• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

לפני ששולפים את פארקס

חילונים הם ממש לא השחורים של ישראל, וחילוניות אינה תמיד סממן ל"נאורות". אלמוג בהר על ההכרח להתמודד עם מודל ההפרדה החרדי, מבפנים ובמחוץ, אבל רק במקביל להתמודדות עם הדרת נשים ממרחבים פוליטייים וחברתיים נוספים
אלמוג בהר

מאמר המערכת של "הארץ" היום משווה בין טניה רוזנבליט, שסירבה לעבור לחלק האחורי של האוטובוס בנסיעה מאשדוד לירושלים, לבין רוזה פארקס, שלחמה כנגד ההפרדה הגזעית בארה"ב בשנות החמישים. מחד, כמאמר המשורר הקדמון, נשים הן בהחלט השחורים/ות של העולם. מאידך, חילונים הם בהחלט לא השחורים של ישראל, ולמעשה קצת להפך.

כמסורתי, נראה לי שגם החילונים וגם החרדים מטעים מעט בדיון המתקיים כעת סביב הדרת נשים:

התביעה החרדית להפרדת גברים ונשים בעוד ועוד תחומים אינה נטועה בהכרח בכל חלק של המסורת היהודית, והיא מציינת פחד מתגבר מכוחן של נשים ומנוכחותן במרחב (גם בתוך הציבורים הדתי והחרדי עצמם העוברים תהליכים פנימיים של שינוי, ועם הפרדוקסליות שבה נשים חרדיות הן לעיתים אלו שעובדות, מפרנסות, יוצאות מן הבית יותר ולומדות לימודי חול), לצד מחשבה המאמצת יותר ויותר את מודל ההפרדה (שהוא מודל כלל-ישראל ולא רק חרדי), מתוך הניסיונות (המוצלחים מבחינת החרדים) ליצור מרחבים עצמאיים (בתי ספר, שכונות ועתה קווי אוטובוס), ומתוך הפחד שלהם מהמרחב הציבורי (הנשלט על-ידי החילונים, ואכן מכיל לפעמים רכיבים קשים לעיכול לא רק לחרדים, אלא גם למי שסתם חרד לחינוך ילדיו), ותוך המשך של המגמה החרדית בהלכה, הדוחה את הגישה המסורתית "כוחא דהיתרא עדיף" ומעדיפה את צבירת כל החומרות כולן יחדיו, כדי להתמודד עם חרדת אפשרות הטעות.

ההפרדות הללו, המגיחות מתוך הדיונים בצניעות ובדיני ערווה, גם הולכות ומאמצות זיהוי גורף בין נשים למיניות, שאמנם תמיד היה חלק מהשוביניזם ומהפחד מנשים, כזה שהולך ומקצין תוך ניתוקן של נשים מכל שאר הדברים שאינם מיניות, וכן של גברים ממיניות. בפרדוקסליות של תהליך זה נוגע המשל הבודהיסטי הידוע: שני נזירים קרבים לנהר לעבור אותו, ואשה מבקשת מהם עזרה כדי לעבור; הצעיר מסרב ואילו המבוגר סוחב אותה על כתפיו לגדה השניה של הנהר; רק לאחר מספר שעות פונה הצעיר אל הנזיר המבוגר ממנו בשאלה "איך סחבת את אותה אשה, הלא נזירים אנחנו וצנועים"; תשובת המבוגר: "אני סחבתי את אותה אישה שלוש דקות, אתה סוחב אותה כבר שעות ארוכות".

המודל החרדי ששבר את אידיאל כלל ישראל עוד באירופה, ובמובן זה ויתר על אידיאל הערבות ההדדית של הקהילה היהודית כקהילת מיעוט בגולה, מתחזק עתה לא בגזרות החרדים-חילונים (או רפורמים) שבהן פעל בעבר, אלא בגזרת הגברים-נשים. זאת מתוך אותו היגיון של הפרדה, היגיון שככל שהוא מקצין גם מתקרב אולי אל נקודת השבר הפנימית של עצמו: מה אדם צריך לחשוב על בנות משפחתו? על רופאה שהוא יאלץ שתטפל בו?

כיהודים מסורתיים אנחנו זוכרים שהיהדות היא דבר משתנה ולא "חדש אסור מן התורה", שלמסורת יש את הכלים לתקן את עצמה כמאמר מאיר בוזגלו, שהחרדיות היא תופעה צעירה (כמו החילוניות, וכמובן שגם כמו המסורתיות עצמה והדתיות הלאומית), ושבמסורת תמיד התקיים המתח, שאי אפשר לפתור אותו, בין החיים עצמם לבין הציוויים למיניהם; והציוויים לא תמיד מכניעים את החיים.

יחד עם זאת, ההצבעה החילונית על החרדים כקבוצה העיקרית שפוגעת בזכויות נשים ומפלה אותן (כמו ההצבעה על אפליית מזרחים בחינוך ובשידוכין בחברה החרדית) היא לעתים גם תרגיל בורגני נוח של טיהור המצפון. ואני מתכוון למאמר המערכת של "הארץ", לא לנשים שנאלצות להיות מושפעות מן התביעות החרדיות ושמוחות כנגדן.

יש להתמודד עם מודל ההפרדה החרדי מבפנים ובמחוץ, כל עוד עושים זאת במקביל להתמודדויות הנוספות: מול תפקידו של הקפיטליזם בדיכוי נשים, הסובלות באופן קיצוני הרבה יותר מגברים מעוני; מול תפקידו של המיליטריזם בישראל בהדרת נשים ממרחבים ציבוריים חשובים (ואיני מתכוון להדרתן של נשים מקורסי טיס – ובמובן זה מאבקים כמו של אליס מילר להצטרפותן של נשים לגברים מטילי הפצצות מטילה פצצה על הפמיניזם), וביניהם התחום הפוליטי; מול תפקידה של התרבות הפופולרית (ה"חילונית" בתפיסתה העצמית) בחפצון האישה; מול הדרת הנשים באקדמיה, בפוליטיקה וכדומה.

המאבק חייב להיות גם מעמדי. לדוגמה, לצד הדיון בקווי המהדרין ושאלת נראות של נשים על שלטי חוצות בירושלים (עמדה יהודית המתנגדת לכל פסל ומסכה, ואינה מוכנה גם לצילומי גברים בשלטי חוצות ובעיתונות, היא לגיטימית בעיני). אחרת הוא דיון ב"אחר" והתהדרות לא-אמיתית ב"נאורות" של ה"עצמי" בלי בחינה עצמית. מאבק על מקומן של הנשים – שכמובן אינו רק מאבקן של הנשים, ושעל הגברים להצטרף אליו – צריך במובן זה להיות כולל, הן מצד הובלתו, על-ידי נשים מכל הציבורים, והן במאבקו נגד הדרתן של נשים בכל המרחבים. צמצומו למאבק חילוני מול חרדים (כפי שמתבטא במאמר המערכת של "הארץ") מסוכן ליכולתו האמיתית לשנות את מציאות חיינו.

כיהודים מסורתיים אנחנו זוכרים שחילוניות אינה תמיד סממן ל"נאורות", שהיא מכילה אינספור דיכויים בתוך עצמה, כולל של מסורתיים וחרדים, שאמנם עיניה פקוחות לראות כפייה דתית, אך לעומת זאת עיניה עצומות פעם רבות לראות כפייה חילונית (בשל תפיסתם של חילונים את עצמם, ותפיסתה של החילוניות את עצמה, כלא-קבוצה או לא-מגזר, כניטרליים, שקופים ואף אוניברסליים) וששיח המראות בין חרדים לחילונים גורר את שני הצדדים להקצנה שאינה כתובה בספר, כלומר שאינה כתובה בחיים.

השיח הדיכוטומי החרדי-חילוני כולא כבר מספר עשורים את שני הצדדים בתודעת "אין פרטנר", כאשר כל צד גם רואה בכל אפשרות של שינוי בתוך הצד שלו ככניעה הצהרתית לצד השני; וכך, אף-על-פי שיש מי שאינו מסכים בפועל עם הקו של חלק מאנשי מחנהו, הוא נאלץ ליישר קו כלפי חוץ כדי שלא להיתפס כנכנע. וכך לדוגמה זוכות התביעות להפרדה בין גברים ונשים באוטובוסים כעת לתמיכה הרבה יותר גדולה במחנה החרדי ממי שבפועל תומך בהן; בפועל ברור לרבים ש"אין לדבר סוף", ושהפרדה גמורה אינה ריאלית במקומות רבים, כגון בתי חולים וכגון התא המשפחתי עצמו. ההיחלצות משיח דיכוטומי זה, לצד מאבק נשים כנגד הדרתן בכל המרחבים, חייבים להיות חלק מן הפתרון.

ובהערת אגב: שנאת החרדים החוגגת בארץ היא בסך הכל תוספת נאה לשנאת הערבים-מזרחים-רוסים-אתיופים-עובדים זרים שכבר חוגגת כאן מזמן. שנאת החרדים על-ידי חילונים היא סוג של פיתוח של האנטישמיות הנוצרית כלפי היהודים, שנאת החילונים המקבילה על-ידי החרדים היא סוג של פיתוח של השנאה היהודית כלפי הנוצרים.

* הפוסט התעבה במעט והתעדכן ב-20.12, 15:30

לבלוג של אלמוג בהר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שירי

    דברים כדורבנות!

  2. י.א

    דווקא המקרה הזה מדגים את החולשה הנוראה של "רב-תרבותיות": ההנחה שהתרבות או הקהילה (למשל החרדים?) אחידים בעמדותיהם וגישותיהם, ולמעשה וולנטריים כך שמי שלא טוב לה יכולה לקום וללכת.
    אולם כמעט כתמיד, כאשר זה מגיע לנשים מתגלה הפירכה: ההפרדה וההדרה וההשפלה הפמבית של נשים מחייבת כח, וקבלתה משמעותה הפקרת החלשים בידי בעלי הכח בקהילה.

    נכון, רק חרש לא ישמע את הדי האנטי-חרדיות הגסה בביקרות הנמשמעת בימים האחרונים. ועדיין, אין לטעות ולבלבל בין מרחב בו מותר להשפיל נשים ולכפות עליהן התנהגות לבין "מרחב אזרחי וסובלני לפולחנים [!?!] המייחדים אותם".
    וואללה?
    ועם כל הכבוד ל"פחד החרדי מהמרחב הציבורי" אותו מזכיר בהר, לא כל מה שמסביר התנהגות גם מצדיק אותה (והשימוש ב"פחד" הופך בקלות רבה מדי את מי שבז לנשים לקרבן גמור). ושוב, זהו מקרה מובהק (בהנחה שהפחד המתגבר מסביר את ההתנהגות, ולא תרחות הקצנה שיצאה מכלל שליטה או תחושת כח-יתר דווקא של אי-אלו פנאטים)

    ומה – הגזענים בדרום לא חיו בפחד מתמיד מעירוב גזעי ומשינוי המרחב הציבורי?

  3. ליאור גריידי

    את איירין מורגן וקלודט קולוין שקדמו לרוזה פארקס במחאה על מקום ישיבה באוטובוס,המודרות כמעט בעקביות מהשיח בעניין .
    (איירין מורגן סירבה לציית ואף נאבקה בשריף שניסה להוריד אותה מאוטובוס בוירג'יניה ב1944 , וקלודט תלמידת תיכון בת 15 שהתנגדה לרדת מאוטובוס במונטגומרי אלבמה 9 חדשים לפני רוזה פארקס –
    כיון שהיתה צעירה,רווקה ובהריון נמנעו מנהיגי המאבק מלהציג אותה כסמלֹ)

  4. נועה קול

    אבל האם אתם לא שוכחים שהתנאים לרב-תרבותיות שציינתם מתאימים אולי למדינות דמוקרטיות ולא לכאלה שמגדירות את עצמן על פי דת אחת מסוימת? במדינה הקוראת לעצמה מדינה יהודית ברור שמתקיים יתרון מבני לאותו ציבור שהיהדות שלו משחקת תפקיד מרכזי בזהות האישית והקבוצתית שלו. לקחת תיאוריה שמתאימה ליחסי מדינה ליברלית ומיעוט אתני בקנדה או באוסטרליה ולהחיל אותה על ישראל זה פשוט לא לעניין.
    נזכרתי בשם: קימליקה – חוקר רב-תרבותיות מקנדה. הפרדוקס שהוא מצביע עליו הוא זה הנוגע לסתירה המתקיימת בתוך הליברליזם בין השאיפה להכיל ולכבד את כל התרבויות לבין העובדה שחלק מהתרבויות שיש להכיל הן בעצמן לא ליברליות ולא מכבדות זכויות פרט וזכויות נשים וכו'. קימליקה מדבר על מיעוט אתני בעל כוח פוליטי וייצוג ממשלתי קטן מאוד, ממש לא המקרה של ישראל. גם הפרדוקס שהוא מצביע עליו שונה לגמרי מזה המתקיים בארץ שכן התרעומת על החרדים אינה קשורה לחוסר הרצון לקבל את אורחות חייהם אלא לעובדה שאורחות חייהם נכפים על אנשים שאינם חולקים את אותם ערכים. האשה מהאוטובוס באשדוד שהציתה את כל הסיפור הזה לא התקוממה על כך שראתה נשים חרדיות מתיישבות בחלק האחורי של האוטובוס אלא על כך שניסו לכפות גם עליה לעשות כן. ההבדל בין הדברים הוא עצום.

  5. שאול סלע

    אבל אנחנו חיים במדינה שהוקמה לא למען הסובלנות אלא כדברי ז'בוטינסקי על עדות המזרח והחרדים-"ללמדם תרבות מהי", אז אל לנו להתפלא על הרעש והמהומה הפרובוקטיבית בעניין.

    http://eliyahucaufman.blogspot.com/2011/12/blog-post_19.html

  6. שרית רוטשילד

    בשם האיזון הקדוש אתה פוגע בנשים. זה מקסים. הבן שלי לא יגיד אצלי בבית מדי יום "ברוך שלא עשני אישה". די לי שאבי היה אומר את זה מול אימי, אחי ומולי. הרבה תרבות, נימוס, כבוד והערכה יש ביחס הדת אל נשים, בעיקר כפי שאנו פוגשות אותה היום. דווקא ברגע הזה המילה "סולידריות" הייתה יכולה להיות מחממת לב ולא להציג בפנינו את העגלה הריקה. החילוניים לא משתמשים בדת ובאלוהים כדי להרים יד ולסלק נשים. אבל כנראה שלא אישה הביאה אותך אל העולם, לא גידלה אותך ואידך זיל גמור

  7. אלדד לוי

    ההבדל במלחמה בהדרת הנשים במיליטריזם הישראלי ובקפיטליזם המערבי נטוע בכך שהשניים הראשונים נתונים למערכת אזרחית-דמוקרטית, בה הציבור יכול לחוקק ולהשפיע על התפיסות התרבותיות האלה (הקפיטליזם והמיליטריזם).
    במקרה של הדרת נשים על רקע דתי מתקיימות שתי תופעות:
    1. החרדים אינם רואים את עצמם כחלק מהציבור הרחב במובן האזרחי של המילה.
    2. החילונים שמחים זה שנים שזהו המצב ומאמצים את גישת ה"מיינד-יור-ביזנס".
    על מנת למתן את המיליטריזם, את הצריכה המוגזמת ואת הפרסום המבזה עומדים בפנינו כלים המקובלים על הכלל. במקרה החרדי זה לא בהכרח נכון. איני טוען שאי אפשר להלחן בתופעה, להיפך, אני מאמין שהתיצבור החרדי, כפי שהטבת לכתוב, הרבה יותר פרגמטי ממה שהחילונים מבינים. אבל ההשואה לא מלאה לחלוטין.
    בכל מקרה, מאמאר מצוין ומרענן.

  8. נתן

    לפי ההלכה היהודית אסור לגבר ללמד נשים בודאי שלא צעירות. יחד עם זאת בכל הסמינרים החרדיים המורים הם גברים.
    הסיבה לכך היא פשוטה – ניסיון לאכוף את ההלכה הזאת יפגע בפרנסתם של אלפי גברים המתפרנסים מההוראה וישבור את מטה לחמם ולכן הציבור החרדי באיצטלות כאלה ואחרות פשוט "מצפצף" על ההלכה הזאת , אבל מכיון שנשים הן שבבסיסו הוא מופלא ומדוכא אין בעיה להיות צדיק על חשבונם ותמיד אפשר גם תמיד לסמוך על רגשי הנחיתות של אנשים כמו אלמוג שתמיד יבואו ויצדיקו כל עוול ופשע ובתנאי שנראה להם שהוא מקומם את ה"אליטות" ( פעם זה אשכנזים פעם זה עיתון ה"ארץ").

  9. בן מרמרה

    חרדים (לא הדתיים-לאומיים כמובן) הם קבוצה מדוכאת בישראל, קבוצה מודרת ומושמצת ע"י הקבוצה ההגמונית.

    ניתן לראות את הסיטואציה בכמה אופנים:

    ליברלי: אישה (אשר שייכת גם היא לקבוצה אשר מדוכאת בשיטתיות ע"י הקבוצה ההגמונית = גברים). נכנסת לאוטובוס ונדרשת לשבת בחלקו האחורי של האוטובוס על שום היותה אישה, כאשר היא מסרבת לעשות זאת היא פועלת כנגד דיכוי נשים באוטובוס ובעולם.

    רדיקלי: חברה בקבוצה ההגמונית (יהודיה-חילונית) עולה על אוטובוס המאוכלס באופן כמעט מוחלט ע"י חברי קבוצה נחותה יותר (החרדים) ודורשת מחברי הקבוצה המדוכאת להתנהג באוטובוס בצורה המקובלת על הקבוצה ההגמונית. מדובר בדיכוי של הרוב החילוני את המיעוט החרדי, החילונים דורשים מהחרדים לשבת באוטובוס בצורה המקובלת ע"י החברה הליברלית אפילו אם האוטובוסים האלה משרתים אך ורק את החרדים שמנסים לשמור על אורח חייהם.

    כאשר מדובר באוטובוסים שבהם נוסעים כמעט אך ורק חרדים ובהנחה שקיימים אוטובוסים מקבילים המשרתים נאמנה את הרוב החילוני, אנחנו (החילונים/פמיניסטים) פועלים מתוך נקודת מבט של הירארכיה תרבותית הממקמת את החילוניות מעל ה"חרדיות". אנחנו הולכים להכריח אותם לפעול לפי הקודים התרבותיים שלנו אפילו בתוך החברה שלהם, אנחנו לא ניתן להם לממש את תרבותם ומנהגיהם גם בתוך גבולות חברתם הסגורה.

    מה צריך לעשות?
    בדר"כ אין לי תשובות לשאלה המעצבנת הזאת… אולי למישהו מכם יש רעיונות?

  10. פרידמנית

    כתבת "החילוניים לא משתמשים בדת ובאלוהים כדי להרים יד ולסלק נשים.". ובכן, יש כמה דברים שקורים מחוץ לתל אביב. הסכיתי ושמעי:
    בירושלים, למשל, שם נשים פלסטיניות לא יכולות לעלות לאוטובוס כמו גברת רגילה עם סלים. מדינה חילונית ממש, בראשה עומד הרב שימון פרס, וראשי ממשלותיה היו כולם ממועצת גדולי התורה, מונעת את זה ממנה. היא צריכה לעבור "בידוק בטחוני". אותו דבר קורה בשדה התעופה ובמעברים ומחסומים אחרים. שם ממש מפשפים בתחתוניהן של נשים: יהודיות, פלסטיניות, דתיות, חילוניות. ולזה אחראית הרבנות הראשית לישראל כמובן, נכון?
    וחילונים שמדירים מזרחים מהאוניברסיטאות ומזרחיות גם כן? זה כנראה קורה בארץ אחרת, רחוקה רחוקה ממך. ואת הליקוי הזה בתפיסה לא תשנה גם העובדה שאלמוג בהר נולד מרחם אישה או לא.

  11. גיל מועלם דורון

    החילוניים הם לא השחורים של מדינת ישראל? שזהותם נקבעת עוד בתרם לדתם, שמוטל בהם מום בינקותם, שלא יכולים להתחתן כרצונם ולהיקבר באמונתם, שאינם יכולות להתפלל במקום שחפצן, שתושפלנה כשברצונן לעזוב את ב(ו)עלן. טול טוטפות מבין עינך… היהדות מיזוגנית, אקסנופובית, הומופובית וכו' לא צריך לקרוא את ניטשה בשביל לחוות זאת בארץ הקודש. החרדים פשוט מנכיחים זאת באופן גלוי, בוטה ובמרחב הציבורי. נוכל להתפלפל בדקויות שציינת מר בהר כשתופרד הדת מהמדינה.

  12. גני הלוי

    החרדים הקיצונים שלא כקבוצות האחרות שתיארת, מרוויחים בכבוד את הסלידה והכעס כלפיהם.
    האגרסיביות שלהם עוברת גבולות.
    "הערבים-מזרחים-רוסים-
    אתיופים-עובדים זרים" אינם כופים את אורח חייהם על
    איש!

  13. ... צריך להקים תחנות [אוטוטובוס/רכבת/NUTMAG] נפרדות

    וזאת לאחר שחוקי התורה יושלטו בעיה"ק, והבג"צץ ילך לעזאזל. כי יהודים בישראל לא זקוקים לדמוקרטיה.

  14. טלי

    אני אחת הנשים שעתרו לבג"ץ נגד הקווים. אני חילונית שאר הנשים שעתרו היו בעיקר חרדיות. תגובה שקיבלתי הרבה הייתה: "את, כל הכבוד לך, ביקשת שבאוטבוס ציבורי שבאמת משרת אותך תהיה לך זכות בחירה אבל החרדיות? מה הן רוצות? הן בחרו בזה" זה נוראי בעני. החילונים ה"נאורים" הם אלה שעכשיו מצדדים ברעיון של המשך קווי מהדרין כל עוד יופעלו מקבילים אליהם לציבור החילוני. בשם הרצון לצאת סובלני תרבותית זה נראה להם הגיוני שתהיה מדינה חרדית בה אין זכויות אזרח, אין חופש דת ואין חופש בחירה. ובמקביל אליה תתקיים המדינה החילונית. אם נולדת במדינה החרדית ישראל לא תתיימר אפילו לספק לך דמוקרטיה ואת כנראה "בחרת" בזה כשהיית עובר. אם נולדת במדינה חילונית ש"נכבשה" על ידי מדינה חרדית כזאת גם נדפקת, ותיאלצי לוותר על זכויות בסיסיות כמו חופש בחירה. ופה העניין המעמדי נכנס- תחסכי כסף כדי לעזוב מבית שמש לתל אביב, שם זכויות האזרח שלך לא בסכנה אף פעם. מאחורי היומרה הזאת לפתיחות תרבותית מסתתרת השטחה של החרדים כציבור כאילו אין פלגים, ואין התנגדויות לתופעה בתוך הקהילה החרדית. התעלמות מההקצנה של הדרת הנשים כתופעה שמאיימת על אחד מהציבורים המוחלשים בארץ- הנשים החרדיות אותן בהחלט אפשר להשוות לרוזה פארקס

  15. פוניו דב

    אכן, במלחמות השיטה הזו עובדת. לא כן בציבור שהוא רוצה לחיות בשלום עם עצמו.
    נראה שלטעמו של כותב המאמר אני שונא חרדים, אם אומר שחרדים אינם נושאים בנטל שווה על הגנת המדינה. אם אומר שחרדים מונעים מהנוער שלהם לימוד מדעים מדוייקים. אם אומר שחרדים מוכנים להגביל באופן שרירותי צורת חייהם של אזרחים במדינה שאינם חושבים כמותם.
    זו דעתי. כך החרדים מצטיירים בעיני. האם מקור התדמית הזו בשינאה? או שמא יש קמצוץ של אמת בתדמית זו- וכל איזכור של שינאה מקורו ברגש שמתעורר בליבו של אלמוג בהר כאשר מישהו אומר את מה שרואות עיניו. שיבוא מר בהר ויוכיח לי למה דבריי משדרים שינאה?

  16. אורה לב-רון

    דווקא נשים לחמו לשיוויון גם (ובעיקר) חילוניות בחזית החילונית. שולמית אלוני, ועוד קודם לכן; ויקי שירן ועוד לאחר מכן.