עוד 40 צמודי קרקע

במאמר זה לא ייכתב דבר חדש. לא תיאמר כאן שום אמת שלא נשמעה עד כה ולא יינתן ניתוח חדש ומבריק לסיטואציה מטריחה שלא רואים לה פתרון. זהו מאמר המניח את הקלפים על השולחן – ואלו אפילו לא קלפים סודיים של שחקן מיומן, אלא קלפים גלויים וידועים לכל.

ישראל לא תקרוס מדיווחיהם של אנשי בצלם או מצעקותיהן של נשות מחסום-ווטש. לאף עמותה, מסוכנת ככל שאם תרצו ירצו לצבוע אותה, אין את הכוח להחריב את יסודות הריבונות שלה. ישראל הולכת לאבדון שקט, אפאתי, שמסרב ליישב אחת ולתמיד את ההתנגשות הבלתי-נסבלת בין התפיסות הדמוקרטיות שלנו לתפיסות הלאומיות-דתיות שלנו.

ישראל תחדל להתקיים כמדינה יהודית, משום שלא ירחק היום שבו לא נוכל ליישם בה עוד את רעיון חלוקת הארץ עליה מתבססת הכרתה הבינלאומית. בזמן שאנו מדברים על הצהרות נאמנות, הפסקת מימון של עמותות ופגיעה בהפרדת רשויות המדינה, מתקיים תהליך שלא נפסק לרגע ושהינו בלתי הפיך לחלוטין: חוסר האפשרות למתוח קו גבול עתידי בינינו לבין המדינה הפלסטינית שתקום.

בשבוע שעבר נוכחנו לדעת כי המדינה מרחיבה את ההתנחלות אפרת עד לפאתי בית לחם. בדרכים עקלקלות מעכבת ישראל ביד אחת את המשך המו"מ ומרחיבה את ההתנחלויות, שולחת עוד זרועות ואצבעות אל מעמקי הגדה המערבית. בין כפרים וערים נבנות שכונות ובתי קבע. הכוחות המבקשים למחוק סופית את השקר שנקרא "הקו הירוק" עושים מלאכתם נאמנה. עבודה קשה וסיזיפית של בנייה, עובדות בשטח שלא יהיה אפשר לערער עליהן לעולם.

האישור שנתן משרד הביטחון להרחבת הבנייה באפרת הוא דוגמה ומופת לנקודה שמבקשים הפלסטינים להעביר, כאשר הם דורשים את הפסקת הבנייה כתנאי למשא ומתן. ביס אחר ביס ישראל בולסת את עוגת המריבה, בעודה היא מפצירה בפלסטינים לשוב לשולחן הדיונים. העיכובים במו"מ, המנוסחים ברהיטות דיפלומטית של הכרה הדדית, הם חלומו הרטוב של פרויקט ההתנחלות: בקרוב לא יוותר אף פירור להתדיין עליו.

 מתחילת דרכה הפוליטית היתה הציונות אידיאולוגיה של קביעת עובדות בשטח, של שינוי המציאות תוך כדי דיבור על הנושא. גם בקרב העלייה השנייה וגם בקרב גוש אמונים, הוויכוח הפוליטי והדיפלומטי היה רעש הרקע לתקיעת היתדות ולהנחת תשתיות הבנייה.

עד 1948 האסטרטגיה הזאת הוכיחה את עצמה: קונטרוברסלית ככל שהיתה ההתיישבות היהודית בארץ ישראל-פלשתינה, היו אלה המעשים החד-צדדיים, המטריאליים, החלוציים – ולא הדיפלומטים – שקבעו כיצד ייראו גבולותיה של המדינה. נוער הגבעות, שאנו כה מזועזעים ממעשיו בימים אלה, הוא גלגולה של הגישה הפוליטית החלוצית הזאת. תחילת ההתנחלות ביהודה ושומרון הינה סיפור של התעקשות מעשית, ששברה את התנגדות הממסד וזכתה בסופו של דבר לחיבוק ממנו.

כך השבוע, בשקט וברשמיות שזכו רק לגינויים מעטים, הרחיבה ישראל הרשמית את אחת ההתנחלויות הגדולות בשטחים הכבושים וזאת בתוך "גושי ההתנחלויות" – אותם גושים שאפילו לא ייכנסו אל תוך המשא ומתן העתידי. באותו שבוע ממש, מזדעזעת ישראל מהאסטרטגיות של הקבוצות הרדיקליות ביותר בקרב המתנחלים בשטחים הכבושים; אותן קבוצות שהיו חוד החנית של ההתנחלות, הכלי היישומי ביותר של ישראל הרשמית לקביעת עובדות בשטח. אישור בנייתם של 40 בתים צמודי קרקע באפרת והקמת חווה חקלאית (העשויים להביא בעתיד להרחבה משמעותית עוד יותר) עוברים בשתיקה ציבורית מחרידה, בעוד צריף וחצי שנהרס בגבעות מבודדות זוכות לכותרות רק בשל האלימות שהופנתה נגד חיילים.

על הפגיעה האנושה באושיות הדמוקרטיה אינם מצליחים המרכז והשמאל הפוליטי להסכים, אין שום חזית אחידה נגד החקיקה האנטי-דמוקרטית. למעשה, על רוב נושאי הליבה אין הסכמה בין האגפים האלו. אבל בקרב כל מי שרואה את הפתרון לסכסוך בדמות חלוקת הארץ לא אמורה להיות מחלוקת – הרחבת ההתנחלויות היא הפגיעה האנושה ביותר בתפיסת המדינה היהודית הדמוקרטית. בחלקים מהשמאל והמרכז, היכן שפתרון שתי מדינות לשני עמים עודנו קיים, חייבים לקיים חזית אחידה שמתנגדת לאלו המבקשים לשזור את ישראל כה עמוק בפלסטין. אין שום תירוץ לשתיקה של כל מי שעוד מדמיין שנוכל לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית בה בעת.

הכותב הוא סטודנט לתואר שני בסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטת חיפה