תגדירו "פולשים"

זכות הקניין היא אחת הזכויות המקודשות ביותר במסגרת הסדר הקפיטליסטי. סביבה נבנית מערכת הגנות שלמה של חקיקה, פסיקת בתי משפט, פינויים משטרתיים, הוצאה לפועל ותודעה ציבורית. ולרובנו היא אכן נדמית טבעית לגמרי – מה יותר צודק מכך שקרקע תעבור מאדם לאדם רק באמצעות רכישה כספית, ושרכושו יהיה מוגן על-ידי הרשויות? רעיונות "עתיקים" כמו שמיטת קרקעות וחובות נראים בהקשר זה כמעט אבסורדיים.

החקיקה הסובבת את זכות הקניין, וכן ההגנות התודעתיות שעוטפות אותה, מסתירות עובדה בסיסית אחת: כיצד נולדה זכות הקניין על פיסת קרקע מסוימת? והרי לא ייתכן שהקרקע עברה תמיד מיד ליד בדרך של קניין כספי, מאז ימי אדם הראשון. תיאורטיקנים של הקפיטליזם טווים לשם הצדקת הזכות הראשונית על הקניין סיפור על כך שהקרקע היתה במקורה הפקר, עד שבא אדם ראשון וביסס את חזקתו עליה באמצעות עבודה, ומכאן והלאה נמכרה קרקע זו מאדם לאדם.

אבל אנחנו יודעים שסיפור זה אינו מדויק, וכך למשל קרקעות אמריקה לא היו הפקר כשהגיעו אל חופי היבשת הספרדים, הפורטוגזים, האנגלים והצרפתים. ישבו שם בני אדם אחרים שלא "מכרו" את אדמתם. ביסודה של זכות הקניין הראשונית נמצאת לאו דווקא חזקה באמצעות עבודה, אלא חזקה באמצעות אלימות.

בהקשר זה, זכות הקניין מקבלת פנים אחרות: עיצובה כמערכת הלגיטימציה של המדינה לבעלות באה לאו דווקא לשם צדק, אלא לשם הצדקת הבעלות של החזקים, בחסות אלימות ראשונית, על הנתח הנכבד ביותר מן המשאב הבסיסי ביותר, הקרקע. מול מצב כוחני זה מתעצבת התביעה שכנגד: תביעה לצדק חלוקתי, כלומר ערעור על החלוקה ה"ראשונית" ועל טבעיותה, ותביעה לחלוקה מחדש שבה יוכנסו שיקולים נוספים של צדק חברתי.

בימים אלו קיבלו 13 המשפחות הגרות בבתי ליפתא, שביציאה מירושלים, צווי פינוי. בצווים אלו מגדיר מינהל מקרקעי ישראל, בשם המדינה, את המשפחות כ"פולשים". מה משמעות פלישה זאת? תושבי ליפתא אכן לא קנו את הבתים שבהם הם מתגוררים, אלא יושבו בהם בין השנים 1948 ל-1953, לאחר גירוש תושביו המקוריים של הכפר. חוק נכסי הנפקדים הישראלי הפך את הבתים לרכוש האפוטרופוס לנכסי נפקדים, וזה העביר את הבתים לעולים מתימן וכורדיסטאן שיישבו את הכפר שבסמוך לו מעבר הגבול.

האם התביעה הנוכחית כנגד תושבי ליפתא עלתה בשל העובדה שהם לא שילמו את מחיר הבתים ליושביהם הפלסטינים המקוריים? כמובן שלא. מבחינת המדינה אין ספק שהקניין על הבתים הוא ישראלי, אך אין היא מכירה בבעלותם של היושבים בבתים למרות שהיא עצמה באמצעות מחלקת הקליטה של הסוכנות, הכניסה אותם אליהם. הסיבה היא אחרת: המדינה מעולם לא הסדירה את הבעלות החוקית על הבתים בליפתא.

במקומות אחרים הבעלות הוסדרה, אף על פי שלא היה מדובר במעשה של קניין בכסף: כאשר בתי שכונת היוקרה הפלסטינית קטמון הועברו לשופטי בית-המשפט העליון, למרצים באוניברסיטה העברית ולנכבדים נוספים, נחתמו מסמכי העברת בעלות מפורטים; כאשר הועברה הקרקע של כפרים פלסטיניים שונים לקיבוצים, נחתמו מסמכי בעלות; לעומת זאת בליפתא, בשכונת מוסררה, בכפר שלם בתל אביב (בעבר סלמה, שם נרצח שמעון יהושע בעת ניסיון הפינוי) – מישהו לא טרח להביא מסמכי בעלות לאנשים שהובאו להתגורר שם.

קשה להתעלם מן הקו המחבר בין המקרים: הבעלות הוסדרה כאשר מדובר היה באנשים ממעמד כלכלי מבוסס, בפקידות בכירה ובמקורבים לשלטון, ובאשכנזים, ואילו כאשר מדובר היה במזרחים נשכחו המסמכים במשרדו של הפקיד. שיכחה זאת חרצה את גורלם של תושבים אלה כעבור שנים: כאשר ערך הבתים עלה ולאחר שמצבם הביטחוני של המקומות השתנה, החליטה המדינה לפנות את התושבים ולבנות במקומם מגורי יוקרה שיימכרו לכל המרבה במחיר.

כך אותו מנגנון ממשלתי מבצע גירוש כפול: מסלמה הפלסטינית ואחר כך מכפר שלם המזרחי, מליפתא הפלסטינית ואחר כך מליפתא היהודית; פעם הכוח המניע הוא הלאומי-אתני, המבקש ליצור רוב יהודי, ופעם הכוח המניע הוא הכלכלי (שגם לו מאפיינים אתניים אנטי-פלסטיניים ואנטי-מזרחיים). אף על פי שהחיבור בין ההיסטוריה הפלסטינית למזרחית אינו פשוט, וההתנגדות לסדר האתני והכלכלי אינה זהה, ללא חיבור ביניהם אי אפשר להבין את העוול הנעשה כאן, ואי אפשר להתנגד לו.

תושבי ליפתא עומדים עכשיו מול צווי הפינוי, שנועדו לגרשם כדי להקים במקום מתחם יוקרה ומרכז מסחרי. והחוק אינו ניצב לצדם, כיוון שהוא אכן מאפשר להגדיר אותם כפולשים. מה אנחנו יכולים לעשות מול כך? אם המדינה בוחרת להגדיר אותנו כפולשים – נפלוש. נפלוש מתוך ידיעה ברורה שהפולשות האמיתיות הן הכלכלה הקפיטליסטית והמדינה, אשר בוחרות יחדיו להגן על העשירים ועל קבוצות אתניות מסוימות, ולדחוק אחרות.

אם חברות הדיור הציבורי מועלות בתפקידן ומפנות את דייריהן בשעה שחלק מדירותיהן ריקות, ובשעה שהמדינה מפרה את חוק הדיור הציבורי ואינה בונה מזה יותר מעשור אף דירה נוספת – נפלוש לדירות הריקות בדיור הציבורי, ונפלוש לבניינים הריקים שבבעלות המדינה (המותירה את נכסינו ריקים כדי למכור אותם בעתיד למרבה במחיר).

אם הבנקים מגדירים כפולשים את מי שלא עמדו בתשלומי המשכנתאות, ולעומת זאת כאשר הבנקים עצמם נקלעים לחובות הם אינם מוגדרים כפולשים לנכסיהם, והמדינה מחלצת אותם ואת בעליהם מן החובות (בסגנון "תספורות" החובות לטייקונים בימים אלו) – נפלוש לבתיהם של בעלי הבנקים ולסניפי והנהלות הבנקים.

אם המדינה מעודדת מצב של ג'נטריפיקציה, ופינוי באמצעות עליית מחירים של עניים משכונות שהופכות פתאום אופנתיות, כגון במשכנות שאננים בעבר ויפו בהווה – נפלוש לבתיהם הריקים של העשירים בשכונות אלו, שכלל אינם פוקדים את הבתים רוב חודשי השנה.

אם המדינה יצרה מצב שבו לעיירות הפיתוח שטח שיפוט מצומצם סביבן, והשטחים מניבי הארנונה סביבן נמצאים בבעלות המועצות האזוריות – נפלוש לשטחן. אם המדינה יצרה מצב שבו לרשויות הערביות שטח שיפוט מצומצם סביבן, אשר חנוק מכל כיוון ביערות קק"ל – נפלוש ליערות.

אם המדינה בוחרת שלא להכיר בזכויות הקניין של הבדווים בדרום, משקיעה כספים רבים למשל בהריסת אלעראקיב כדי להקים עליו יער, ומוסרת שטחים לחוות בודדים (ולחוות השיקמים של אריק שרון) – נפלוש לחוות.

אם המדינה בוחרת להכיר בזכויות הקנייניות של יהודים בשיח' ג'ראח (למרות שאין מדובר בצאצאי אותם יהודים הבאים להתיישב שם; וזאת לאחר שהמדינה עצמה בחרה שלא להשיב את בתי הרובע היהודי ליושביו המקוריים, אלא הלאימה אותם כדי להקים שם פרויקט בנייה יוקרתי שהשאיר את בני הרובע המקוריים בפליטותם), אך לא מכירה בזכויות הקניין של הפלסטינים משיח' ג'ראח בצריפין – נפלוש לצריפין.

נפלוש עד אשר תוכר תביעתנו לצדק חלוקתי שאינו שבוי בידי העשירון העליון, ושאינו מוחק בעקביות את מקומם של פלסטינים ושל מזרחים, ומעניק פריבילגיות לקבוצות מצומצמות על חשבון הרוב.

תושבי ליפתא והמעברה מזמינים אתכם/ן הערב (שלישי) לכנס עממי בנושא "איך המדינה הופכת אותנו לפולשים?" – לפרטים