פרטית. לא קיבלתי כל תשלום במשך שלוש וחצי שנים. לו הייתי מעז לשאול שאלות, הייתי עלול למצוא את עצמי בכלא, לעבור עינויים ואולי אפילו למות.

מכיוון שבאריתריאה ישנו גיוס ללא הגבלת זמן, שיכול להימשך גם עד גיל 60, בחרתי לברוח מאריתריאה, ואם אחזור לשם כעת ייתכן שיעצרו אותי או יהרגו אותי רק משום שעזבתי את הצבא ואת המדינה בניגוד לחוק. הגעתי לסודאן, משם למצרים ואז לישראל. בגבול עם מצרים, נוריתי ברגלי על-ידי חייל מהצבא המצרי. החיילים הישראלים פינו אותי מיד לבית החולים, אולם לאחר מכן לא הייתה לי שום אפשרות להחלים ולהשתקם. פניתי לרופאים לזכויות אדם, ולמזלי הם יכלו לסייע לי.

אמנם אני יודע שאני פליט, אבל הממשלה הישראלית לא מכירה בי ככזה לכל אורך השנים שאני גר פה. המשמעות של זה בפועל, היא שאני לא זכאי לשום זכויות. לדוגמה, אני לא יכול לעבוד באופן חוקי, אין לי ביטוח בריאות או זכויות סוציאליות כלשהן. העזרה היחידה העומדת לרשותי הם ארגוני זכויות האדם – אבל הם נמצאים תחת עומס גדול, עד שלעתים אינם יכולים לטפל בכל הפניות שמגיעות אליהם.

לאחרונה השתתפתי בקורס שאמנסטי ייזמו עבור פליטים, שעזר לי לפתח מודעות בתחומים של זכויות אדם,הכרת ההיסטוריה הישראלית, ורכישת כלים לשינוי פוליטי. שם שמעתי על כל הזכויות שהיו יכולות להיות לי – על פי ההצהרה האוניברסלית של זכויות אדם ואמנת הפליטים הבינ"ל. הכעיס אותי מעט לגלות שאני לא מקבל מישראל דבר ממה שמגיע לי כפליט.

חברי הקבוצה שהשתתפו בקורס מקווים להתחיל להילחם עבור זכויותינו. למשל, אנחנו רוצים להבהיר לחברה הישראלית שאנחנו פליטים ולא מהגרי עבודה או מסתננים. אני אוהב את המדינה שלי והייתי שמח לחזור לשם ולבני משפחתי ולא לבוא לישראל – אם רק הייתי יכול.

* שם המשפחה של גרמאיי שמור במערכת, ולא מוצג כאן בשל חשש לחיי משפחתו באריתריאה

עוד בנושא:

סיגל רוזן על החוק למניעת הסתננות