• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

בשבחי קרבות חסרי תהילה

בואו-נאפשר-להם-להשתולל-וזה-יתנקם-בהם, הוא רעיון מתפנק המבוסס על אמונה מאגית בכך שדברים יסתדרו מעצמם בסוף. הם לא. רועי ילין על השמאל-טוק הנוכחי
רועי ילין

לפני כמה שנים חזרה שרת החינוך לשעבר, יולי תמיר, מסינגפור עם עיניים בורקות בהתפעלות משיטות החינוך המופלאות שראתה בנסיעתה. העובדה שסינגפור היא מקור השראה קצת מפוקפק לא הפריעה לתמיר. השוואה מופרכת מעין זו עמדה בבסיס מאמרים שהתפרסמו אתמול ומייצגים סוג של דיבור רווח לאחרונה בנוסח "יאללה, בואו ניתן לימין לנצח" או "שיעבירו את החוקים שלהם וזה יהיה הסוף שלהם".

את השמאל-טוק הזה ביטאו רועי צ'יקי ארד עם השוואה לאביב הערבי, ב"הארץ", ועמי קאופמן במגזין 972+. בפוסט שכותרתו "תנו להם להשתולל", כתב קאופמן בעקבות המאבק בבנק לאומי ומבצע 2 מיליון סיבות, שהוא מעדיף לעזוב את הקרבות הקטנים האלה ולהתרכז בקרב הגדול: "הדנונים והאלקינים, החוטובולים ואנשי ישראל ביתנו הם הסוסים שמושכים את הקרון של ביבי. ביבי יושב עליו ונשען אחורה, מושך את המושכות כשרוצה ולפעמים מתיר אותן. הוא מקפיד שהנוסעים ירגישו בנסיונותיו להאיט – בזמן שהוא מרביץ בסוסים להאיץ. לא משנה המהירות, הכיוון ברור. אני מתחיל לחשוב שאנחנו צריכים לתת לסוסים לדהור. להפסיק להציב מדי פעם פסי האטה. זה יותר מדי מאמץ, ובאופן כללי לא ממש משפיע. בואו נחכה להם בסוף מוכנים", סיכם קאופמן (תרגום חופשי שלי, ר"י), ששאב השראה מפוסט של שלום בוגוסלבסקי, שלדעתי כיוון למסקנה שונה לחלוטין, בריפרור לאסטרטגיה הרוסית במלחמת העולם השנייה שציננה את הגרמנים בחורף הרוסי לפני כיבוש ברלין.

רועי צ'יקי ארד, שבדרך כלל קולע במאמריו, כתב מאמר שטחי שבעייתו העיקרית היא היעדר הבחנה בין "תעשיית השלום" העשירה והשבעה – שהביקורת עליה מוצדקת – לבין העבודה הסיזיפית של ארגוני זכויות אדם, שאינם משופעים בתקציבים בלשון המעטה. הארגונים האלה, והאוכלוסיות שנשענות עליהם, יהיו הקורבן העיקרי של חוק העמותות. בארגונים האלה עושים תחקירים בשטחים, לא אוכלים ארוחות ערב בנורווגיה, ומעניקים סיוע משפטי והומניטרי לאוכלוסיות המוחלשות ביותר בין הירדן לים. מחזירים את הכבשה לרש.

"הבעיה היא לא כסף לעמותות זכויות אדם, אלא זכויות האדם עצמן", כתב ארד. "אתעצב אישית אם מכרים יחפשו עבודה, אבל גם כשסגרו את מפעל פולגת בקרית גת, פוטרו אנשים רבים. לא ראיתי אז את כולם נרעשים. אני חושב על בניטו מוסוליני ששלח את האינטלקטואלים הרדיקליים לגלות באזורים מבודדים – זה עשה רק טוב לספרות האיטלקית. קצת שקט. אם השמאל יירדף זה יהיה קשה, אבל בשורה התחתונה זה יחזק כל פעולה. המציאות היא שמקשיבים לך יותר כשאתה משלם מחיר אישי".

על איזו מציאות בדיוק נסמך ארד שהוא קובע ש"מקשיבים לך יותר"? על הקשב שמקבלים המפגינים בנבי סלאח? העניין הרב שמעוררים מחוסרי הדיור? האמפתיה שיש בישראל לפליטים? בדרך כלל, כשהדמוקרטיה מתדרדרת, הקשב דווקא פוחת. כל אחד מסתגר בענייניו, איש איש לביתו. הריקמה הסולידרית בחברה מתפוררת והנתינים מנהלים מלחמת הישרדות פרטית מול הדיכוי הכללי. במצב כזה, את הדיסידנטים שומעים מחוץ למדינה, ולא בפנים, כי אין איך – אין חופש ביטוי, אין תקשורת חופשית, אין חופש הפגנה והתארגנות.

בואו-נאפשר-להם-להשתולל-וזה-יתנקם-בהם הוא רעיון מתפנק המבוסס על אמונה מאגית בכך שדברים יסתדרו מעצמם בסוף. הם לא. מאבקים פוליטיים הם עבודה קשה. הם דורשים מחויבות, הליכה עקב בצד אגודל, נכונות להסתפק בהישגים קטנים. גם אם מקבלים את ההנחה הלניניסטית שצריך להיות הרבה יותר רע לפני שיהיה טוב, צריך להיזהר מלהפוך אותה לתוכנית פעולה.

כזה הוא המאבק בגל האנטי-דמוקרטי שאנו חווים. הוא מורכב מהרבה קרבות מעייפים, מתישים, חסרי תהילה. הכוחות מולם אנו מתמודדים חותכים בדמוקרטיה בשיטת הסלמי, מסירים ממנה עוד ועוד פרוסות, כי מתרגלים לכל דבר. זה הטבע האנושי, כי יש מקום עבודה לשמור עליו ושכר דירה לשלם וכשלבסוף מתעורר הרצון לפעול המציאות מסביב כבר השתנתה. זה לא אותו משחק, אלו כבר לא אותם החוקים.

בעייתית במיוחד היתה האמירה ש"מבחינה סוציו-אקונומית אין מה לרחם על אנשי השמאל. הפעילים הם בדרך כלל אשכנזים מהמעמד הבינוני". זאת אמירה שמבטאת בורגנות אשכנזית שבעה ולא הזדהות סולידרית עם אוכלוסיות מוחלשות. ארד כמו קורץ לקוראי "הארץ" ומנסה לשכנע אותם באמירה, עזבו, אנחנו וחוג מכרינו הרי תמיד נסתדר. גם אם יסגרו את העמותות, לנו יש כסף ואמצעים, אז מה אכפת לנו לתת למזרחים שממילא תומכים בימין לאכול את מה שהם מבשלים, הם יחזרו אלינו ממררים בבכי. באותה מידה של רצינות כדאי להתייחס לאמירה, שמוחמד בועזיזי הצית את עצמו מבלי שקיבל על כך כסף מממשלת נורווגיה. האם ארד מחפש מתנדבים? אולי הוא מגיש מועמדות?

לפי שעה, רמת החיים בישראל רחוקה מרמת החיים במצרים, תימן או תוניסיה – וטוב שכך. הטיפוס בסולם הדמוקרטי יהיה הרבה יותר קשה מאשר ההחלקה במדרון הלאומני החלקלק. ככל שנקדים לעצור את ההידרדרות, כך יגדל הסיכוי לשקם את החברה הישראלית. מכיוון שכלל האצבע הוא שתמיד יכול להיות יותר גרוע, כדאי לברר כמה רע צריך בדיוק להיות כדי לעורר את הציבור למרד ברחובות.

איכשהו, כשבודקים את התשובה האסטרטגיה הזאת נראית הרבה פחות אינטליגנטית.

הכותב הוא אשכנזי תל אביבי שעובד גם עם ארגוני זכויות אדם

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמי קאופמן

    רועי, דווקא בדיוק לרעיון של שלום בוגוסלבסקי התכוונתי, ואני חושב שהייתי ברור, כאשר בסוף המשפט כתבתי "בואו נחכה להם בסוף מוכנים". להמשיך לתת להם לטעות. לא מבין איך אפשר לקרוא את זה אחרת.

  2. רועי ילין

    אני מבין את משמעות לתת להם לטעות כוויתור על המאבקים ה״קטנים״. שלפחות בעיני הם כלל לא קטנים, ובוודאי שלפני כמה שנים לפני תחילת הסחרור הנוכחי היינו מייחסים להם חשיבות רבה יותר.
    כל קושי שאנחנו מצליחים לגרום למחנה הימין, כל מהמורה, מגייסת את המחנה שלנו ועוזרת בהתארגנותו.
    רועי

  3. רועי ילין

    גם הרוסים לא נתנו לגרמנים לכבוש את סטלינגרד ללא קרב, וגם אנחנו, כאן, להבדיל אלף אלפי הבדלות לא צריכים לוותר על הקרבות הקטנים, שפעם היו נראים לנו דווקא כגדולים, רק שהפרספקטיבה משתנה יחד עם המציאות.

  4. י.א

    צודק בהחלט.
    1. ככלל, כאשר נהיה יותר רע, פשוט נהיה יותר רע.

    2. המאמר של ארד נגד פעילי ארגוני הזכויות (להתפרנס? פכככ. שילכו לעבוד פרזיטים.)הוא חלק מהפיכת הדיון בחקיקה מופרעת ולא-לגיטימית לדיון אישי. זהו היא סימפטום מטריד ומסוכן.
    בדיוק כאשר ארגוני ימין ופעילי ימין ואנשי ימין מתרכזים ברדיפה אישית של אישים ופעילים (כולל מעשים שעוד יגיעו מין הסתם לבג"ץ ו(כמעט) תרעש הארץ), מסתבר שהשמאל ממהר לאמץ את הפרסונליזציה בגרסה מתחכמת: השאלה האמתית היא אם הפריזטים מארגוני הזכויות צריכים לעבוד, ומאיזה שכבה חברתית רובם באים(וואללה צ'יקי? ספרת? ואיזה ארגונים לא ספרת?).

    3. לא רק פרסונליזציה יש כאן. אלא טהרנות הימין הרודף: נשליך בך בוץ, ועליך להראות שאתה ללא רבב – משהו בסגנון "אם פעם צעקת על מפגין ימני אז הארגון שלך סותם פיות." תוכיח שלא….
    וכך הפעילים: "זכויות אדם? ירו בכם כבר? עינו אתכם?"

  5. רחל

    כדאי לקרוא את מה שכתב המשפטן דוד קרצמר במאמרו 'מי מפחד מזכויות אדם' באתר האינטרנט של מעריב. מדובר במאמר מלומד ורציני העומד בניגוד חריף לפופוליזם שהפך לאחרונה לאופנתי בכמה מבחוגי השמאל, במיוחד בכל הנוגע לתמיכה הכספית של צדינות 'זרות' באירגוני זכויות אדם. מאמרו הנזכר של רועי צ'יקי ארד משקף נאמנה את הפופוליזם הזה.

    http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/315/016.html

  6. ש.ב

    אני חושב שהנטייה לפרש כל אמירה נגד אסטרטגיית הבלימה האוטומטית של השמאל כ"כדי שיהיה יותר טוב צריך להיות יותר רע" משקפת בעיקר את אי קיומו של דיון רציני על אסטרטגיה.

    ממתי האפשרויות היחידות הן להגיב באוטומט או לחליפין, לעמוד שם ולספוג את זה?

    זה שטחי בערך כמו להגיד שמי שלא רוצה להפציץ את עזה בתגובה לקסאמים רוצה לחטוף את הקסאמים.

    אבל אני שמח שהמאמר הזה, כמו האחרים שהוזכרו, מהווים איזה התחלה של דיון על אסטרטגיה. מאוד חסר לי הדיון הזה.

  7. איתי_85

    אני שומע את זה הרבה לאחרונה… באינטרנט ובין חברים… הסנטימנט הזה שאומר — הנה הגיעו האריות הרעים, בוא ניתן להם לאכול את החלשים שבקרבנו, ונצא מהטבח שבט מצומצם אבל חזק. זו אחת הפנטזיות של השמאל הרדיקלי. להיפטר מהשומן.

    מה שאולי בסופו של דבר יקרה, זה שמהלכי הימין יביאו חורבן. וכמו שנאמר, זה יהיה חורבן על כו-לם. ימין ושמאל, אשכנזים ומזרחים. לאף אחד לא יהיה מנחם.

    ובעוד כמה שנים יהיה קשה יותר להשיג לחם וקורת גג. בגלל זה אנחנו צריכים להילחם על כל ניצחון קטן. כי כל ניצחון מזערי שכזה יעמוד לזכותנו בחורבן. כל איגוד, כל כפר שנשאר ואדם שלא נרצח. אז, כשניתן את הספרינט האחרון, מאוד יעזור לנו הפור הקטן… לנו ולחברה שבה אנחנו מתקיימים.

  8. עמרם נאווי

    הדיון בארגונים לא ממשלתיים – לאו דווקא ל"הגנה על זכויות אדם" – הוא חשוב וחיוני. והוא נערך ברצינות ובאורח מעמיק ברחבי העולם (השלישי בעיקר), מאוגנדה ועד סרי-לנקה, ומהונדורס ועד פפואה. שאלת היחס שבין אנשים שוחרי טוב בבירות מערביות, והיורו-דולרים שהם תורמים, ובין קביעת המדיניות ודרכי המאבק של פעילים ופעילות מקומיים ובשטח הוא קו מנחה בדיונים כאלה (ובספרים/מאמרים חשובים). גם בישראל הוא עלה לדיון (עצבני, אבל גם פורה ופוקח עיניים), גם בהקשר של אקטיביזם "מפונק" ו"מיוחס"של בעלי פריבילגיות (אשכנזיים, למשל), גם בשאלת יחס למזרחיות, גם בשאלת ההתנהגות כלפי ציבור עממי עויין, או נציגי רשות וממלאי פקודה זוטרי-דרגה. גם האופנים שבהם פעולות ניטור, מעקב, ודיווח מחליפות (מתוך יאוש? חולשה? צו המממנים?) את האקטיביזם השמאלי המסורתי של מאבק וחינוך חייבת להידון שוב ושוב…

    אבל יש גם הקשר, פוליטי והיסטורי: הסוג האופנתי של ביקורת רדיקלית-כביכול מן המרחב שבין הכורסה וארון הספרים שבדירה התל אביבית הממוזגת מחזקת את הנחות היסוד של מסע שיסוי והכפשה סלפני ושיטתי שמנהל ימין פשיסטי כנגד ארגונים הומנטריים וליברליים, ושאליו היא מצטרפת שלא בטובתה.

    למשל, התיאור המסית והכוזב-עד-דמעות של פעילות הומניטארית בישראל כבילוי בנעימים שבצידו רווחה כלכלית ונסיעות כייפיות לחו"ל: רוב האנשים שהגיעו למסקנה מרחיקת לכת כלפי האידיאולוגיה שכוננה כאן את משטר ומדיניות משלמים מחיר אישי כבד – הם צריכים להתנתק מחינוך ו"ערכים" שהוטבעו בהם ובהן שנים, עמדתם הספקנית והחשדנית כלפי תעמולה רשמית ותירוצים ממוסדים עולה להם בקריירה, בקשרים חברתיים, וביחסי משפחה, זוגיות, והורות. הם מורחקים ומתרחקים מקהילות תומכות ומרשתות חברתיות במקומות העבודה, בבתי האולפנא, במרכזי התפילה.

    החייל הדתי שהפגישה עם מוראות חברון הובילה אותו ל"שוברים שתיקה", המושבניק המזרחי שתקרית אחת נוראה במחסום במגרת שירות מילואים דרדרה אותו, להפתעתו-הוא (כן, אני מכיר אותו אך-טוב-מדי), לסירוב ול"יש גבול", עובדת המתפרה במצפה רמון שמצאה עצמה, לצערה, נסמכת רק על סמולנים מסורים מ"כוח לעובדים" מול פיטורים אכזריים. שלא למנות את העושים ימים כלילות בדרום הר חברון, בכפרי חומת ההפרדה, בכפר שלם, אל-עראקיב, או כימיקלים לישראל, בבית המעצר בהגנה ללא תמורה על פליטים, בבית המשפט בהגנה על קורבנות אונס… ואת המאויימים בנשק, הפצועים, המוכים, העצורים, וההרוגים – גם במהלך פעולות תיעוד "קטנות"

    ככה זה. אנשים טובים מתגייסים ומתארגנים יחד למאבק בפשיזם; הם מקוששים תמיכות כספיות מוגבלות כדי לפעול ולהשפיע; חלקם – כמה עשרות בודדות – עובדים בשכר (בדרך כלל זעום); מקורות המימון שלהם הרבה פחות חשובים מפעילותם; ועםם כל חשיבותו, יש להזהר בדיון ביקורתי ומתבקש מאוד בארגוני-זכויות-אדם – ובשיח הליברלי וההומניטארי בישראל בכלל! – בימים אפלים אלה.

  9. פרידמנית

    כמו שכתב עמרם נאווי, מדובר בדיון מורכב. כדאי אבל לזכור שמשפט מכליל כמו "לפי שעה, רמת החיים בישראל רחוקה מרמ החיים במצרים, תימן או תוניסיה" הוא לא לגמרי מדוייק. עבור מזרחים רבים, שלא לדבר על פלסטינים ובדואים, רמת החיים בישראל לא שונה מזו שבמצריים, תימן או תוניסיה.
    בנוסף, עבור רוב האשכנזים, ההבדלים ברמת החיים נוגעים גם לעובדה שהם יכולים להעביר ביקורת על המשטר בישראל, בלי לאבד מיד את מקום העבודה שלו (שהם בכלל קיבלו, והמזרחי לא). אז הכותב הוא אמנם "אשכנזי תל אביב שעובד גם עם ארגוני זכויות אדם", אבל לא לגמרי מבין את המשמעות של היותו כזה, כמו שגם רועי ארד לא לגמרי מבין, אבל קצת יותר.