רוסיה כמודל

כדאי להשקיף מקרוב על מה שקורה ברוסיה כדי להבין מה עלול לקרות גם כאן, ובעיקר כדי למנוע את זה. רונן וודלינגר הדברים הנפלאים שקורים כאשר מושג החופש מתבטא בעיקר בתחום הכלכלי
רונן וודלינגר

הידיעות על חברי ישראל ביתנו שחזרו נפעמים מההצגה הדמוקרטית ברוסיה והחיבוק שהעניק ליברמן לפוטין, משולות למתן תעודת הכשר על ידי מי שעיסוקו בגידול טריפה. הלך הזרזיר אצל העורב. במובן הזה אין כלל סתירה בין הגינוי המערבי, כמו זה של הילרי קלינטון, לבין הגיבוי של הח"כים הישראלים. אחרי הכל, את מה שהיא רואה כאנטי-דמוקרטיה, הם רואים כדמוקרטיה בהתגלמותה. במובן הזה ליברמן דובר אמת, האמת שלו כמובן.

לזכותו של ליברמן ייאמר שהוא עקבי. לראיה, כשעומת עם הדיווחים על הזיופים ברוסיה – אחרי שאפילו מדבדב "הודה" שהיו "תקלות" – ליברמן לא הסתיר שהמפגינים הרוסים הם לא בדיוק כוס הוודקה שלו. ועל הדרך השווה את השחיתויות ברוסיה, אותה רוסיה שמחמשת את סוריה ואיראן, לחשדות לזיופים במגזרי ה"מיעוטים" במפלגת העבודה. הנה, שתי ציפורים במכה: גם ערבים, גם סמולנים. הרי הם-הם הסכנה האמיתית לדמוקרטיה, שם ברוסיה וכאן אצלנו.

המקרה של רוסיה הוא כמובן חשוב במיוחד, שכן המודל הפוטיני הנוכחי הוא בלי ספק, וכמעט במוצהר, גם המודל של ליברמן (ולפחות בדרך של הסכמה שבשתיקה גם של הפטרון הגדול מלשכת ראש הממשלה). בהקשר זה, חשוב לומר שכשמדברים כאן על עלייתו של פשיזם אין הכוונה לחולצות השחורות של הפאשי די קומבאטימנטו או לחולצות החומות של ה-אס.אה. לאורך ההיסטוריה – מספרד דרך צ'ילה ועד יפן – לבש הפשיזם עשרות חולצות שונות ושלל צורות מגוונות, בכל פעם בהתאם לזמן ולנסיבות. נכון להיום, נראה המודל הרוסי אקטואלי ואלגנטי מכולם.

הרעיון פשוט ומוכר: הוא כולל את הגבלת מושג החופש לתחום הכלכלי בלבד, תוך צמצום החירויות בכל התחומים אחרים. תחת מסווה של בחירות כלליות "חופשיות", מתרחש כל היתר: מנהיג כל-יכול; ניטרול יכולת הביקורת של מאזני השלטון ובראשם מערכת המשפט והתקשורת; ריסוק האופוזיציה; תיעוב לכל מה שמדיף מאמנות ביקורתית או אקדמיה; וכמובן – הפלת כל תיק אפשרי על גבו של אויב פנימי/חיצוני (רצוי מוסלמי).

כל זה כאמור, במקביל לחופש אחד שכן נשמר (לכאורה) ואפילו מטופח ומעודד, הלוא הוא חופש הצריכה. וכך, כלכלה אולטרה-קפיטליסטית נותנת מעין הכשר מזויף של פתיחות וחופש בחירה. מסתבר שאייפון חדש וחופשה שנתית על חוף הים גורמים למרבית האנשים לוותר לאורך זמן על חירויות פוליטיות, או לא לראות אותן כלל, או לא להיות מסוגלים להיאבק עבורן. כל זה נעשה כמובן תוך שימוש באיום הקבוע, שלפיו ויתור על המצב הקיים משמעו שיבה לקומוניזם, כאילו כל מה שהוא לא קפיטליזם עיוור הוא בהכרח הגולאגים של סטאלין. מושג התודעה הכוזבת מעולם לא נראה רלבנטי יותר.

במובן זה לכולנו כדאי להשקיף מקרוב על מה שקורה ברוסיה – כדי להבין מה עלול לקרות גם כאן ובעיקר כדי למנוע את זה. תקראו לזה פשיזם לייט, פשיזם קפיטליסטי או בכל שם אחר. דמוקרטיה זה לא. אבל בעצם, מי כאן בכלל רוצה דמוקרטיה? לפני כשבועיים, בפעם המי-יודע-כמה, יצא המרצע מן השק בדמות האיוולת של "מקארתי צדק". מי שחושב שמדובר בטעות או בפליטת פה טועה ובעיקר לא מבין מה מתרחש. הוא חי עדיין בסרט שבו בית המשפט עצמאי, התקשורת (פחות או יותר) חופשית, ארגוני זכויות אדם לא מובלים לוועדות חקירה, ולקבוצות מיעוט מותר לזכור את ההיסטוריה שלהן. את הסרט הזה כבר לא מקרינים כאן יותר.

בדיוק כמו התמיכה של ליברמן בפוטין, האמירה של אקוניס היא כנראה הדבר הכי אמיתי שיצא לו מהפה, וצריך להודות לו על כך. מעכשיו אין עוד צורך לעטוף את ועדות החקירה בשקרים מיותרים על "מיליוני דולרים שמגיעים מאירופה", "חוסר שקיפות" או "סייעני טרור". פעם, כשדיברנו על מקארתיזם אמרו שאנחנו סתם היסטריים. היום זה מגיע מפי הגבורה. בשנות השמונים "כהנא" היתה כאן מילה גסה, היום היא לא. כך גם "יגאל עמיר" ו"תג מחיר" ועוד כהנה. ככה זה כשדמוקרטיות מתפרקות: מילים גסות עוברות הלבנה, בעוד מילים אחרות מוצאות מחוץ לתחום: ארגוני זכויות אדם למשל, או אקטיביזם, שלא לדבר על סתם, שלום. מקארתיזם היא רק הדוגמה האחרונה. יהיו עוד.

שתי הערות על "רוסים". בתור התחלה אני לא סובל את השימוש במילה הזו ביחס לאזרחים ישראליים. גם לא ב"אתיופים" או ב"צרפתים". כששימוש כזה נעשה כדאי תמיד לחשוד בכוונות. שנית, אני לא מומחה ולא בעל חברת סקרים, אבל אני לא קונה את זה שכככללל העולים מחבר העמים הם כך או שהם אחרת. בכלל, פוליטיקת הזהויות המקטלגת הזו חייבת לעבור מן העולם.

ונחמה לפני סיום: בעקבות הבחירות (הנקיות, ההוגנות) מסתבר שאפילו לכמה רוסים כבר נמאס מהפוטי-מן שלהם. דוסבידניה? אינשאללה!

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אורה

    אבל לא על ההיתממות שבסוף. נכון שהכללות זה דבר לא כל כך נעים אבל בוא לא נתעלם מהעובדות – יוצאי חבר העמים מצביעים ברובם המכריע לליברמן.