• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

איפה תום הלב

משום מה, התקשורת הישראלית עדיין מתייחסת אל נתניהו וממשלתו כאל מי שמנסים להיטיב את מצבו של הציבור. נתי יפת חושב שביבי הרבה יותר דומה לשליט מאשר לשליח
נתי יפת

אחד ההבדלים הבולטים בין הפוליטיקה בדמוקרטיות שבהן אתיקה פוליטית גבוהה לבין הפוליטיקה במדינות אחרות, הוא מרכיב תום הלב. בעוד שאיש אינו מצפה מעריצים דוגמת בשאר אסד לדאוג באמת ובתמים לאינטרסים של בני עמם, לכולם ברור שראש ממשלת פינלנד ירקי קטיינן ונשיאת שווייץ מישלין קלמי ריי מחויבים לפעול לטובת שולחיהם. זוהי הנורמה במדינות מתוקנות, והיא מגובה בהסדרים פוליטיים המבטיחים את שימורה.

בתווך, מצויות דמוקרטיות שבהן אתיקה פוליטית בעייתית בדרגות משתנות – דוגמאות בולטות לכך הן ארה"ב, איטליה וישראל. בעוד שבאיטליה, שבה קונצנזוס חברתי על קיומה של שחיתות בהיקף נרחב, נדרש סילביו ברלוסקוני לבעלות על אמצעי תקשורת כדי לזכות בסיקור אוהד, בארה"ב ובישראל נוטה עדיין תקשורת ההמונים להתייחס אל הפוליטיקאים כאילו הם פועלים בתום לב ולטובת האזרחים. ראיות למציאות שונה מוסברות בדרך כלל באילוצים פוליטיים לגיטימיים, בשחיתויות שהן לכאורה היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, ובהבדלים אידיאולוגיים.

מאז המשבר הכלכלי של 2008 נפגעה המוסכמה הניאו-ליברלית, וכלי התקשורת בכל העולם מוצפים במרואיינים ובנתונים שמסבירים מדוע הכלכלה של מילטון פרידמן, רונלד רייגן, ביל קלינטון, אלן גרינספן ובנימין נתניהו היא בעצם הונאת פונזי אחת גדולה. בישראל התעצמה התובנה הזאת בחודשים האחרונים בעקבות יציאת ההמונים לרחובות. כלי התקשורת (גילוי נאות: בשנתיים האחרונות עבדתי בעיתון "כלכליסט") נסחפו אחר המחאה, ובמשך כמה חודשים הביאו עוד ועוד עדויות לכך שבנימין נתניהו אינו גאון כלכלי כפי שהיה נהוג לחשוב.

אולם כאשר החלה המחאה להוריד הילוך, עשתה זאת גם התקשורת. כתוצאה מכך, נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ מרגישים בנוח: הם עוברים על חוק ששינסקי בנוגע לקרן שתשקיע את רווחי הגז והנפט במטרות חברתיות; שטייניץ מבטל בזחיחות אופיינית התנגדויות מהקהל בכנס שדרות לחברה; לפי דה-מרקר, ליצחק תשובה יש סיבה לחגוג בזכות הסכם שערורייתי לאספקת גז ממאגר תמר לחברת החשמל; במשרד האוצר ממשיכים להתעלל בחלשים באמצעות ייבוש שירותים ציבוריים והפרטות בתחומי הבריאות, הרווחה והחינוך; ומסקנות טרכטנברג, המוגבלות מלכתחילה, מסורסות עוד יותר בכנסת ובממשלה.

הפגנה בתל אביב, 06.08.11. עבר הקיץ, וביבי מרגיש נוח מדי. צילום: אורן זיו / activestills.org

למרות הקונצנזוס הרחב סביב המחאה החברתית, ולמרות פערים אדירים בתמותת תינוקות ובתחלואה על רקע פערי השכלה ופערים כלכליים; למרות אלכוהוליזם של בני נוער, כישלונות קשים במערכת החינוך ומאות בעיות חברתיות קשות אחרות, עוסק בנימין נתניהו בחודשים האחרונים דווקא בגיבוי יוזמות חקיקה הזויות בכנסת, שאינן קשורות בדבר למציאות הכלכלית. יתרה מכך, נתניהו ממשיך להסית נגד "הביורוקרטיה" (ושוכח להזכיר שמחדליה הם מחדלי הפוליטיקאים האחראים על ניהולה) כל הדרך להפרטת קרקעות, הפרטת מכון התקנים, הפרטת מוסדות לחוסים וצעדים בעייתיים נוספים, מבלי שקמה נגדו אופוזיציה המציבה איום אמיתי על מעמדו.

גם התקשורת לא מצליחה בינתיים להביא לשינוי כיוון במדיניות הכלכלית, למרות שבחודשים האחרונים היא מוצפת בדיווחים, כתבות וטורי דעה שעליהם יכלו פעילי הצדק החברתי רק לחלום בעבר. אמנם, חלק מביקורות העבר על התקשורת הכלכלית עדיין נכון, דוגמת התלות במפרסמים ובטייקונים, אך טעויות קשות כמיתוג הארגונים החברתיים כ"פופוליסטים" (בגלל טענות שתקשורת אימצה בדיעבד, כמו בנושא הרפורמה במס) כבר אינן דבר שכיח. אפשר עדיין לטעון שהסבטקסט של הסיקור הכלכלי תומך בקפיטליזם החזירי של נתניהו גם לאחר המחאה, אך כדי להסביר את יכולתו של ראש הממשלה להמשיך באותו כיוון למרות התרבות הביקורת, יש להתייחס למרכיב נוסף – המניעים שלו.

גם לאחר המחאה, התקשורת הישראלית מתייחסת אל בנימין נתניהו ואל ממשלתו כאל שליחי ציבור שמנסים להיטיב את מצבו של הציבור בתום לב. הצעדים השנויים במחלוקת מוסברים באילוצים פוליטיים וב"אידיאולוגיה", כאילו שנתניהו, שטייניץ ופקידי האוצר הם היחידים בישראל שאינם מבינים את הנזקים הקשים שגורמת מדיניותם לחברה הישראלית. אחת הדוגמאות הבולטות לכשל כזה היא פעילותו הנמרצת של נתניהו ל"שחרור קרקעות" לבנייה, וסירובו להפנים את התועלות האדירות למשק, לסביבה ולאיכות החיים מעצירת הבנייה בשטחים פתוחים ובמעבר לחיזוק הערים הקיימות. אין כאן כמעט שום אידיאולוגיה של ימין ושמאל (היקף ה"ייהוד" זניח יחסית) וגם לא אילוצים כלכליים, אלא רק אטימות והיעדר אכפתיות של ראש הממשלה, שלפי מחקרים רבים עולים לכולנו עשרות מיליארדי שקלים בשנה לכל הפחות, בין השאר בנזקים בתחום תשתיות התחבורה.

למרבה הצער, ראש ממשלת ישראל דומה הרבה יותר למנהיגים במדינות לא דמוקרטיות וספק-דמוקרטיות מאשר למנהיגים במדינות מתוקנות (ראו ערך השבחים שהורעפו עליו בטקס האחרון בכרמל). יש סימנים רבים לכך שבמדיניותו חסר מרכיב תום הלב והרצון הכן לשרת את טובת כל תושבי המדינה. הסיקור הענייני של מדיניותו הכלכלית, כאילו מדובר בדיון רציונלי ובמשחק הוגן, תורם להסתרת נקודת המשען שביכולתה לחולל שינוי, ומספק לנתניהו לגיטימציה להמשיך בדרכו. אם רוצה התקשורת הישראלית להתגייס באמת למען המאבק החברתי, היא צריכה לאתגר את ראש הממשלה בכך שתדרוש ממנו בעקשנות להוכיח את תום לבו בסוגיות שבהן אי אפשר להתחבא תחת מעטה אידיאולוגי, תקציבי או פוליטי – כלומר בנושאים מתחום הכלכלה, שבו יש בישראל קונצנזוס ציבורי רחב וחוצה מפלגות.

כל הסימנים מלמדים שנתניהו זקוק לתזכורת דחופה לכך שהוא אינו שליט, כי אם שליח ציבור.

הכותב ירצה על "עידן ההפרטה בתקשורת הישראלית" בסדרת הרצאות וסרטים חדשה של המכללה החברתית כלכלית בסינמטק ת"א בנושא הפרטה. למידע נוסף בפייסבוק ובאתר המכללה

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דרור בל"ד

    "אולם כאשר החלה המחאה להוריד הילוך, עשתה זאת גם התקשורת".

    עידן לנדו התייחס בזמנו למשפט זה: "קל לסמן את האויבים הברורים של המאבק: פקידות האוצר, הטייקונים, מערכת הביטחון. קשה יותר לזהות גורמים שמתחזים לידידים אבל נאמנותם כפופה לאינטרסים שאינם חופפים את מטרות המאבק, ועלולה להתברר כמשענת קנה רצוץ. אל גורמים כאלה ראוי להתייחס בחשדנות עמוקה; הם אולי אינם אויבים מושבעים, אבל כשהם מחבקים אותנו – לא יזיק להציץ מאחורי גבם, לבלוש אחר נצנוצו של הפגיון החבוי שם".
    בתוך: "הציבור מודיע לתקשורת: הבה ניפרד ולא כידידים"
    http://idanlandau.com/2011/09/08/public-says-goodbye-to-media/

    המאמר עצמו מצויין, אך חסרה לדעתי התשובה לתמיהה שהועלתה בתחילתו. ("משום מה, התקשורת הישראלית עדיין מתייחסת אל נתניהו…"). בהנחה כי גם הכותב יסכים עם מסקנותיו של לנדו, כדי ליישב את התמיהה לא נותר אלא להסב את ההתייחסות מאתיקה פוליטית אל אתיקה עיתונאית:
    אחד ההבדלים הבולטים בין המדיה בדמוקרטיות שבהן אתיקה עיתונאית גבוהה לבין המדיה במדינות אחרות, הוא מרכיב תום הלב…
    יש סימנים רבים לכך שבדיווח העיתונאי חסר מרכיב תום הלב והרצון הכן לשרת את טובת כל תושבי המדינה.

  2. נתי

    שלום דרור,

    אני חושב שנוצרה בשנים האחרונות מודעות ציבורית מאוד גבוהה לקשר עיתון-הון-שלטון, ולכן כלי התקשורת מתקשים להסתתר יותר מבעבר. ההישרדות של כלי תקשורת מותנית בין השאר בשמירה על אמינותם ובפניה למכנה המשותף הרחב כדי להשיג רייטינג, ולכן יש להם אינטרס ללכת עם הקונצנזוס (מדינת רווחה היא קונצנזוס בישראל, לפחות בזה אנחנו שונים מארה"ב), לעתים גם בניגוד לדי.אנ.אי הבסיסי שלהם. זה קרה בקיץ.

    מעבר לזה, יש עיתונאים רבים שהם בהחלט בעלי תום לב, חלקם בכירים ביותר. לא כולם גוש מונוליטי אחד. מבחינתי, גם אם תשתחל רק כתבת מוסף מעמיקה אחת על שאלת תום הלב של נתניהו כאשר הוא קובע מדיניות כלכלית – זה כבר הישג. העיתונים לא חייבים להשתנות מהקצה אל הקצה כדי להתחיל להציף את הסוגיה.

    פרויקט הסוציאל דמוקרטיה בסקנדינביה שמפורסם היום בדה מרקר הוא דוגמה להתחלה טובה. לאחר הצגת האלטרנטיבות המעולות נותר רק לשאול: אם זה כל כך טוב, מדוע ביבי לא מנסה ללכת לכיוון הזה? בשלב מסוים ייגמרו התירוצים ויהיה צורך להודות שזה בכלל לא מעניין אותו, ושכלכלה מבחינתו היא לשמור על אוברדרפט נמוך, גם אם זה אומר להרעיב חצי מהאוכלוסיה (כלומר, עד רגע לפני שהסבל כבר מוציא את האנשים לרחובות והופך לאיום פוליטי). לאור מעשיו של ביבי זה ההסבר ההגיוני היחיד שאני יכול להעלות על הדעת.