• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הפיאודליזם החדש

1% נגד 99%: היום (א') פירסם מרכז אדוה את המסמך "תמונת מצב חברתית 2011", החושף נתונים עגומים על אי-השוויון בישראל. יוסי דהאן על הבעיה המוסרית עם פערים חברתיים וכלכליים, ולמה לא ניתן לפטור אותם ב"סתם קנאה" במצליחנים
יוסי דהאן

היום מתפרסמת "תמונת מצב חברתית לשנת 2011" שכתבו ד"ר שלמה סבירסקי ואתי קונור-אטיאס ממרכז אדוה. מהמסמך עולים הפערים בין ה-99% לבין האחוזון העליון: במהלך השנים 2000-2010, מגלה המחקר, ההכנסה השנתית של רוב משקי הבית גדלה אם בכלל באחוזים ספורים; לעומת זאת, ההכנסה של משקי בית במאון העליון גדלה ב-19%. כמו כן, עולה שאי-השוויון בישראל הוא מן הגבוהים בארצות ה-OECD: על פי מדד ג'יני, ישראל ממוקמת במקום ה-5 מבין 27 מדינות. יתרה מזאת, בעוד שהאי-שוויון (מדד ג'יני) בארצות ה-OECD גדל מאז אמצע שנות ה-80 בשיעור ממוצע של 4.3%, בישראל עלה מדד הג'יני מ-0.326 ל-0.371 – גידול של 13.8%.

לחצו על התמונה להורדת הדו"ח

תמונת המצב החברתית הזאת מעלה שוב את שאלת אי-השוויון. בשבוע שעבר כתבתי על מחקרים חדשים המראים כיצד אי-שוויון פוגע בצמיחה וכיצד חלוקה שוויונית של הכנסות  תרמה באופן משמעותי יותר לצמיחה כלכלית, יותר מגורמים רבים אחרים כמו איכות המוסדות הפוליטיים באותה מדינה, גודל החוב החיצוני שלה, פתיחות לסחר, רמת ההשקעות הזרות בה ומידת התחרותיות של שער המטבע שלה. כיצד אי-שוויון קיצוני מונע הזדמנויות מהעניים, משום שהוא מצמיח עוינות ואי-יציבות פוליטית, גורם לקיטוב ושיתוק פוליטי ובכך מונע מממשלות להגיב לתנודות ומשברים כלכליים. ארה"ב היא דוגמה טובה לכך. אלו היו טיעונים כלכליים נגד אי-שוויון – הפעם אפנה לטיעונים מוסריים נגד אי-שוויון.

יש לא מעט אנשי עסקים, כלכלנים ועיתונאים וגם אנשים מן היישוב, שבכל פעם שמוצגים נתונים על אי-שוויון הם טוענים שהם לא מבינים מה הבעיה. "זו סתם קינאה", "מה הבעיה שאנשים מצליחים מרוויחים יותר", "תגידו מה אתם רוצים שנהיה קובה או צפון קוריאה?!" תמיהה ברוח זו העלה פרופ' מנואל טרכטנברג.

כמו שמסבירים הפילוסופים דברה שץ ורוב רייך בגיליון האחרון של "Boston Review", אי-שוויון אינו תמיד בהכרח רע: הוא משקף מציאות שבה יש הבדלים בתכונות ובמוטיבציה בין אנשים. חלק מהאנשים מוכשר יותר מאחרים, חלק מוכנים להתאמץ יותר מאחרים. כך שגם אם נתחיל בחלוקה שוויונית צודקת שבה לכל אחד יינתן בדיוק אותו סל של משאבים חברתיים וכלכליים, לאורך זמן חלק מהאנשים יצליחו בעזרת כשרונם, מוטיבציה חזקה וגם מזל להגדיל את הסל שלהם יותר מאחרים. אחרים שהם או פחות מוכשרים או שמעדיפים לא להתאמץ במיוחד או כאלו שאלת המזל התכחשה להם, יוותרו מאחור – עובדה שתגרור אי-שוויון בין שתי הקבוצות. אולם הבעיה היא להבחין בין טעמים מוסריים לגיטימיים לאי-שוויון לבין טעמים בלתי-מוסריים ובלתי לגיטימיים.

מן הראוי לשים לב לשלוש התנגדויות מוסריות לאי-שוויון: אי-שוויון הזדמנויות, אי-שוויון של מעמד אזרחי וחוסר הוגנות.

אחד העקרונות המכוננים של חברה דמוקרטית הוא הרעיון שלכל אחד צריכה להיות מוענקת הזדמנות שווה לחיות בכבוד. פערים כלכליים אינם מתיישבים עם עקרון שוויון ההזדמנויות ועם האפשרות לניעות חברתית וכלכלית. ככל שהפערים החברתיים והכלכליים גדולים יותר, כך נמנעות מאנשים רבים יותר הזדמנויות שוות. ככל שהפערים גדולים יותר, כך מעמדם החברתי והכלכלי של אנשים נקבע על ידי המעמד החברתי והכלכלי שאליו נולדו, וכמו בחברה פיאודלית חייו של אדם נקבעים על פי המעמד אליו הוא נולד. נולדת צמית, תישאר צמית. נולדת למעמד האדונים, תיהנה מחיי אדון. הורים מנחילים לילדיהם את מעמדם בעולם מאובן חברתית וכלכלית. כך למשל בארצות כצרפת, גרמניה, ארצות סקנדינביה וקנדה המוביליות הבין-דורית הרבה יותר גדולה מזו שבארצות הברית בה אי-השוויון מרקיע שחקים.

הפגנה למען צדק חברתי, תל אביב 03.09.11. צילום: קרן מנור / activestills.org

הטיעון השני נגד אי-שוויון נוגע כאמור לשוויון המעמד האזרחי בין אנשים. אי-שוויון כלכלי יוצר גם אי-שוויון אזרחי. לבעלי הון יש נגישות גדולה ליותר לעמדות כוח, להזדמנויות תעסוקתיות לביטחון אישי ולהזדמנות לפתח את כישוריהם. כאשר האי-שוויון הכלכלי מיתרגם לאי-שוויון בתחומים השונים הללו, נוצר מצב בו אנחנו לא מתייחסים אבסחד לשני כבעלי מעמד חברתי ופוליטי שווה. אי-השוויון יוצר בדלנות חברתית, העשירים מבטיחים את ביטחונם בקהילות מסוגרות, הם שולחים את בניהם ובנותיהם למסגרות חינוכיות נפרדות והחיים החברתיים שלהם מתנהלים בנפרד מהשאר. ההפרדה הזאת פוגעת באפשרות ליצור סולידריות חברתית ולראות את עצמנו כשייכים לקוקלטיב בעל מטרות משותפות.

אחת התופעות המשחיתות ביותר בדמוקרטיה היא העובדה שמופר עקרון השוויון הפוליטי העומד בבסיס המשטר הדמוקרטי. מצב בו כסף קונה השפעה, כאשר פוליטיקאים נזקקים לתרומות מבעלי הון ותאגידים על מנת להיבחר, קולם של 99% לא נשמע ומי שקובע במידה רבה כיצד מתנהלת הדמוקרטיה הוא ה-1% העליון.

ולבסוף, לטיעון אי-ההוגנות נגד אי-שוויון. במציאות הקיימת, אי-השוויון החברתי והכלכלי הוא לא תוצאה של הליך ותחרות הוגנים, הוא תוצאה של מוסדות וכללים שפועלים לטובת האינטרסים של בעלי ההכנסות הגבוהות ובעלי ההון. בואו ניקח למשל את ההטבות במיסים שהעניק ראש ממשלתנו לתאגידים כלכליים ובעלי הכנסות גבוהות במשך שנות כהונתו כשר אוצר וראש ממשלה, לעומת נטל המס העקיף שהוא העלה בשנים אלו ושממנו סובלים באופן בלתי פרופורציונלי דווקא אלה השייכים למעמד הבינוני ולמעמדות הנמוכים. או תחשבו למשל לטובת מי עובדים הלוביסטים בכנסת שלאורך השנים זכו ביותר ויותר השפעה – לא לא לטובת ה-99%, אלא לטובת התאגידים ובעלי ההון שמשלמים את שכרם. כך שהכינוי האחרון שאפשר לכנות בו את המוסדות וההליכים המובילים לאי-השוויון ההולך ומתרחב זה הוגן.

וכפי שכותבים שץ ורייך, חברה שיש בה אי-שוויון הזדמנויות, אי-שוויון במעמד אזרחי וחוסר הוגנות היא חברה המתרחקת מאידיאליים דמוקרטיים; כך שהבעיה היא לא קנאה ולא השאיפה להפוך לצפון-קוריאה.

כנראה שיעניין אותך גם: